אבני החושן חלק א עא

הקיום למטה ג"כ יכול לכתוב מצד השני שטר ויכתוב בו כך ועוד הרי הש"ך ס"ק פ"ב כ' דאם כותבין מאחוריו צריך לכתוב בהקיום שהם כותבין מאחוריו דאל"כ קיום מאחוריו פסול דשמא קיימו שטר כפשוטו ע"ש וא"כ הגע עצמך אם נאמר דזה שכתב הש"ך דכותבין שהקיום מאחוריו יכול לכתוב זה באותו צד של השטר לעולם יוכל לזייף ולכתוב כן בצד השטר שזייף וע"כ דבתוך הקיום צריך לכתוב שהוא מאחוריו ובתוכו וא"כ דברי הש"ך כאן צ"ע ואין מקום לישבם לפענ"ד

ב) הרחיק הקיום מהשטר ומילא כל הריוח דיו כשר. הש"ך ס"ק פ"ו הקשה על הרשב"ם דפי' טיוטא שממלא כל הריוח דיו א"כ ימחוק כל השטר ויכתוב על הגליון למעלה שטר אחר ע"כ ועיין מ"ש לעיל סי' מ"ה לתרץ דברי הסמ"ע שכ' דאסור לעדים להניח גליון למעלה דהדין עמו א"כ אין לחוש כלל ורק לקצת פוסקים בדיעבד אין לחוש כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ט משום דיכולין עדיין לחותכו וא"כ אם יבוא שטר כזה לפני ב"ד חותכין אותו וה"נ הב"ד כשעושין קיום ודאי דיחתכו הגליון א"כ אין חשש

כא) שטר הבא הוא ועדיו על המחק. הש"ך ס"ק פ"ט כ' דוקא בשטר חיישינן דימחוק השטר ויניח העדים אבל למחוק כל השטר והעדים ודאי לא יעשה דחייש שמא יפסיד שטרו עיי"ש וצ"ע הרי משכחת דהלוה אחר שיפרע ויקח שטרו יזייף שטר והקיום מלמטה ישאר. שוב ראיתי שכן הקשה התומים אך ראיתי שכ' דלפי דבריו אף שטר למחוק ולהניח העדים יתירא שמא יאורע הזיוף ויפסיד שטרו ולדעתי זה לא קשה דבש"ס שם קודם שידעו דאינו דומה נמחק פ"א לנמחק שני פעמים שפיר הקשה דימחוק השטר דאין בשטר שום ריעותא וא"כ העדים עצמם אינם נאמנים כשכת"י יוצא ממ"א

כב) חתם בשטר קודם שנעשה גזלן וכו' וראו חתימתו שבשטר קודם שנעשה גזלן. הנתה"מ ס"ק י"ח הביא דברי התומים שכתב דאם יש ע"א שראה השטר ביד המלוה קודם שנעשה גזלן מצטרף עם עד החתום בשטר והנתה"מ השיג עליו דאולי עד הגזלן חתם אח"כ ועד השטר אינו מעיד על השני שחתם ג"כ ביום ההוא דהא העדים חותמין זה שלא בפני זה ע"כ ולפענ"ד נראין דברי התומים דא"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו והרי העדים חותמין זה שלא בפני זה ואיך יטרוף מלקוחות שמא עד השני חתם אח"כ ועדיו בחתומיו אין זוכין עד שיחתמו שניהם וע"א אינו נאמן וע"כ דאין עד הראשון מוסר השטר עד שיחתמו שניהם או דאמרינן מסתמא חותמין שניהם ביומו וא"כ יש גם כאן ני עדים שנמסר ביומו ועדיין יש לעיין בזה

כג) חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו וכו' אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר אבל יוצא מתחת יד העדים לא. זה למד המחבר מדברי הרי"ף שכ' דעדים שבשטר לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד עד שיצא השטר מתחת ידם ולכן כשלא יצא השטר מידו עד שנעשה חתנו הוי כמעיד עכשיו והתומים דחה דברי המחבר דהרי הרמב"ן הקשה על הרי"ף דכמה פעמים השטר יוצא מתחת יד העדים אחר שכבר שכחו העדות ואיך מעידין אז ולכן פירש הרמב"ן דכונת הרי"ף דלא הוי כנחקרה רק שטר הראוי למוסרו ולאפוקי שטר קידושין דרצה הש"ס לומר דיהא מונח תחת יד העדים ע"ז אמר אי לא דכירי ומסהדי מכתבא הוי מפ"כ והיינו דהרי שטר זה אינו ראוי למוסרו כיון דתקנו שיהא מונח ח"י עדים ע"כ וא"כ הכא דראוי הי' למוסרו קודם דנעשה חתנו אף אם הוא תחת ידו הוי כנחקרה כן תוכן דברי התומים ולפענ"ד דברי המחבר ברורים ונכונים. ולבאר זה אבאר מקודם דברי הרמב''ן מה שיש קושיות בדבריו וכבר הקשה עליו הב"י דהרי כ' הרי"ף ומה"ט מקיימין כל שטר ואין נ"מ אם זוכרין כיון שיצא מתחת ידם ולפי דברי הרמב"ן לא הי' צריך לטעם שיצא מת"י רק משום דהי' ראוי למסור משמע דהרי"ף בכל שטר לא הוי כנחקרה עד שיצא מידם וכן כ' הרי"ף מעידנא דיהבי למרא לא יכלו למהדר והרי דוקא ביהבו כבר אבל כ"ז שהוא תחת ידם יכולין לחזור גם בלא"ה דברי הרמב"ן צריך טעם שהרי סברת הרי"ף היא נכונה דהרי כ"ז שהשטר בידם יכולין לקרעו וכדומה וא"כ ודאי דיכולין לחזור ולא הוי חוזר ומגיד כיון דבידם שלא למוסרו ונראה דהנה עוד הקשו על הרי"ף דלמה שטר קידושין לא הוי שטר והרי כבר יצא מחמת ידם בעת שנתנו להבעל לקדש בו ומסרו להאשה כשקידשה וכי מפני שנתנוהו אח"כ ליד העדים נתבטל השטר ומאי נ"מ בזה אכן נראה פשוט דודאי בשטר יש שני ענינים האחד לקיים הענין כמו כל שטר הקנאה וכן בשטר הלואה ע"י השטר נשתעבדו הנכסים ועוד יש בו ענין שהמלוה רוצה השטר שיהי' בידו לראי' וכבר כחבתי כמה פעמים עיין סי' כ"ח דענין השטר שעל ידו נעשה הענין העדים עצמן הם כמו ב"ד ולכן לשיטת הרמב"ם ג"כ אין בו מפ"כ מדאורייתא עיי"ש אכן תועלת השני שיהי' ביד המלוה לראי' זה הוי כמו עדים שמעידין בב"ד ובזה כ' הרי"ף דהשטר שמועיל לראי' זה דוקא בעת שיצא מתחת ידם שיכול המלוה בעצמו להביאו לב"ד ולכן אין בידם לחזור תיכף כשיצא מידם ולפ"ז ל"ק גבי שטר קידושין אף שמוסרין אותו להבעל זה רק לקדש בו ולא שיהי' בידו לראי' ולכן כיון דיהי' הדין שיהא תחת ידם אין כאן שטר שיועיל לראי' ולא הוי כמעידין לפני ב"ד ולכן אי לא דכירי אסורים להעיד ולפ"ז מובן גם דברי הרמב"ן דהנה שטר הלואה המונח ח"י העדים ע"כ דאיירי בשטר הקנאה דאל"כ הוי מוקדם ואסורים אח"כ למוסרו או מטעם דעדיו בחתומיו זכין בו לאביי ומיד נשתעבדו הנכסים (ולאביי כי מטי לידו נשתעבדו למפרע) מזמן הנכתב בשטר ורק מ"מ עדיין לא הוי כהעידו רק בעת שיוצא מתחת ידם הוי כאלו העידו שבזמן הנכתב בשטר נשתעבדו הנכסים אנן לא העידו עד זמן המסירה ולפ"ז מובן דברי הרמב"ן דכל שטר הראוי למוסרו לא שייך לומר דכ"ז שלא מסרוהו אין לו דין שטר דהרי השטר עשה את שלו ואף באין זוכרין הרי יודעין שהוא תחת ידם למוסרו ובעת שמוסרין זה הוא העדות שהשטר עשה שלו בזמן הכתוב בו ומעידין עכ"פ שזה השטר שייך להמלוה מזמן הנכתב ואין כונת הרמב"ן שבעת המסירה אין מעידין רק כיון דראוי למסרו אין צריכין להעיד שזוכרין ההלואה רק כמעידין שזה השטר שלו ושהי' צריכין למסור לו ודו"ק. ובזה דברי המחבר ג"כ נכונים דהא כ' הסמ"ע ס"ק פ"ה דפשוט דאם קבלו קנין קודם שנעשה חתנו אין יכולין לכתוב אחר שנעשה חתנו וא"כ ה"נ אף שהשטר עשה את שלו בעת הכתיבה מ"מ בעת המסירה הוי כמעיד עכשיו שהי' קנין בזמן הכתוב בו וכיון דהוא תתנו כמו שאין יכול להעיד כך אין יכול למסור ודברי אלה מדוקדקים בדברי הר"ן שכ' דשאני הכא בשטר קידושין דלא חזיא למיתב לי' להיות בידו לראי' לא חשיב לראי' כלל רק כשטר מקנה בעלמא ותה"ל כי הניחו לי מקום לכוון האמת ודו"ק

ועתה אבוא קצת על דברי האחרונים ומה שאמרתי בהם אציין הנה התומים כ' לתרץ מה שהקשה הרמב"ן דנוהגין למסור השטר אף שאין זוכרין וכ' דהרי"ף סובר כהרמב"ם דכל שאין זוכרין לא חשוב שטר ואין נאמנים לומר שאין זוכרין ולא אבין דהרי הרמב"ן לא הקשה רק על מה שנוהגין למסור ובעדים בני תורה איירי והא אם אין זוכרין אין להם למסור ויכולין לעכב שלא למסור ופשוט. ודברי הנתה"מ לא הבנתי ומה שמתרץ קושיית התומים מהרמב"ן דהרמב"ן איירי בשטר הקנאה דאז אם ראוי למוסרו מוסרין והמחבר איירי בשטר דלאו הקנאה לכן כשנעשה חתנו אין