אבני החושן חלק א נז

מסירה והש"ך לקמן סי' נ"א הביא דברי התוס' אלו וסיים דהוי ספיקת דדינא אי עדי מסירה כרתי וא"כ ע"כ פסול בדבר שיכול להזדייף אמת כי קצת יש לדקדק מלשון התוס' שכתבו ואין גובין בע"מ רק מבני תורין ואי איירי שהעדים יודעין מן ההלואה פשיטא דגובה מב"ח אף בלא השטר וא"כ משמע דעכ"פ אף בשאר שטרות מהני המסירה לענין ב"ח יראיתי בק"נ פ"ב דגיטין סי' ס"ב דכתב דלכן הוצרך הרי"ף לפסוק דאין הלכה כר' יוחנן אף דבלא"ה פסק דאין הלכה כר"א בשטרות מ"מ ה"א דגובה מב"ת וא"כ י"ל דהתו' אה"נ מחלקו בזה אכן לא אדע שום סברא לזה והק"נ רק לה"א כתב זה וגם דברי התוס' נוכל לפרש דלכן כתבו וגובה רק מב"ח היינו דהוי כשטר הודאה לזה משום דשטר מקנה מהני וצ"ע. עיין קצה"ח הביא מה שהקשה הפ"י על הרא"ש דדייק מדאמר דיפתרא כדי לכתוב עליו גט משמע דשאר שטרות פסולין אדיפתרא והקשה דאף לשיטתו קשה למה לא קאמר לכתוב עליו שטר מקנה דכשר ומתרץ הקצה"ח דכמו בהא דאמרינן לא הכשיר ר"א אלא בגיטין מפרשינן בגיטין ודכוותייהו ואף שטר מקנה בכלל דאינו לראי' ה"נ במה דאמר לכתוב עליו הגט כונתו ה"ה שטר מקנה ע"כ ודבריו תמוהים דא"כ גם הרא"ש מה הקשה דהרי ה"נ יש לפרש דכל שטר קרי גט וגם הא דאמרינן בגיטין ודכותייהו ואף שטר מקנה בכלל הוא רק מכת הכונה ולא בלשון דאין שטר מקנה בלשון גט יותר משאר שטרות וע"כ דהרא"ש דייק דשם ע"כ אין שטר בכלל גט משים דלגט צריך שיעור יותר גדול וא"כ אף שטר מקנה נתמעט שוב ראיתי שגם הנתה"מ תפס עליו. עיין ק"נ האריך בדברי הש"ך ויש קצת ליישב דחיותיו

ב) אבל שטר אקנייתא כשר. עיין ש"ך ס"ק ב' דבכתב על דבר שיכול להזדייף ומסרו אף בינו לבין עצמו מהני מכח הודאת הנותן ע"כ והנה הודאה בלי עדים לא מהני לחייב עצמו וכאן הוי כאין עדים פי' הנתה"מ דבאין עליו עדים לאו שטרא הוא כלל אבל כאן אי אתו ע"ת ויאמרו שאין בו זיוף כשר א"כ שטר גמור הוא לכן אף הודאת בע"ד מהני ע"כ ולפ"ז יצא לנו דאף בלא הודאת בע"ד אם יבואו העדים ויאמרו דאין בו זיוף מהני אף דמסרו בינו לב"ע מהני ולפענ"ד זה דבר הצע"ג דהרי בין לשיטת הרא"ש בין לשיטת הר"ן שהבאתי בסי' מ' אינו מהראוי דיועיל דהא להרא"ש לא מהני כלל ע"ח עד שמסרנו בפני עדים ורק דע"י ע"ח אנו אומרים מסתמא נמסר בפניהם וא"כ כאן דידוע דלא מסרו בעדים לא מהני וא"כ אין לו דין שטר ואף דמשמע מהרא"ש דלפי התקנה דעדיו בתחומיו זכין לו אף בינו לב"ע מהני והוא בכלל התקנה היינו בשטר גמור דכשר לגבות ממשעבדי ולא בשטר שיכול להזדייף ולשיטת הר"ן דכתב דע"י ע"ת ידעינן שבא השטר להמלוה מיד הלוה ואנן ע"מ אנן מ"מ ע"כ כונתו דכל הרואה אף בלא שיבואו העדים יודע שבא השטר למלוה מיד הלוה דאם אין ידוע עד שיבואו עדים ומ"מ מהני א"כ נאמר דאף באין חתומין עליו עדים כלל ויהי' להעדים סימן בו כשר זה דבר שלא ניתן להאמר וכבר כתבתי בזה כמה פעמים בחידושי לה' גיטין לכן קצרתי וגם מ"ש הקצה"ח דהתוס' שכתבו דאף לר"א כשר בממון אף בלא עדי מסירה משום דהודאת נותן מהני הוא לא כמ"ש הר"ן דאנן ע"מ אנן עיי"ש מה שמחלק בין שיטת הר"ן להתוס' ולא ידענא מאי קאמר דהא אדרבה מדברי התוס' נראה שכיונו לדברי הר"ן וכתבו שם דבגט צריך המסירה בעדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל בממון דמהני הודאה סגי אפי' בינו לב"ע משום דאנן ע"מ והרי ידעינן שמסרו והוי כהודה וזה פשוט ודו"ק

ג) דוד בעל השטר עה"ח. התומים הביא בשם מהר"ם מינץ דאפי' אם יש שבועה בשטר ידו על התתתונה ותמה התומים דהא ספק איסור לחומרא וראי' מנשבע לפרוע בר"ח אדר דמחויב לפרוע ביום החודש הראשון והנה אין התשובה לפני אכן מהנראה דאיירי בנשבע לקיים מה שבשטר ולפ"ז דאי דבריו נכונים ושם נשבע לפרע ביום זה דלא קאי חלו על השטר ודאי ספק לחומרא אבל שטר שיש בו לשונות מסופקים ודאי הוי כאלו הי' מפורש בשטר סך המיעוט וא"ר ט קאי השבועה הגע עצמך אשה שכ' לה בעלה דו"ד אין לי בנכסייך דלא קאי רק על המכר שתוכל למכור ואחר הרשואין לא מהני הכתיבה ואך הבעל נשבע לקיים מסתמא לא נאמר דקאי על כל מילי דהרי לא קיבל ע"ע רק לקיים הנכתב והרי אנן אמרינן דקאי על המכירה וגם בחידושי להאה"ע כתבתי ג"כ לפרש דברי התוס' שם בהכותב לא כמו שדחק המהרש"א ורק כתבתי דהוי כנכתב בפירוש והשבועה ודאי על החיוב קאי וגם כיון דנשבע על השטר ודאי נאמן על עצמו שהי' על הנכתב ודו"ק. ועיין ש"ך ס"ק י"א הקשה על מה שכ' בפסקי מהרי"א בשטר שכתוב שהי' בקנין ולא נכתב במנא דכשר למקניא בי' חוששין שמא הי' בקנין אחר ולא בק"ס דיד בעה"ש על התחתונה והקשה דלקנין שאינו מועיל לא נאמר ידו עה"ת ואם מהני שאר קנין מאי נ"מ עיי"ש ועיין לקמן בפתחי תשו' סי' ק"ץ לענין מקום שכותבין השטר דלא מהני כסף ומ"מ קנין סידור מהני ובזה לא שייך דנתבטל הכל ויש עוד ענינים כאלו דק"ס עדיף

ד) בשובר יד בעל השטר על העליונה. הסמ"ע ס"ק כ"ג הקשה מדין מלוה שהאמין להלוה וטוען הלוה שאף משבועה פטרו דצריך לשבע והרי הוא מוחזק ועיין טו"ז מתרץ דהתם גם הלוה טוען שמא והקשה התומים דאף בשמא יכולין לומר קים לי ותי' התומים כיון דנתן השטר ליד המלוה ובידו לשורפו לא האמין אותו רק נגד השטר אבל מה שיכול לתבוע ע"פ לא האמין לכן נשבע וסברא זו צ"ע כיון דשניהם טוענין ספק מה שייך דיכול לשרפו ואף בע"פ כשהאמין יש לנו לדון כמו שהאמינו כיון דאין ביניהם הכחשה. שוב ראיתי שהנתה"מ דחה סברתו אך לדעתי העני' נראה כי דברי הטו"ז נכונים וגם בספק בשטר דמהני תפיסה נראה כי לא כל הספיקות שוין בזה וכבר כתבתי בתי' אה"ע ורמזתיו בס"ק הקודם דהכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך דידה על התחתונה אף אם יאמר הבעל שכונתו הי' לירושה מ"מ אמרינן דלא מהני רק לענין מכירה דאל"כ כשתבוא למכור וכי נאמר דיכול לומר שסילק נפשו מירושה וע"כ דכל מה שאמדו חז"ל דהוא המעט שבלשונות הוי כנכתב בפירוש וכמו שכתבתי בס"ק הקודם ומה"ט נמי נראה דכל חיוב הבא ע"י השטר ממילא לא נתחייב רק הפחות שבלשונות ומה שנתברר בודאי ובזה אף בשובר היכי דכל המחילה הוא ע"י השובר הוי המלוה כנתחייב עצמו ואין לתפוס רק מה שברור לב"ד וכן יש לפרש כונת הש"ך והא דאמרינן בשובר ידו על העליונה היינו היכי דאמרינן המע"ה ומהני תפיסה וראיתי בנתה"מ בדיני תפיסה שכ' קרוב לדברינו רק דעתו דמטעם לא מחית אינש נפשי' לספיקא הוא וזה צ"ע ואין צורך ורק בפשוט דלא נחתייב רק הברור בלשונו ועיין ש"ך דאפשר ליישב גם דברי המהרי"ק בזה

ה) אבל בדבר שהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת. הקצה"ח ס"ק ב' הביא דהראנ"ח דכל דבר החוזר לבעלים בודאי ורק דיש ספק בזמן הוא בחזקת מרא קמא ולא בחזקת המוחזק והמ"ל השיג עליו מהא דשאיל מרא למרפק פרדיסי דרפק כל פרדיסי דאית לי' והיינו משום דהוא מוחזק אף דסופו להחזיר מרא לבעלים והקצה"ח השיג על המ"ל דהרי כן משמע מתוס' ב"ב דדבר החוזר הוא בחזקת מ"ק רק חולק על הראנ"ח מטעם אתר ואני כתבתי בקונטרוס התפיסות אשר לי ויבואר לקמן ס''ק ח'