אבני החושן חלק א לח

הוא דוחק לכאורה ולכן נראה דאולי כונת הרי"ף למה שמצאתי בש"מ ב"ב דמתרץ הקושיא הנ"ל דלא שייך חצי דבר רק בשערות דהן הגדלות אבל בעדי חזקה דאין חזקת הקנין רק לראי' על הקנין לא שייך בזה ח"ד וזה ג"כ כונת הרי"ף דהם אין באין על הקנין ואדרבה הם באין לחייב התחזיק ואין כונתו דבאין לחייבו רק ר"ל דאין מעידין על הקנין ורק אנן פוסקין ע"י אומדנא דאין אדם מניח לחבירו לאכול פירותיו ג' שנים לכן אין שייך בזה ח"ד ולפ"ז ל"ק מידי

יח) התומים הביא דברי הרמב"ם דשלשה עדים שאמר אחד א"י בחקירות עדותן קיימת וכמו שפירש רבא המשנה בפ' היו בודקין (ד' מ"א ע"ב) ותמהו עליו דהא הש"ס מסיק התם כמאן דלא כר"ע דתקיש שלשה לשנים וא"כ אנן דקיי"ל כר"ע דמקיש שלשה לשנים ואף בשלשה נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה וא"כ איך פסק כאן דעדותן קיימת כיון דרבא תלה זה בזה ומה שתי' הלח"מ דהרמב"ם איירי כשלא העידו תכ"ד חוץ ממה שכבר דחה התומים דבריו אין מקום דהרמב"ם יכתוב דין אחר לפי היוצא מהגמר'. ונראה בישובו דהנה המפורשים הקשו דרבא דאמר מתני' דלא כר"ע יקשה אלא כמאן דהרי לא מצינו מי שיחלוק עליו אמת דהתוס' שם תי' דר"ש פליג על ר"ע אכן הקדמונים כולם פה אחד דהכל מודים בזה דנמצא אחד קא"פ עדותו בטלה ונראה דהנה קשה לפי המבואר שיטת הרמב"ם דצירוף קרוב או פסול שיתבטל העדות הוא רק בשעת ראי' ולא איכפת לן בהגדה מה שהגידו בב"ד כאחד עיין לקמן סי' ל"ו ואם בשעת ראי' כשר הי' ואח"כ נפסל לא נתבטל העדות ע"י צירוף שלו וכן כ' התומים שם בפשיטות וא"כ קשה דמאי קאמר דלא כר"ע דמה ענין צירוף פסול בשעת ראי' לזה האומר בחקירות איני יודע דכל המעיד שראה שפלוני הרג רק עתה אינו זוכר באיזה יום הרי אין הפסול בשעת ראי' ובפרט לפי דברי הר"ן המובא בקצה"ח ס"ק ב' דבאומר היום הרג א"צ דו"ח א"כ בשעה שראה שהרג הי' בודאי כשר דהרי ראה שהיום הרג וא"צ לידע כלל איזה יום בחודש וא"כ מה סברא שיפסול עדותן ע"י שאומר א"י והוא קושיא גדולה לכאורה. ונראה דהנה שם במכות (ד' י') במשנה דנמצא קו"פ עדותן בטלה קאמר רבי בד"א בזמן שהתרו בהם היינו שהקרוב התרה בהרוצת אבל לא התרה מה יעשו שני אתין שראו באחד שהרג הנפש וקאמר שם רבא דשאלינן להו למחזי אתיתו וכו' ונראה בעליל דדברי הרמב"ם דסובר דצירוף קרוב תלוי בשעת ראי' הוא רק אליבא דרבי דסבר דצריך להתרות ואליבי' קאמר רבא דאם למחזי אתא לא ביטל העדות אבל למאן דפליג על רב ודאי דאין תלוי בראי' רק בהגדה אם נצטרף אז קרוב א"פ נתבטל העדות ולפ"ז הא דאמרינן בש"ס כאן כמאן כר"ע הוא שלא אליבא דרבי דתלה ביטול העדות בצירוף בשעת ראי' רק אליבא דמאן דפליג על רבי ונראה דס"ל להש"ס דר"ע דלא מחלק בין התרה הקרוב הוא בעצמו דלא כרבי והיינו דרבי פליג עליו ואף דבסנהדרין (ד' ט') קאמר וקמפלגו בפלוגתא דרבי ור"י אליבא דר"ע היינו בדין נמצא קרוב א"פ דזכר ר"ע או ע"כ נצטרך לפרש כאן פ' היו בודקין כמאן כר"ע היינו כר' יוסי אליבא דר"ע עיקר. היוצא מדברינו דהא דאמרינן כאן דבאומר אחד א"י עדותן בטלה הוא רק למאן דפליג על רבי וסובר דהצירוף קרוב תלוי בשעת הגדה ולפ"ז מיושב קושיית המפורשים דאמר כמאן כר"ע היינו דלא כרבי ולפ"ז ממילא מיושב דברי הרמב"ם דסובר דבשלשה שאמר אחד איני יודע עדותן קיימת דלפי שיטתו דפסק כרבי דעיקר צירוף קרוב הוא בשעת ראי' א"כ באומר א"י אין כאן ביטול דהרי בשעת ראי' כשר הי' ודו"ק

ט) הב"י הביא כאן תשו' הרשב"א העתיקו הש"ך בס' תקפו כהן וזה לשון השאלה אחד שמכר קרקע לחבירו ובאו שני עדים ואמרו כי תנאי הי' בהמכירה שאם יחזור לו מעותיו עד שלש שנים שיהא המכר בטל והלוקח הביא עדים שלא הי' תנאי והשיב הרשב"א כיון דלדברי כולם ירד הלוקח ברשות אלא שזה מביא שצריך להסתלק הרי הקרקע בחזקת לוקח ולא בחזקת מרא קמא וכ"ש לדעת ר"ח דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ומהני תפיסה אפי' בעדים ואף דאין קרקע נתפס מהני לזה שירד ברשות ע"כ ותמה שם הש"ך בת"כ דהא בכל ספק בקרקע מוקמינן בחזקת מ"ק ופירש הש"ך דכונתו דאחר שלשה יוכל לסלקו לכן הוי בעלים עד אותו זמן כיון שאין יכול לסלקו חיך שלש וגם ע"ז חולק הש"ך גם אין לשין התשובה משמע כפרושו גם שיסתלק משמע שיהי' המכר בטל למפרע וגם מה זה שכ' וכ"ש לדעת ר"ח דאדרבה אם הי' המכר מכר גמור גרע להמחזיק מה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ודו"ק. ואשר הנראה לפרש כונת הרשב"א ע"פ מה שאמרתי כבר להסביר טעם הסובר דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה והרי כיון דספיקא הוא הי' לנו לאוקמא אחזקה כמו בכל ספק ואמרתי ע"פ סברת התוס' פ' מרובה דהקשו להימני עדים האחרונים במיגו דהוי פסלו לקמאי ותירצו דמיגו לא עדיף מעדים ולא עדיף מאלו יש עוד עדים אחרים עמהם ותרי כמאה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דעדים מוציאין מחזקה א"כ לא עדיפא החזקה מעדים ועדים המסייע להם החזקה לא עדיפי מאלו יש עוד עדים עמהם ותרי כמאה לכן הוי ספיקא דאורייתא ותה"ל מצאתי הדברים בישועות יעקב בחידושיו לאה"ע ואך לפ"ז צריך להבין מ"ט דמ"ד דלא הוי רק ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה ואמרתי סברתם דהנה בחזקה מצינו שני דברים הא' חזקת הגוף דאמרינן דלא הי' כאן שינוי ממה שהי' קודם כדיליף מנגע וחזקה כזו קראו האחרונים בירור דברים דאין לנו לחוש שמא נשתנה אכן עוד מצינו גדולה חזקה דאף דיש ריעותא ואין אנו יודעין כלל האיך הי' מקודם ושמא אף בתחילה נתחזק שלא כדין מ"מ אין הב"ד מוציאין הדבר מחזקתו מהמוחזק בה כעין שאמרו בפ' האשה שנתארמלה גדולה חזקה כיון שאכלו תרומה בגבולין לא הוציאו אותם מחזקתם עיי"ש ודוגמא לזה מצאתי במפורשים שתי' בקושיית התוס' גבי ה"ז גיטך אם מתי דאסורה לאכול בתרומה מיד והקשו דא"כ כל אשה לא תאכל בתרומה רק בפני בעלה ותי' דגבי גט נפל חזקתה אבל בכל אשה אף דחיישינן שמא ימות מ"מ חזקתה האוכלת בתרומה עד עכשיו לא איתרע עיין בישועות יעקב באה"ע סי' קנ"ו וזה ג"כ טעם הסובר דאוקי מדאורייתא אחזקה אף דיש עדים נגד החזקה ולא עדיף החזקה עם העדים המסייעין לה מן עדים שכנגדה ח"מ אין הב"ד מוציאין מחמת ספק מחזקה שנתחזק עד עכשיו ואם מחמירין זה רק מדרבנן. ועתה נחזור לתשו' הרשב"א הנה כבר כתבו האחרונים דחזקת מרא קמא הוא כמו חזקה באיסורין ולא כחזקת ממון דרק אמרינן בה הממע"ה רק אמרינן דלא הי' בה השתנות ורק נגד זה הרי יש עדים כאן לבטלה דהרי שנים אומרים שלא הי' תנאי ואף דשנים מכחישין הא כאן המחזיק דהוא הלוקח מחזיק בה עכשיו ואם אין על הב"ד להוציא מחזקה הרי ישאר ביד המחזיק וזה שכ' הרשב"א כיון דירד ברשות אין להוציא ממנו וסיים וכ"ש לשיטת הר"ח דהוי ספיקא דאורייתא ודאי איתרע חזקת מ"ק ואין להוציא ודו"ק ואף אם נמצא חולקין על הרשב"א עיין לקמן סי' מ"ו בקצה"ח ס"ק כ' ובמ"ש שם מ"מ דברי הרשב"א עכ"פ מובנים בלי גימגום: סימן לא

א) שתי כתי עדים המכחישין זא"ז. הש"ך ס"ק א' הביא דהי' מחלוקת בין חכמי בריסק בכת אחת שאחד הכחיש השני דיש שהיו סוברין כיון דלא נכחש רק מע"א אף הם עצמן מצטרפין לעדות אחרת והש"ך הקשה ע"ז מדברי