אבני החושן חלק א ז

כהודאה או מחילה להבא שיתחזק בזה ורק שתקו למה ששחט וקיבל שכר שחיטה והיינו דלא הי' להם נ"מ מי ישחוט ובודאי דעתם שאם ירצו יקבלו אח"כ איזה שו"ב אשר יתרצו בו ובזה נראה דאף למלמד לא דמי ואין בזה השגת גבול דהרי צריך להבין החילוק בין מלמד לבין הא דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י המבואר בחו"מ סי' קנ"ו דאין יכול לעכב על מי שרוצה להיות אומן או לקבוע חנות אצל חנותו של חבירו ונראה דהחילוק בזה או דמלמד הוי פיסוק חיותי' לגמרי גם במלמד יש קצבה מה שנוטל מבעה"ב אבל אומן וחנות אין לו קצבה ויכול לומר מי שירצה ילך אצלך או יבא אצלי וא"כ ודאי שוב לאומן דמי שאין לו קצבה ויכול לקבוע חנותו אצל חנותו של חבירו

גם לא דמי כלל לעני המהפך בחררה ל"מ להסובר דבהפקר ומציאה לא שייך עני המהפך בחררה ה"נ שו"ב לא שייך ילך וימצא אחרת דהרי כל מה שיזכה הוי כמציאה דשחיטה זו אינו מונע אותו משחיטה שאח"כ רק אף להסוברים דאף במציאה שייך דין זה כבר מבואר ברמ"א דעני דוקא ולא עשיר ובלא"ה קיי"ל כדיעה א' וא"כ הי' נראה פשוט דאין בזה השגת גבול ואולי יש בזה איזה תקנה או מנהג שאין ידוע לי

ואך מ"מ, לחקור בו קצח בדין אומן דפסקינן דיכול לירד למבוא שיש אומן כזה ואין יכול לעכבו וגר מעיר אחרת יש בו פלוגתא בש"ע סי' קנ"ו ומקודם אומר מה שהאריכו הרבה אחרונים בהא דאמרו ואח אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו וכן לא עשה לרעהו רעה דרשו כן ואמרו קצת אחרונים בתשובותיהם שאין זה רק מידת חסידות ובעניי דבריהם צ"ע דהרי אף פיסוק חיותי' ועני המהפך בחררה לא מצינו מקור מן התורה רק תקנתא דרבנן וע"כ דכל מה דאמר יחזקאל תקנו בו תקנה ואיסור כפי המבואר בש"ס באיזו הוי איסור לכופו ובאיזה הוי רק רשע וגם פליגי בש"ס באיזו ענינים בכונת הכתוב ולפ"ז יצא לנו דכל מה שלא עשו תקנה, אף מידת חסידות אין בו כך נראה לפענ"ד

ועתה נדבר מהנ"ל והיינו בפלוגתת הרמב"ם והתוס' הנ"ל בסי' קנ"ו דהרמב"ם ס"ל דאף דהוא גר מעיר אחרת יכול לכנוס אף להמבוא שיש בו אומן זה והתוס' ס"ל דמ"מ יכול למנעו ממבוא זו והש"ך שם ס"ק ג' הקשה להרמב"ם דמאי בעי ר"ה ברי' דר"י אי בר מבוא אבר מבוא אחריתי יכול לעכב וכי גרע מבר מתא אחריתא דאי שייך בכרגא דהכא אין יכול לעכב בשלמא להתוס' דלגר מעיר אחרת יכול למונעו מאותו מביא רק מהעיר אין יכול למונעו שפיר בעי אי יכול בר מבוא לעכב למבוא בר מבואה אחריתי מאותה העיר אבל להרמב"ם קשה ובעניי לק"מ די"ל דהרמב"ם ג"כ מפרש כהתוס' ופשיטא לי' דיכול לעכב העיר בשאין נותן בכרגא ובנותן מס אינו יכול לעכב העיר מיהו בעי אם יכול לעכב המביא דאם נאמר דיכול לעכב המביא אבן עיר אחרת ודאי דיכול לעכב אבר מבוא מעירו שלא יכניס למבוא דאיך נאמר דעל בן עיר אחרת אין יכול לעכב העיר רק המבוא ובן עירו אף המבוא אינו מעכב הרי תיכף בן עיר אחרת שיכניס לעירו יהי' בן עירו ואיך יעכב המבוא וכי רק על שעה אחת יכנוס לעיר ושעה שני' למבוא ובפעם אחת למבוא מעכבו וע"כ דמ"ש דיכול בצד חנוחו היינו אחר דקיי"ל לקולא האיבעיא ואינו יכול לעכב אבר מבוא אחרת ה"ה דאינו יכול לעכב אבר מתא אחריתא כמ"ש כיון דיכול לבא להעיר הוי רק בר מבוא אחריתא ולדברי התוס' יש לעיין עד אימת נקרא בר מתא אחריתא שלא לכנוס למבוא רק אינו ראוי לעני כמוני להכריע בין הקדמונים ואך לדעתי דא"צ כלל לפלפל בזה כי כבר כ' הבית אפרים הובא בפ"ת ס"ק ג' דמעולם לא שמענו למחות ביד בונים אכסניא וחנות בצד חבירו ולא שייך בזה פיסוק חיותי' וא"כ אף שו"ב שאין לו כונסת מישוב זה ודאי דג"כ אין לו רק דין אומן ואחר יכול לקבוע שם ולפענ"ד לא מצאתי בזה מידת חסידות יותר מפותח חנות בצד חנותו ש"ח

והנה ראיתי בשם החת"ס דאף דאין אנו דנין דין מערופיא זה רק מערופיא עכו"ם אבל מערופיא ישראל סמכא דעתי' ואסור להשיג גבולו והנה אף שהי' לי תחילה קצת ראי' לזה מדברי הרמ"א שכ' ויש מתירין דנכסי עכו"ם הפקר משמע רק בעכו"ם ואכן בעניי הוא תימה דלא נזכר כלל מערופיא ישראל בשום מקום וכתבו בלשונם ישראל דיש לו מערופיא עכו"ם משמע דאין שייך כלל מערופיא בישראל ובעניי פשוט להיפך דאיך יזכה בנכסי ישראל ופשיטא דאין דנין רק, בנכסי עכו"ם הוי כמרחיקין ממצודת הדג וכבר זכה הראשון מהפקר ולשון הרמ"א דכתבו היש מתירין נכסי עכו"ם הפקר, לכל הקודם הוא רק מושאל מדיעה הקודמת דדנין מערופיא דזכה ראשון מן הפקר כתבו דהוא הפקר לכל הקודם או מלשון הש"ס גבי קנה שדה מעכו"ם ונתן מעות דיכול אחר לזכות בה דהעכו"ם סילק עצמו אף דהקונה השתדל ועיקר החימה לי דהרי מערופיא ישראל הוא הדין דגמר' דבני מביא אינו יכול לעכב ועושה חנות בצד חנותו של חבירו ובפרט אם הוא טובת הלוקחים וראיתי בס' מ"פ הביאו וכ' סמך לזה מדברי הרשב"א שבב"י ואין נראה דהרשב"א כ' דדנין דין מערופיא ושר שעובד גבי' חייט אסור להשיג גבולו וכ' ע"ז דדמי לבכור שנוטל פ"ש בזרוע ולחיים ופשוט דרק מערופיא עכו"ם דזה לשיטתו מדמהו למתנות כהונה ולמכירי כהונה דאין להישראל רק טוה"נ אבל לא שיזכה בנכסי ישראל אך ביען כי תשו' החת"ס אינו ת"י לא אדע מה לדון בי' ואין עלי אחריות ס' שאינו ת"י כי לפענ"ד הוא כמ"ש

וגם קודם שנבא לדין שלפנינו עוד צריך לנו לבאר בקהל שקבלו שו"ב אם האיסור עליהם או על שו"ב האחר דאז ודאי אסור להשיג גבולו אך אם האקרו"ט עצמם קבלוהו אם שבעה טובי העיר יכולין לתקן שלא ישחוט שו"ב אחר דהוי דבר דהוי רווחא להאי ופסידא להאי כי אף שדבר זה מבואר בש"ע סי' ב' שכ' הרמ"א וכן נוהגין שיכולין לחקן אף במילתא דהוא רווחא להאי וכו' מ"מ הרי כ' הנו"ב על דין זה דמשמע מדברי הרמ"א דמן הדין אין יכולין לתקן רק דכן המנהג וא"כ בבא לדין צריכין לברר אם המנהג הוא כן במקום הזה ואך בס' משפט שלום כ' עליו דמלשון הרמ"א משמע דכן המנהג ואין לשנות עיי"ש בסי' רל"א. והנה אמת הוא כי בכל מקום שכ' הרמ"א וכן נוהגין נהגינן בתרי' בכל מקומותינו שאין לשנות מ"מ הרי סיים והפקירן הפקר כפי המנהג וגם אח"כ סיים הולכין אחר מנהג העיר משמע דאין המנהג פשוט ואך נראה כי גם במה שיכולין לתקן ברווחא להאי ופסידא להאי הביא המ"ש שם מחלוקת דדוקא בדבר דהיום יש פסידא להאי ביען יש לו למכור ועשו שער שעי"ז יהי' לו פסידא אבל מחר יהי' הוא הקונה וירויח גם הוא בתקנתן אבל מקום דתמיד יהי' לאחד הפסד אין בכחם לתקן וי"א דאף בכה"ג יש כח לטובי העיר לתקן. והנה עכ"פ דין זה נלמוד מדברי הנו"ב דכ' דמן ד"ת אין יכולין לתקן ורק מדברי הרמ"א דהמנהג הוא כן כמ"ש הרמ"א ואכן אין לנו לפרש יותר מן ההכרח אבל במה שהוא לעולם פסידא לזה אין בכחם לתקן רק אם המנהג ידוע וא"כ כל מה שיסתפק בזה הוי ספק במנהג או בהתקנה והולכין אחר ד"ת

ואף אם ימצא לאחד שיאמר שיכולין טובי העיר לתקן מדין תורה דכן קצת משמע ממה שכ' דיש להם כח כב"ד הגדול ולאיזו דבר כ' כן משמע קצת דיש כת מדינא ואנן ידוע כי האקרו"ט אין דינם כז' טובי העיר מדינא דהרי אינן רובן מתוך כולם ואין להם רוב דיעות מאנשי העיר רק מי שיש לו יותר דיעות הוא נברר אף דרוב אינו מסכימים