אבני החושן חלק א מ

אף בד"ש. והנה תורת אמת היתה בפיהו ומצאנו סברא זו בש"מ בשם הרא"ה ריש הכונס אכן לא זכיתי להבין דשם גבי כובש עדותו דפריך חייב בד"ש פשיטא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו וקשה דבקרא אינו מדבר מחיוב תשלומין רק דנושא עון וקמ"ל דחייב בדיני שמים חיוב תשלומין וצ"ע

ב) אבל אם שכר עדות שקר לעצמו חייב להחזיר להוציא הגזילה מת"י. לכאורה פשיטא ומאי קמ"ל ואולי קמ"ל אף דאומר דבאמת מגיע לו רק שלא הי' לו עדים ויש לו מיגו דלא הי' מודה ששכר מ"מ חייב להחזיר וזה כשיטת מהרש"ל בג' שתבעו והי' אחד תובע ושנים עדים והוציאו הממון אם הודו אח"כ צריכין להחזיר ואך הש"ך לקמן סי' ע"ז ס"ק ט"ו חולק על המהרש"ל ועיין מ"ש לעיל סי' למ"ד ס"ק י"ד ויש קצת ראי' לשיטת המהרש"ל מהא דאמרינן בשבועות בשלשה תובעין שלא יהי' אחד תובע ושנים עדים משמע דאם כולם תובעין אין יכולין להוציא וא"כ להסוברים דאמרינן מיגו להוציא למה לא יוציאו אלא ע"כ אף אם יוציאו צריכין להחזיר

סימן לג

א) כל הפסולין לדון פסולים להעיד. עיין בשע"מ דחקר בע"א שהעיד במקום שאין מחייב שבועה אם יכול התובע לכוף את הנתבע שיקבל בחרם אם אינו מאמין לדברי העד ועיי"ש שהעלה דאין מחויב להאמין לו רק אם מהימן לו בכל הענינים אבל אין מחויב להאמין לו כאן לשלם ע"פ וכן כ' בתשו' שבות יעקב דאף דמהימן לי' אין יכול להחרים והביא ראי' מיו"ד סי' קכ"ז שיכול לומר איני מאמין לדברי העד ע"כ וצ"ע למה העלים עין מדברי הש"ך שם שכ' דאם באמת מאמין לו אסור לו לומר שאינו מאמין וגם בתשו' הרשב"א כ' דאף עכו"ם אי מהימן לי' אסור ועיין בפתחי תשובה באה"ע סי' קט"ו בשם רע"א ס"ק ל"ח וס"ק מ"ב כ' ג"כ דלאו דוקא כבת רב חסדא דקים לי' בגוה רק כל דמהימן לי' עיי"ש ומהנראה דאותן דסברו שצריך דמהימן לי' בכל דבר היינו דילפי מרבא דאמר דוקא בת ר"ח דקים לי' בגוה ולא אדע איך ילפי מהתם והא שם רבא דיין הי' ובודאי דיין אין יכול לדון במה דמהימן לי' הבע"ד ונוטה לבו לזה והרי אף בדין מרומה אין יכולין לדון ולהפסיד אבל הבע"ד עצמו אי מהימן לי' הוי גזל בידו ובישועות יעקב ביו"ד סי' הנ"ל הסכים להש"ך בכל הענינים ושם מחלק בין יין נסך דאמרינן אי מהימן לך כבי תרי לשאר דברים לכן ודאי דדברי השע"מ צ"ע לדינא ודו"ק

ב) חוץ מאוהב ושונא דכשרים להעיד. התומים הביא בשם מהרש"ל דדוקא סתם שונא אבל היכי דחבירו רודף להורגו הוי שונא גמור ואף להעיד פסול וראייתו מהא דכתבו התוס' במכות (ד' ו') במאי דפריך הרוג יציל ופירשו משום דהוא שונאו הרי דשונא גמור פסול ולא ניחא לי' בתי' מהרש"א דהפירכא קאי אליבא דר"י דאית לי' שונא פסול עיי"ש והנה כל המחברים חלוקין עליו והנה בפלוגתא דר"י וחכמים דהשיבו חכמים לר"י לא נחשדו ישראל על כך שיעידו שקר בשביל שנאה ופירשו קרא דלא אויב לו בדיין שלא ישבו שני שונאים בדין משום דכל אחד רוצה לסתור דברי חבירו ומשמע דאינהו ג"כ מסתבר להו לאוקמי קרא כדר"י דאיירי בעדים רק דלא ניחא להו לחשוד ישראל על כך ואי נימא דיש שונא הפסול כגון רודף למה לא מוקמי קרא כה"ג דרדף להורגו א"כ משמע ג"כ דאין חילוק וכהחולקין על מהרש"ל. והתומים מסביר דברי מהרש"א דעדיין קשה דמאי פריך הרוג יציל לר"י דילמא כרבי ס"ל דבעי שהקרוב ופסול התרו בו ופירש דכונתו לר' יוסי בר יהודא דחבר א"צ התראה עיי"ש באריכות דלדידי' שונא פסול ולפענ"ד דבריו צ"ע דהא בשונא אין פיסול בגופו רק דחיישינן דמשקר וקשה לי דמאי פריך הרוג יציל משום דהוא שונא דממ"נ אם הוא הרג אותו א"כ האמת הוא כן ואם לא הרגו אינו שונאו אך צ"ל דהרי שיילינן לעדים התריתם בו קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה וא"כ י"ל אף דבאמת הרגו מ"מ הי' בלא התראה או לא התיר עצמו וא"כ לא הוי כר"י בר יהודא דלדידי' א"צ התראה וגם לא בעינן התיר עצמו כמבואר (ד' ע"ב) וא"כ לא אתי כר"י בר יהודא דלדידי' לא קשה הרוג יציל ויש ליישב ודו"ק

ג) אם נפסק הדין כשהי' קרוב אינו יכול לחזור ולתבעו בעדות זה כשנתרחק. עיין קצה"ח וכבר כתבתי בזה לעיל סי' כ"ח והעיקר כהנחה"מ דהיכי דהגדתן לאו כלום הוא לא שייך בזה עביד לאחזוקי דבורי' והגהות א"ב הקשה דא"כ בהעיד לשותף ולא הי' השותף השני וכי נאמר דשוב אסור להעיד ולדעתי נראה דבאופן הזה ודאי לא אמר הנתה"מ ואדרבה דהתם דהועיל בעדותו ורק משים גזה"כ דצריך להעיד בפניו פשוט דכה"ג לא נפסל משום אחזוקי דבורי' דהרי אנן אמרינן דבתחילה ג"כ העיד אמת ורק נראה כונתו דאיירי היכי דהב"ד לא ידעו מקורבה שלהן ורצו לפסוק על פיו ונתודע דהוא קרוב ואז חיישינן שמא שיקר כיון דלא הי' עליו שם עד ובכזה שייך אחזוקי דבורם והתומים כ' דזה תלוי בפלוגתת הרמ"ה ומהר"ם באם כבר העידו שלא בפני בע"ד אם יכולין לחזור ולהעיד בפניו לכן תמה על הרמ"א דסותר עצמו ונעלם ממנו שבעל העיטור גופי' מרא דהך דינא כ' דהיכי דהעיד שלא בפניו לאו כלום הוא ויחזור ויעיד בפניו הרי דאין תלוי זה בזה. והנה בא לפני שאלה בעדים שהעידו בערכאות ונשבעו שם כדיניהם ואח"כ באו לדין והנה מה שלא הגידו לפני ב"ד לאו הגדה הוא ומ"מ אין זה דומה למ"ש הנתה"מ דשלא בפני בע"ד דהגדתן לאו כלום לא עבידי לאחזוקי דבירייהו דאין בושין לחזור כיון דהגדתן לאו כלום הוא דהרי כאן שנשבעו מוכרחין לומר דנשבעו באמת ואך נראה גם בזה כמ"ש דאדרבה אנן אמרינן דודאי אמת הגידו ואין עליהם חשש משקרין ומגזה"כ צריכין להעיד שנית לפני ב"ד וא"כ יעידו ויתקיים עכשיו גזה"כ וראי' מצאתי בדברי הריב"ש הובא בב"י סי' כ"ח היכי דהגידו ע"פ החרם שיחזרו ויגידו. שוב מצאתי כעין שאלה זו ממש בישועות יעקב באה"ע סי' מ"ב והי' ענין דפוסל בלא"ה העדים וצירף שם לסניף בעלמא דעביד לאחזוקי דבורי' ולא סמך ע"ז כלל לפוסלן מטעם זה עיי"ש. ולולי דמסתפינא הי' נראה לומר טעם אחר לדין זה והרי אף הקצה"ח נתן טעם אחר לדברי הרמ"א שלא כבעה"ע והיינו דהא יש פוסקים דבנצטרף קא"פ בהגדה נתבטל כל העדות ואין תקנה שיחזרו הכשרים ויגידו בפ"ע וא"כ לא עדיף הפסול עצמו שהעיד בשעת פסולו שיוכל לחזור ולהגיד ואפשר דמה שכ' הבעל העיטור טעם דעביד לאחזוקי דבירי' דזה גם טעם לזה למה לא יוכל הכשר לחזור ולהעיד משום דיחזיק דבירי' ולפ"ז בנידן שהעידו בערכאות ודאי לא מיקרי הגדה בפיסול ואף דהאחרונים לא ירדו לזה מ"מ הבו דלא להוסיף כיון דכל דינו של העיטור הוא דבר חדש ותה"ל כי נתתי טעם לזה עיין סי' קכ"א ובר"ן

ד) קרובי נרצח. הש"ך האריך להוכיח דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם אמר א"י בחקירות עדותן בטלה רק דלא שיילינן להו אם יודעין דמסתמא אמרינן דיודעין ולכאורה דבריו תמוהין דמה מהני דיודעין אם לא שיילינן להו וכי משום דמסתמא יודעין יהיו יכולין להזימם שוב ראיתי שכן הקשה עליו התומים ונראה דסברת הש"ך הוא דודאי הטעם שצריך יכול להזימה הוא משום דאם אין יראין מהזמה חיישינן שיעידו שקר וכמ"ש התוס' מכות (ד' ב') ולכן עדים שבאין להעיד אף דאין חוקרין אותם מ"מ יראין שמא יחקרו הב"ד וישאלו אותם ויוכלו להזימם אבל אם נאמין להו אף באומרין בפירוש שאין יודעין א"כ שוב אין ידאין כלל ומ"מ האחרונים חולקים