אבני החושן חלק א נב

ואף דהלשון דחוק דהי' לו לומר ונתברר דחייב מ"מ הש"ך דחיק ומוקי אנפשי' לפרש כן לשון הע"ש ומה שהאריך עוד הנתה"מ ודאי דבריו נכונים לדינא אך הם לפי מסקנת הש"ך דבפס"ד דאין נאמן לומר פרעתי וכותבין הוא רק בהודיעו ללוה אבל לפי מה שמפרש הש"ך להרמב"ם דאף בלא נכתב כלל אינו נאמן לא יעלו דבריו לתרץ קושיותיו וכבר מתרץ הש"ך כל מה שהקשה בסי' ע"ט ודו"ק כי קצרתי בזה גם עכשיו בהעתקה לא עיינתי

יא) וי"א שהסופרים בזמן הזה חוששים לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם כתבו. הש"ך ס"ק ל"ד הקשה דאם יש לחוש שלא אמר כתבו א"כ גם מלוה איך יגבה אם יטעון להד"ם דהא הוי מפ"כ וכל מה שראיתי בזה הוא דוחק ונראה דהנה ודאי רוב מצויין אצל כתיבת שטר מומחין הם והא דחוששין היינו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ז לענין לקוחות דאם לא אמר כתבו אין לו דין שטר א"כ חזקה שלהם הוא נגד הרוב וחיישינן למיעוט אבל לגבות ממנו כיון דשקרא לא כתבו ובודאי חייב רק מגזה"כ מפ"כ אין נאמנים לא עדיף מאיסור דהולכין אחר הרוב דחזקת ממון שלו אין מסייע לטענתו וזה דרך נכון בסברא אך עדיין קשה למה לא יהי' נאמן שפרע ואולי דאף דלא ידעו דצריך לומר להם כתבו מ"מ ודאי הודיעו ללוה שכתבו לו שטר אין שכיח שיפרע ולא יקח השטר והיינו דלהא ודאי לא חיישינן ואך אף דמשמע מהאחרונים דאין גובין מלקוחות אין מוכרח שכונת המחבר הוא כן רק אפשר דחוששין וצריך לברר ואולי יהיו העדים נאמנים דהוא דבר דעבידי לטעות ומהש"ך ס"ק ל"ג משמע קצת דרק חוששין וצריך המלוה לשבע ע"ז עיי"ש וצ"ע

יב) לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה להלותו וכו' יכיל לחזור בו. הש"ך ס"ק מ"ט הביא דברי הרמב"ן שחולק ע"ז וסובר כיון דנשתעבדו נכסי הלוה להמלוה לכן אין יכול לחזור בו והביא שתמהו על הרמב"ן מקידושין דאיכא מ"ד דס"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה והרי לא יהי' עדיף מאלו המעות עדיין ביד הלוה דמחויב להלותו כ"ש באם הם כבר בידו וכן בשואל קורדם דסבר ר"ה לא בקע בו לא קנאו ויכול המשאיל לחזור בו והרי נשתעבדו ג"כ נכסי השואל והלוה דאף במלוה ע"פ יש שעבוד נכסי והנתה"מ מתרץ דברי הרמב"ן דאף דאמת הוא דמחויב המלוה להלוות לו מ"מ אין לו קנין במעות שביד המלוה רק שהחיוב חל אגברא ויכולין ב"ד לכופו וא"כ התם בקידושין למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה אין לו קנין במעות שלוה כ"ז שלא הוציאם ורק הוא מחויב להחזיר והב"ד יכפוהו אח"כ להלוות לכן בהלוה לאשה יכול לקדש אותה בהמלוה שהלוה לה וכן גבי קרדום מחויב להחזיר עיי"ש וכל דבריו תמוהים בעיני ואף מה שכתב דאף דמחויב להלותו אין יכיל לקדש בו האשה צ"ע בעיני דהא עביד אינש דינא לנפשי' וכ"ש במה שכבר תחת ידו והמלוה התפיסו בעצמו אך בל"ז הוא תימה דכיון דהמלוה מחויב להלותו עד שיכולין הב"ד לכופו ועשה כן המלוה והלוהו איך נאמר דמעשיו שעשה ונתן בעצמו אין להלוה בו קנין וגרע מהגביהו הב"ד זה דבר שאין לו שחר וכל הדברים הסובבים על קוטב זה אין לו מובן אכן מה יקרו לי דברי הג"ח שירד לעומק דברי הרמב"ן ותימה בעיני על אדונינו הש"ך שדחה דבריו כלאחר יד והמה כראי מוצקים דהרי כל סברת הרמב"ן הוא כיון דקנה המלוה נכסי הלוה לשעבודו מחויב להלוות לו וא"כ שפיר כ' הג"ת דכ"ז בשטר שנשתעבדו הנכסים מחמת השטר אבל בקידושין שם וכן בקרדום שאין שם שטר איזה ענין המחייבו והש"ך תמה דגם בע"פ נשתעבדו הנכסים ואנכי לא הבנתי דבמה נשתעבדו הנכסים והרי לא נשתעבדו רק מחמת המלוה שהלוהו ואם לא קנה המלוה וחייב להחזיר לו אין כאן שעבוד נכסים בשלומא בשטר דנשתעבדו מיד הנכסים קודם שהלוהו ע"י השטר א"כ עבור שקנה הנכסים חייב ליתן לו המעות לא כן במלוה ע"פ שאין לו קנין רק אם הלוה קונה המעות ואין המלוה מחויב שיהיו מעותיו אצלו או הקרדום כדי שיהי' לו שעבוד וזה ברור ועיין נחה"מ דהבעה"ת והרמב"ן איירי בשטר הקנאה דנשתעבדו לו מיד אף קודם שמסר הלוה השטר ליד המלוה ודו"ק

עוד הביא הש"ך דהרשב"א הביא עוד ראי' דיכול המלוה לחזור בו מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואיך כותבין שעי"ז יחייבו את המלוה להלוות ור"ל דאף דיטעון המלוה שכ' השטר שלא בידיעתו עכ"פ יהי' חייב לשבע ותי' הב"ח דבימי המשנה לא הי' עדיין היסת ולכן אף האידנא לא נתבטל דין המשנה והש"ך כתב דבחנם דחק ובאמת יהי' צריך לשבע דמשבועה לא ינצל לעולם ולא זכיתי להבין דברי הש"ך דודאי הוא קושיא גדולה על הרמב"ן דהא אף להרמב"ן כ"ז שלא נכתב השער אף אם הבטיחו להלוות יכול לחזור בו ולא יהי' עליו שבועה אבל אם יכתבו לו יוכל להשביעו ואיך שייך דלא ינצל משבועה לעולם ואם ידוע שאין המלוה רוצה לשבע באמת כל ריק ופוחז יכתוב על עצמו שטר ויחייב את המלוה להלותו ואולי כונת הש"ך דלא ינצל משבועה דמה יעשה אם יתבע אותו כך שחייב לו כו"כ ומ"מ זה דוחק דהרי מ"מ העדים מחייבין אותו ואולי לתבוע כן אין חצוף ואין אדם תובע אא"כ יש לו אבל כשיהי' לו שטר המסייע מעיז ומעיז וגם תי' הב"ח חוץ מהדוחק צ"ע בעיני דמ"מ איך יכתבו העדים ודילמא באמת הבטיח לו להלוות חמשים זוז והוא יכתוב שטר על מנה וכה"ג נראה דיהי' שבועה דאורייתא עיין סי' ע"ג דמשמע דחייב שבועה דאורייתא כה"ג וא"כ אף בימי המשנה משכחת שבועה וצ"ע ולי הי' נראה דהא בהא תליא דכיון דאם נאמר דחייב שבועה אין כותבין וכיון דחז"ל הרשוהו להעדים לכתוב ע"כ כתיבתן לא מגרע להמלוה ואין מחויב לשבע וצ"ע

והקצה"ח הקשה על הרמב"ן לפי מה שמפרש הרמב"ן מנה אין כאן משכון אין כאן היינו משום דאגיד גבי' וא"כ ה"נ אין השעבוד יותר ממשכון ואיך קונה הלוה המעות שביד המלוה שיצטרך להלוות לו והא עדיין אגיד גבי לוה ותי' דודאי לקנין לא מהני אבל עכ"פ מהני שיצטרך המלוה להלוות ומתרץ בזה קושיית הש"ך מקרדום דהבטיחו קרדום מסוים צריך קנין ובשעבוד נכסים אין כאן קנין והשיג בזה ג"כ על המבי"ט בעובדא דצמר שהביא הש"ך דודאי לא קנה עיי"ש וכבר כתבתי בתי' לאה"ע דודאי אין פרושו דאגיד ואין כאן כריתות דכי ילפינן מגט דנבעי כריתות רק כונתם כפשוטו דלא נתן כלום עדיין דהרי אין עליו ליתן המנה רק אם תתקדש וכ"ז שלא נתן עדיין לא נתקדשה ובודאי בנתן לה שטר ונשתעבד ואמר לה התקדשי במה שאני משעבד לך נכסי מקודשת אבל כיון שאמר שתתקדש במנה שיתן לה והרי עדיין לא נתן וזה אגיד גבי' ר"ל שהוא בידו ולא נתקדשה דו"ק בזה כי קצרתי במובן אבל בקירדם הרי קונה עבור השעבוד כמ"ש דגם באשה מקודשת כה"ג. ובדברי המבי"ט לא זכיתי להבין דאף אם נחשוב דהמלוה מחויב להלותו ובנתן לו שטר הוי כנתן לו כבר והלוהו ונתן לו המעות עבור הצמר מ"מ כסף אינו קונה וכי עדיף השטר שחייב ליתן לו כסף מאלו נתן לו כסף עצמו ואין המבי"ט לפני

והנה מדברי הריטב"א ותוס' רי"ד משמע דסוברין כהרמב"ן שכתבו בהא דאמרינן בקידושין (ד' ט"ז) אילימא דנתן לו שט"ח אדמיו היינו כסף ופירשו אם תאמר דמהני היינו כסף וכבר תנא אכן ודאי לא מהני דמלוה לאו כסף הוא ואין עבד נקנה בו ע"כ ודברים אלו מחוסר ביאור ואמת כי י"ל דשטר לא מהני כמ"ש לעיל דאשה אינה מקודשת בו אבל מה שכתבו דבמלוה אין קרקע נקנית בו והא התם במלוה איירי כגון שהמוכר חייב ללוקח ועבור המלוה רוצה