אבני החושן חלק א לז

אכן לפענ"ד דאין עיקר החקירות כדי שיוכלו להזימן ולהרוג אותן רק עיקר החקירה והשאלה כדי לבטל עדותן דשמא ע"י החקירה יכחישו עצמן וכן מוכת מלשון הכתוב והנה אמת נכון הדבר היינו ששניהם כיונו כאחד עדותן וכמו דאמרינן זה אומר בסייף וכו' אין זה נכון וכן הסברא דאם עיקר החקירה כדי שיוכלו להזימן הי' די בחקירה בכמה, בחודש ולא מצינו רק דהזמה תלוי בחקירות אבל לא החקירות כדי להזים וא"כ שפיר קאמר הש"ס הא טעו טובא וא"כ אף אם אחד יאמר בחצי הראשונה והשני יאמר בתצי שני' לא יתבטל עדותן וא"כ למה נתקור ע"ז וכל תקירות השעות שמא יאמר זה בשני וזה בחמשה ויתבטל ודו"ק כי כן נראה ברור

ועיין ברש"י שם במשנה ד"ה באיזה יום של שבת כ' דאף דכבר שאלו להם בכמה בחודש מ"מ שואלין להם בכמה בשבת משום המזימין שמא יתנו לב על זמן השבת ולא יתנו לב על זמן החודש והמהרש"ל הקשה למה לא פירש ביותר משום דיוכלו להזימן יותר דעל יום החודש טועין בעבורא דירחא והמהרש"א תי' דבלא"ה נוכל להזימן דניתיב להם כל טעותייהו ותמהו עליו דמ"מ נ"מ דלא נצטרך ליתן להם טעותייהו והתומים תמה ביותר על המהרש"א דשם בע"ב גבי בכמה בשעה הקשה המהרש"א דילמא שואלין בכמה בשעה כדי לקצר וניתן להם זמן קצר לטעות שלהם א"כ סותר עצמו ולי נראה בזה דהנה הרי אנו רואין דאין לחקור ולשאול כדי לקצר טעותייהו דאל"כ קשה לאביי ורבא דאמרו אדם טועה בשעור זה ואמרו דזה דאמר בשלש כונתו לתתילת שלש וזה שאמר בחמש כונתו לסוף חמש ואח"כ ניתן להם טעותייהו ולמה אין מדקדקין שמא יאמר זה שהי' כונתו לסוף שלש וזה לתחילת חמש ולא נצטרך ליתן להם בטעותייהו כ"כ ונוכל להזימן בשעור הקטן ביותר וע"כ כיון דהתורה לא ציותה לחקור ע"ז אין לנו לחקור ולשאול ואף דנצטרך ליתן להם שעור גדול אין לנו בזה כיון שכבר אמרו באיזה שעה וה"נ אם כבר אמרו בכמה בחודש והוא עצמו יום השבת למה לנו לחקור על יום השבת ואף אם תאמר דהדין לשאול אין זה מהחקירות ורק הא דשואלין בתתילה על איזה חודש בשנה ואח"כ באיזה יום בחודש ואח"כ באיזה שעה ביום היינו למעט זמן מהזמן שכבר אמרו ולהקטין הזמן ואין זה ממה שכבר חקרו וכן בכמה בשעה הוא להקטין מזמן שכבר אמרו שפיר הקשה המהרש"א דנמעט כמו בכמה בחודש אף דיכולין ליתן להם טעותייהו לכל החודש שיאמרו המזימין כל החודש היו עמנו מ"מ כיון דמקטין הזמן שפיר הוי חקירה אבל יום השבוע דהוא בעצמו יום החודש ורק כדי שלא נצטרך ליתן טעותייהו זה אינו חקירה ויש ליישב בזה עוד מה שהקשה התומים אך כבר יצאתי לאריכות ודו"ק

יג) וטעו בעבורא דירחא. התומים הביא תשו' הרא"ש דכ' בנידון גט שכתוב בו ברביעי בשבת כ' לחודש ויום כ' לחודש הי' בשלישי בשבת וכ' דכשר הוא דמה דיני נפשות אמרינן דטעו כ"ש זה וכו' ואע"ג דלאחר רובו של חודש לא אמרינן דטעו הכא אין חילוק דע"כ טעו דאם רביעי הוא אינו כ' לחודש והתומים תמה דמאי כ"ש הוא זה וגם מה זה שכ' דע"כ טעו הא גם בד"נ ע"כ טעו ע"כ ולי לק"מ דודאי בד"נ הא חסר מהחקירות ואם מכחישין דבריהם ולא עבידי דטעו ע"כ משקרין אבל בגט דאין שום חשש רק משום שמא הקדימו זמנו ואם היו רוצין להקדים הי' להם לכתוב בג' בשבת שלא יהא נראה הקדמתן וכיון דנראה הקדמתן אין שום חשש וע"כ טעו והי' בכ"א בחודש ואין צריך כאן לחקירות שנאמר כיון דאין מכונין פסול ודו"ק ובגוף תשו' הרא"ש עיין לקמן סי' מ"ג שהארכתי

יד) אחד אומר בניסן פרעו מנה וכו'. הסמ"ע ס"ק כ"ז כ' דכאן נמי איירי דהלוה אומר שפרעו שני מנים והתומים הקשה דאף אם הלוה אינו אומר שפרעו רק מנה מ"מ הרי יש לו מיגו דהי' יכיל לומר שפרעו שני מנים ובשלמא לעיל במלוה הוי מיגו להוציא אבל כאן למה לא יהי' נאמן במיגו והנתה"מ כ' דהסמ"ע אזיל בשיטת מהרש"ל דג' שתבעו מנה והי' אחד בע"ד ושניהם עדים והוציאו ואח"כ הודו צריכין להחזיר וע"כ הוא משום דהודו דהעדים פסולין וה"נ הרי אומר שאחד משקר ופסול עיי"ש ואני לא אבין דע"כ טעם של מהרש"ל לפי שהוציא שלא כדין או מאיזה טעם אחר יהי' מאיזה טעם שיהי' ועיין קצה"ח שפקפק עליו בסי' ל"ב אבל כאן הרי ממש הדין של רבה ור"י דאמר אין שטרא זייפא ולא ידעתי כונת הנתה"מ בזה דלכאורה קושיית התומים הוא קושיא גדולה דשם קיי"ל דהיכי דקיימא ליקום ונראה לתרץ קושיית התומים דהנה בפשוט דזה הוא המיגו דאין מודה במקצת נאמן במיגו שהי' כופר הכל או שהי' כופר יותר דאין יכול להעיז ולכפור יותר אך הקושיא הוא דמיגו דהעזה דלא אמרינן הוא רק לאפטורי משבועה אבל לאפטורי מממון אמרינן אף מיגו דהעזה ואך לקמן כללי מיגו אמרתי ליישב קושיית הקצה"ח שהקשה מה לי ממון מה לי שבועה ואמרתי דזה הוי ספק אם איש זה יכול להעיז ולכן אין להוציא ממון אף דיש לנו ספק על איש הזה אם הוא יכול להעיז והארכתי שם ולפ"ז כאן בספק מיגו נגד שטר לא אמרינן ודו"ק ואף דכתבו קצת פוסקים דהיכי דיש לו עד מסייע יכול להעיז אכן לא אמרו זה רק לגריעותא דהיכי דנאמן ע"י טעם דאין מעיז אם יש ע"א מסייע אמרינן דאינו נאמן עיין מ"ש בזה בסי' פ"ז ובחידושי לאה"ע סי' י"ז בענין אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה אבל ודאי לטיבותא לא נאמר דודאי יעיז ודו"ק

טו) פרעתי. עיין קצה"ח ס"ק ט' ועיין לקמן סי' פ"א בנתה"מ ובמ"ש שם דהעיקר דאם יש שני עדים לא אמרינן דא' משקר

טז) אבל דיין שהעידו לפניו אינו מצטרף עם אחד שהעיד לפניי. דין זה נובע מש"ס כתובות (ד' כ"א) דאמר שם מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ולכאורה אין דין זה מוסכם דהרי הראב"ח פירש שם דכונת הש"ס דחסר מקצת מן הקיום דאין על עד השני רק מחצית הקיום עיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק מ"ו וכן לפי' התוס' שהביא שם הש"ך בשם הריטב"א דאיירי דהעד העיד גם על עד השני וכונת הש"ס דנפיק לכי ריבעא דממונא ע"פ ע"א א"כ אין ראי' כלל שלא יוכל ע"א להצטרף עם הדיין ולכאורה קשה על המחבר לפ"ז דהש"ך הביא שם דהב"י הגיה בר"ן דגרס על העד ועל הדיין וסובר דאף אם אחרים מעידין על עד ועל הדיין פסול הקיום מטעם דחסר מקצת מן הקיום א"כ לכאורה אין ראי' לכאן אך זה יש ליישב דשם ג"כ אף דחסר מקצת מהקיום היינו כשאנו רוצין לקיים העדים החתומין על השטר אין כאן קיום שלם אבל מ"מ יוכשר השטר משום דהרי הדיין עכ"פ מעיד דנתקיים לפניו השטר א"כ ודאי זה חייב לזה ומה לנו בעד השני דאין עליו רק מקצת הקיום וא"כ נשמע דאין דיין ועד מצטרפין לחייב ושפיר ממילא שמעינן הך דינא דהכא וכן פירש בס' שע"מ כונת הש"ס מאי דקמסהיד סהדא עיי"ש אך לפי פירוש הראב"ח והריטב"א אין מקור לדין זה ודו"ק כי קצרתי

יז) אם העידו על חצי דבר וכו' אפי' העידו שנים בשער אחד ושנים בשני אינו כלום. עיין סמ"ע ס"ק ל"ט בשם התוס' מה שתירצו דקשה מהא דג' כתות שהעידו כל כח על שנה אחת דהוי חזקה והנה הרי"ף תי' דכיון דמהני כת אחת לענין שיצטרך המחזיק לשלם לכן לא הוי חצי דבר ועיין בשע"מ הקשה דלהרי"ף איך יצטרפו עדי מודעה עם עדי האונס הא הוי ח"ד ולי עוד קשה דהרי בא' אומר אכלה חטים וא' אומר אכלה שעורים קיי"ל דהוי חזקה והיינו שמתרץ הר"ן כיון דאין עדותן על גוף הדבר דאין נ"מ לענין לכן לא איכפת לן מה דא' מוכחש מהמחזיק עיין חידושי הר"ן לסנהדרין והנתה"מ לעיל ס"ק ג' כיוון לדבריו והרי בזה לא יצטרך המחזיק לשלם וא"כ איך יצטרפו אז ג' כתות ודוחק דאה"נ כה"ג לא מצטרפין וגם סברת הרי"ף