אבני החושן חלק א סב

קנין דרבנן נותנין לזה שיש לו ספק קנין דאורייתא והנה הא דעדיו בחתומיו זכין לו הוא רק מדרבנן דתקנו כן כדי שלא יבוא לחשש מוקדם כמבואר בפוסקים וא"כ הרי נ"מ גדולה בשני שטרי מכר ולאחד ראינו שנמסר ביומו והשני לא ידעינן ורק מטעם עדיו בחתומיו זכין לו יהי' הדין שנותנין לזה שנמסר דהא יש לו ספק קנין דאורייתא קמ"ל דאף שטר השני יש לו חזקה דנמסר ביומו. ובענין דברי המהרי"ט לא עיינתי אם הסכימו הפוסקים ואך המהרי"ט למדו מדברי הרא"ש גבי דינא דבר מיצרא ומדברי הירושלמי שהביא הר"ן בגיטין גבי סיקרוקין

יד) יש מי שאומר דהא דעסוקין באותו ענין דוקא שטרי הלואה אבל בשטרי חיוב לא. עיין בסמ"ע הטעם ואף דאית לי' קלא מ"מ במה נתחייב כ"ז שלא נתן השטר והטו"ז הקשה הא בכתובה ג"כ לא נשתעבד אלא חייב עצמו בדבר שלא הלוה ומ"מ כשר בעסוקין באותו ענין ונראה לתרץ בדרך פלפול דלכאורה יש להקשות אף בשטרי חיוב למה יפסול משום מוקדם והרי אין כאן חשש גבי' מלקוחות שלא כדין אף דלא קנה רק בלילה דהא מלקוחות שקנו ביום לא יגבה כיון שזמנם ביום אחד ומהלקוחות שקנו ביום של אחריו מדין יגבה ואף דאם הי' כותב ביום שנחתם אינו חל השעבוד עד לאורתא מ"מ הא במקום שכותבין שעות מי שקודם בשעתו גובה וכיון דנכתב עוד ביום שלפניו לא גרע מאלו היו כותבין השעה דהרי ודאי לא מכר קודם הקנין כיון דהיו עסוקין באותו ענין מתחילת הלילה עד אחר שחתמו ונתנו לו השטר וא"כ הוא הי' קודם וגם נכתב שהי' קודם כאשר האמת כן ומאי מוקדם שייך בזה וצ"ל דמ"מ יש חשש נגד ב"ח אחר שמא נתחייב באותו יום ואח"כ כשיבואו שניהם לגבות יחלוקו ומדינא הכל שייך להראשון דשטרו הרי לא נחתם עד הלילה והוא יום השני לכן פסול ולפ"ז ממילא לא קשה מכתובה דהא בכתובה אין לחוש שמא באותו יום נתחייב להשני דהרי קיי"ל חוב וכתובה היוצאין ביום אחד הכל שייך לבע"ח (וזה דלא כהשע"מ דמדמה חיוב וכתובה זה לזה עיין מ"ש סי' מ') כמבואר בכתובות (ד' פ"ו) ובאה"ע סי' ק"ב וזה ודאי דאין לחוש שמא נשא עוד אשה באותו יום (ובפרט דאנן לישא ב' נשים ביום אחד) וא"כ אין כאן חשש כלל ולק"מ אך לכאורה אכתי קשה לשמואל דשם בגיטין (ד' י"ח) אמר מה מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה אף כתובה וכו' ומתיר אף באין עסוקין באותו ענין ובזה יקשה במה נתחייב אך זה פשוט דלא קשה דהמעיין שם יראה דסובר דכך היתה תקנת חז"ל דיחול הכתובה מיד מהיום וכן כ' רש"י ושאר המפורשים דתיכף בהכנסה לחופה נתחייב בכתובה עיי"ש ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הטו"ז לשיטת הרא"ש דפסק בגט דכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה בעסוקין באותו ענין וזה שזכתה בנ"מ שלה לא עדיף משטר חיוב ולפמ"ש לק"מ דהפירות מיום הכתיבה בלא"ה לא תטרוף ומיום של אחריו מדין תגבה כמו במקום שכותבין שעות ולר"י דהזמן שלא יחפה בלא"ה אין דמיון לכאן כיון דרצה לחתום הגט ביום חזינן דאין דעתו לחפות ואין שום נ"מ אם היו חותמין מיד

טו) ובשל שמעין כתוב בניסן סתם וכו' וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו באייר שיאמרו לו זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות ממנו. התומים כ' דזה לא שייך רק בשטר אקנייתא דמיד בשעת קנין נשתעבדו נכסים אבל בסתם שטר כיון דאין מוכח מתוכו עד סוף ניסן הוי כנכתב בפירוש סוף ניסן ואין יכולין לדחותו וכן הוא בש"מ ובנה"מ כ' דלהסוברין דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ לעולם יכולין לומר הנחנו לך מקום דדינך הי' לגבות מכח המלוה ע"פ ושעבודך קודם לבר ה' מניסן ע"כ ודבריו לא אבין דכיון שכבר גבה בר ה' מניסן לא גרע ממלוה ע"פ מאוחרת שקדם וגבה דאין מלוה ע"פ מוקדמת טורף ממנה ומצאתי כן בס' דו"ח מרע"א מערכה י"ד למס' כתובות שכ' כן וז"ל דכיון דאפי' מלוה ע"פ מאוחרת שקדם וגבה מה שגבה גבה כ"ש מלוה בשטר וא"כ כיון דכבר גבה בר ה' בניסן נמחל השעבוד מאותן קרקעות והדרן לשעבוד השטר שהוא מסוף ניסן ולא עדיף מאישתדוף ב"ח דגובה ממשעבדי גם בלא"ה נראה כיון דאין ידוע מתי הלוה וא"כ אינו בא כלל תחמת מלוה ע"פ רק מחמת השטר ואין יכולין לדחותו כמ"ש בס"ק י"א. שוב ראיתי כי התומים בעצמו כ' כאן כן וז"ל וכמו ראובן דיש לו אצל שמעון מלוה ע"פ ולבסוף נמלך ועשאו מלוה בשטר וכי יאמרו הלקוחות הנחנו לך מקום. אך זה הוא מה שאני נבוך דאף בשטר אקנייתא למה לא נימא דהקנין לחוד והשטר לחוד ולמה נגרע השטר ע"י הקנין דנהי דע"י הקנין הי' יכול לגבות מקודם מ"מ שעביד השטר למה נפקע והרי השטר יש לו שעבוד מיום המוכח מתוכו שלא יוכלו לומר הנחנו לך מקום גם מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק וצ"ע. והר"ן שם בסוגיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד כ' דבשטר הלואה אינו גובה רק משעה דמוכח מתוכו וכ' דכן משמע מההוא עובדא דחד כ' בו ניסן סתמא והקצה"ח תמה דאיך דייק מכאן והרי אדרבה כאן מוכח להיפך דא"כ איך הלקוחות דוחין אותו ולי נראה דהוכחת הר"ן הוא מדדוחה אותו הב"ח ואומר לו בר סוף ניסן את והרי כיון דיש ספק מי הלוה קודם ושמא בר חד בניסן הוא ויחלוקו אמת כי הש"מ הקשה כן ומתרץ בשם תר"י דיש ריעותא בשטר שיוכל לומר לו בכונה כתבו סתם ניסן יען הי' סוף ניסן אכן להר"ן י"ל דלא הי' לו הכרח בזה דשמא שכחו זמן הקנין וכתבו סתם ועוד אף אם הי' בלא קנין שמא אישתמט להו ושכחוהו לכתוב וא"כ למה לא יחלוקו אלא ע"כ דאין השטר מתחיל רק מזמן דמוכח מתוכו ודו"ק ולפ"ז ביותר תימה בעיני דיקשה קושיית התומים למה ידחוהו הלקוחות וממ"נ במאי מוקים לה הר"ן אי בקנין ע"כ מוכח דאף בקנין לא חל ואי בלא קנין למה ידחוהו הלקוחות ומשמע ג"כ דאף בקנין השטר לחוד והקנין לחוד אך כבר כתבתי דהש"מ כ' כהתומים

טז) דבלשון העולם עד ולא עד בכלל. הש"ך ס"ק מ"ה כתב ליישב שני תשובות הרא"ש הסותרים בזה וכ' דשם הי' נכתב עד יום הזה כמו ולברכו בשמו עד יום הזה לכן עד בכלל והתומים תמה דמאי ראי' מייתי מלשון המקרא ונראה כונת הש"ך דהביא ראי' דעד יום הזה אין הזמן כלל מוגבל דהרי שם הכונה של לשון עד הוא לעולם לכן אין נופל זה תחת סיג עד אם הוא בכלל או לא וא"כ אין לחלק בזה בין לשון המקרא ללשון בני אדם ואף דבשובר אין פירושו לעולם מ"מ לא דמי לעד הפסח וכדומה

יז) נותנין למי שכתוב בו אדר סתם. הש"ך כ' דביו"ד יש מחלוקת בזה דיש סוברים דאדר סתם הוא אדר שני והעלה דיחלוקו ע"כ והשע"מ הקשה דאף אם סתם אדר הוא אדר שני מ"מ הרי זמנם שוה ויחלוקו ע"כ ולק"מ דמשכחת דאותו שכתוב בו אדר שני מוקדם ביום החודש ואותו שכתוב בו אדר סתם הי' בסוף החודש וקמ"ל דיחלוקו ופשוט. והנה אם באחד כתוב אדר סתם ובא' כתוב אדר שני כ' השע"מ דזה שכתוב בו אדר סתם נוטל שלשה חלקים דחצי ודאי שלו ועל חצי השני' הם מחולקים וחולקין בחצי השני משום ספק פלוגתא ע"כ ולי צ"ע בזה ולכאורה הי' נראה דאין בעל אדר שני נוטל כלום דהא אין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דהרי התוס' ריש ב"מ הקשו גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי נימא אין ספק מוציא מידי ודאי ותירצו דאין זה שודאי הוא בחצי' שיועיל לחצי' השני כונתם דשם גבי ספק ויבם דא"צ שום קנין וממילא נעשה שלו א"כ הוא ודאי יורש