אבני החושן חלק א לט

הר"ן בכתובות (ד' כ"ב) דאמרינן אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נחגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי אחד במקום שנים והקשה הר"ן דמשמע דלא היינו יודעין שהיא א"א רק על פיהם והאיך נעשית א"א ע"פ כיון דמכחישין זה א"ז ואחד פסול ותי' דהכחישו עצמן בזה שאחד אמר קרוב לו וכו' וכה"ג אין נפסלין ע"כ הרי דגם עד נגד עד הוי הכחשה ואין מצטרפין אף דמה שאומרין דהיא א"א הוא עדות אחרת ע"כ. ונראה לתרץ ע"פ מה שאמרתי להבין טעם אותן החכמים הסוברין דאין נפסלין דהוא משום דכל שאין שני עדים לפוסלו אמרינן דעשה תשובה וכמו שמצינו בסמ"ע סי' צ"ב דאף דחשיד אממונא חשיד אשבועה וכל שיש שני עדים שגזל לא נתכשר ע"י ספק שמא מלוה ישנה יש לו אצלו אבל כשאין כאן עדים אמרינן ספק מלוה יש לו עליו ושוב מצאתי כן בתשו' מהר"ם מינץ מאובין והביא מכל האחרונים דלכן באשה משביעין אותה שלא זינתה ולא אמרינן דחשידה אשבועה משום דלא נפסלה ע"י עדים אמרינן דעשתה תשובה וה"נ היכי דאין כאן רק ע"א אמרינן דעשה תשובה ושוב נראה כן מש"מ כתובות (ד' י"ח) גבי ע"א שהעיד שגזל דנאמן החזרתי שלא בעדים כיון דלא נפסל ע"י שני עדים ולפ"ז מיושב מה שהקשה הש"ך דהרי לא קאמרו חכמי בריסק רק דמצטרפין אח"כ דאף דעכשיו ע"כ אחד משקר שמא אח"כ עשה תשובה אבל בדין דהר"ן שם בגמר' דבזה דמכחישין עצמן בנתגרשה אמרו שהיתה א"א ואתה מצרף עדותן להחזיקה בא"א שפיר הקשה הר"ן דאיך מצטרפין דעכשיו אחד פסול והארכתי עוד בזה במ"א. ובזה נדחה נמי מה שיש רוצין להביא ראי' מהרמב"ם מדלא כתב גבי אחד אומר נתגרשה וכו' כהר"ן דהיינו דמכחישים עצמם אם הי' קרוב לו ע"כ דסבר כחכמי בריסק דאף בהכחשה גמורה נאמנים לעשותה א"א ולפמ"ש אף החכמי בריסק מודים בזה דאין מצטרפין ובדברי הרמב"ם כתבתי בחידושי לאה"ע. והנה יש לעיין קצת דהטו"ז מתרץ סתירת המחבר דבסי' כ"ט כ' דמיישבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין ובסי' למ"ד כ' דדנין כמוכחשין וכ' דהיכי דיפסלו העדים מיישבין דבריהם ולפי דעת אותן החכמים לעולם לא יפסלו וצריך לעיין בזה

ב) עדים המכחישין זה א''ז התוס' הקשו להימני בתראי במיגו דאי בעי פסלו לקמאי בגזלנותא ובשם ר"י תירצו דהוי מיגו בשנים ובס' ים התלמוד הקשה אכתי להימני במיגו דהיו מסייעין לקמאי והי' מכחישין עצמן בחקירות ויתבטל עדותן אף אם אחד יכחיש וא"כ לא הוי מיגו בשנים ומה שתי' שם דחששו אולי לא יחקרו הב"ד אין זה מעלה ארוכה דיכולין להכחיש אף אם אין הב"ד חוקרין ואף שקושייתו בלא"ה ל"ק דמאי נ"מ איך יכחישו אם בהכחשה בגוף הענין או בחקירות אך מ"מ נראה לתרץ דהנה התוס' תירצו שם מקודם דהוי מיגו במקום עדים ואף שגם הם עדים וא"כ י"ל דהר"י מטעם זה לא ניחא לי' לתרץ דהוי מיגו במקום עדים כיון שגם הם עדים ולפ"ז לא קשה קושיית ים התלמוד דיכחישו בחקירות וכל עד יש לו מיגו בפ"ע דאם נחשוב כל עד בפ"ע יהי' מיגו במקום עדים כיון דהוא רק אחד

ג) מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות אחד במנה וכו' לא ישלם אלא מנה ומוציאין השטר של ר' וקורעין אותו. הב"ח הקשה למה יקרעו אותו שמא אח"כ יביא המלוה עדים לפסול עדים של שטר המנה ויוכל לגבות שטר של הר' עיי"ש ועיין בב"י לשין של הבעה"ת ומשמע משם כיון דהמלוה משביע את הלוה שאין חייב לו יותר לכן כופין אותי לקרוע שטר של הר' וא"כ דין זה פשוט לקמן סי' ע"ה דיוכל הלוה לומר בטל כל שטר שיש לך עלי שאין בדין שתשביע אותי ותחזיק שטר עלי ולפ"ז אם המלוה אינו רוצה להשביעו אפשר דאה"נ דאין כופין אותו להוציא השטר ולקרעו וגם מה שהקשו דהא מהני תפיסה לא קשה לפ"ז ואך אם שני השטרות שוין ודאי מוציאין אותו כמ"ש הסמ"ע שלא יצא מכשול מתחת ידם דיבוא אח"כ לגבות בו. והנה הגד"ת כ' באחד שקנה שני השטרות מב' מלוין גובה שתיהן ותמה התומים דלא אמרינן אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא רק להחזיק ולא להוציא ודחה דברי הגד"ת וכן החזיק אחריו הנתה"מ א"כ לפי מ"ש דהיכי דאינו משביעו אין יכול להוציא רק מטעם של הסמ"ע א"כ עכ"פ בלוקח אין להוציא ממנו השטר דזה להוציא שפיר יוכל לומר אי שתקת ומ"מ אפשר שיוכל הלוה לומר דאינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו שני השטרות אך אין זה סברא שלא ישלם מה שהוא ודאי ואף דאין הלוה צריך לשלם ער שיחזיר השטר היינו שטר שלו דהוא למשכון על מעותיו אבל מה לו לשטר השני ועיין לקמן סי' ס"ד וקצת יש לפרש כן כונת הגד"ת כיון דאין מחזיר לו השטר יוכל עי"כ לגבות שתיהן דמצא אח"כ השטר בב"ד אחר ואפשר אף בב"ד זה יוכל לגבות עיין מ"ש בסמוך לקמן ועיין תומים מ"ש לתרץ למה ישבע ש"ד נגד שטר ועיין מ"ש עליו לקמן סוף סי' פ"ח

ד) ואם הוציא שטר אחד גובה ואם אח"כ הוציא שער השני גובה בו. עיין סמ"ע ס"ק ו' וב"ה והנה הקשו דברי הטור אהדדי דבתחילה כ' דברי הרא"ש דאין גובה שתיהן ואח"כ סיים לשון הרמב"ם דאף מלוה אחד יכול לגבות שתיהן מלוה אחד עיי"ש. והנה לפענ"ד הי' נראה דלק"מ דלכאורה דברי הרמב"ם ברורים דהרי דין זה הוא ממש כמו הדין דב' שבילים דאם הלך באחד ועשה טהרות טהורים ואם הלך בשני אף אחר שטבל ושניהם לפנינו שניהם תלוים אבל אם נאכלו הראשונות ואח"כ הלך בשני אחר שטבל אף השניים טהורים כיון דאין שתיהם לפנינו וה"נ בדין זה כיון דבכל כת יכול להוציא ורק ביש לו שתיהן אינו גובה וא"כ אם כבר גבה בשטר אחד והוציא אח"כ השני דשוב אין הראשון לפנינו למה לא יגבה כיון דכל כת באה בפני עצמה ומעידה וגם אין לומר דהרי אין חייב לו רק שטר אחד דהא ודאי יכול להיות דחייב לו שתיהן אף דהעדים פסולין וצריך להבין מה הי' הסברא שכ' תחילה דאין גובה שתיהן אך י"ל דאיירי דהלוה טען מיד דיש לו עוד תחת ידו שטר מכח השני דזה הוי כבא לשאול בבת אחת והרמב"ם איירי דלא טען הלוה כלל וא"כ לק"מ ואף שיש עדיין לעיין בזה מ"מ נוטה הסברא כן ובודאי אם ילוה אח"כ בכת השני' גובה בו וה"נ כן אך בטלה דעתי נגד כל האחרונים שנראה שהי' פשוט להם בהחלט דשטר אחד הוא ודאי שקר ולכן צ"ע

ה) שטר שבאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף שטר זה וכו' אא"כ באו עדי השער ומעידין שזה חתימתן דאז לא אמרינן דהם טועין. והנה לשיטת הרמב"ם דצריכין לזכור ההלואה א"כ ממ"נ אם זוכרין א"צ לטעם שאין טועין ואי אין זוכרין אין גובה כ' הב"י דאיירי בכת"י יוצא ממ"א דאין נאמנים לומר שאין זוכרין והש"ך תמה דמאי מהני כת"י יוצא ממ"א כיון דאין מקיימין שטר זה ע"י אחרים והנה לא על הב"י קשה קושיא זו רק גם על המשנה דעדים שאמרו אנוסים היינו דהרי הם מעידין שרצה לזייף ומ"מ אין נאמנים כשכת"י יוצא ממ"א ואך צ"ל כיון דנתקיים השטר איגלאי מילחא דאף האחרים שהכירו חתימתן לא טעו ושפיר הוי מיגו במקום עדים ודו"ק ועיין לקמן סי' מ"ו

סימן לב

א) אם לא שכרן רק פיתה אותן פעור אף מד"ש. והש"ך הקשה מקידושין פ"ב דמתמה הגמר' בפשיטות מכלל דת"ק סבר דאף בדיני שמים פטור והקצה"ח מתרץ דודאי יש עליו איזה עונש בד"ש רק חיוב חשלומין אין עליו