אבני החושן חלק א לו

אמרינן דהורגין אותו ממ"נ דכיון דאין יודעין על איזה כת נהרג הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ודבריו פשוטים ונכונים אך קשה לי דבב"ק (ד' ע"ד) דאמרינן שם מי מיתכחשו מציעאי דדינא כוותייהו עבדינן דיש בכלל מאתים מנה ומשלם האדון דמי השן והרי שם לא ידעינן על איזה כת משלם והוי עדות שאי אתה יכול להזימה ויש ליישב בדוחק גדול ולומר דחבלות, דמי למלוה דאין צריך בהו עדות שיכולין להזימה אף דלא שייך בהו נעילת דלת והדוחק מבואר

ו) משלם ת"ש. קצת קשה בזה למה לא נימא לצרף חמשים של עד הק' עד חמשים של עד הר' וק"ן של הר' עד הש' וגם החמשים הנשאר מעד הק' עם הש' ועוד ק' הנשאר, מעד של הש' עם הת"ק ות' של הת"ק עם עד הח' ובאופן הזה ישלם ת"ש וחמשים ומצאתי שכבר עמד בזה בתשו' הר' משולם איגרא אך תרוצו הי' עלי' מקושי הבנה וצ"ע

ז) וישבע שבועת התורה על מאה. עיין סמ"ע ס"ק ט"ו דדוקא ע"י עד הק' חייב שבועה ולא כשנצרפו וישאר ק' מן עד הת"ק כיון דחייב על ידו לשלם ומהנ"י משמע דאף עד הת"ק זוקק לשבועה ומהטור אין שום הכרת לומר דהיכי דנצטרף לממון לא מחייבין שבועה על הנשאר ודו"ק. ומה שלא כ' הטור דחייב שבועה ע"י הודאת עדים מדר"ח קמייתא וישבע על כל הח' מנה עיין באחרונים ולי נראה די"ל דאף דהוא תובע ט"ו מנה מ"מ כיון דיש ע"א על כל הט"ו וע"כ אתה צריך לצרף אותן הלואות כדי לשלם על ידן ת"ש ולולי הלואת י"ד לא הי' משלם ת"ש ולכן כיון דחשבינן כל עד לשלם על ידו שוב אין יכול לחייב שבועה דהרי כל העדים מעידין שמה שתובע איתו משלם א"כ על כל הלואה שתבע מעיד עד ששילם וגם ליכא למילף מפיו וע"א דשם על מה ששילם אינו נשבע ודוק כי קצרתי

ח) וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמוכחשין להקל. עיין באחרונים מה שתירצו מהא דכ' לעיל דמיישבין את דבריהם שלא יסתרו עצמן והנה התומים הקשה דבפסחים (ד' י"ב) דפריך אלו דייקינן בהנך סהדי דמ"ד שלש תחילת שלש ומ"ד חמש סוף חמש והוי עדות מוכחשת הרי דלא אמרינן דמיישבין דבריהם ובסנהדרין ג"כ דייק מהך משנה דא' אומר בשני בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ש"מ רובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ואם נאמר דמיישבין דבריהם לקיים עדותן דילמא רובא לא טעו ורק משום דמיישבין דבריהם אמרינן דטעו עיי"ש ולי נראה דלק"מ דהנה אם רובא לא טעו מה נעשה אח"כ כשיבואו עדים להזימן ויאמרו בשלשה בחודש עמנו הייתם איך נהרוג אותם מכת מה שאנחנו ישבנו עדותן ואמרנו דהי' כונתו בשלשה וטעה בעיבורא הרי יותר נצטרך לומר דכונתו הי' באמת על שני ועד השני הי' כוונתו לשלשה בחודש כדי שיהי' הכחשה ולא נתקיים עדותן כדי שלא נקטול אותם וכן העדים עצמן יאמרו למה ישבתם את העדות לקיים וכדי להרוג אותנו אנן בתחילה הי' כונתינו להכחשה וכן בפסחים יאמרו כן ורק אם רובא דאינשי טעו ממילא נתקיים עדותן והוי ככיונו ליום אחד ואדרבה נראה דמשם דייק הר"ן דמיישבין עדותן דאף דרובא טעו היינו דרוב אנשים אין יודעין אבל מ"מ אין דרך לטעות ולהעיד וע"כ דזה משום דמיישבין דבריהם ודו"ק

ט) דנין הדבר כמוכחשין להקל. הרמב"ן יליף זה מהא דפריך לרב דאמר עדות מיוחדת פסול מהא דאמרינן הודאה אחר הודאה מצטרפין נימא דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי והרי דדנין להקל ובעניי לא אבין דהתם העדים אין יודעין אם מנה אחת הוא שפיר פריך איך נחייב ונוציא מספק כיון דלרב אף אם העדות אמת אין להוציא על ידם וצ"ע

ו) אע"פ שלא ראו שני העדים המעשה כאחד. התומים צידד אי מדאורייתא כשר עדות מיוחדת או רק מדרבנן שלא תנעול דלת ולא ידעתי דהרי הוא ש"ם מפירש דיליף מקרא והנתה"מ כ' דשם במכות איירי בא' ראה מחלין זה וא' מחלין זה וכאן איירי משני מעשים דאחד אומר בניסן וכו' וגם זה תימה דגם זה הוא ש"ם מפורש בסנהדרין ויליף מקרא דאו ראה עיי"ש וגם מ"ש התומים שם ס"ק י"א ליישב מה שהקשה על הרמב"ם דפסק דעדות מיוחדת מהני ובפ' השולח פריך סתם ש"ס ואי בעדי חתימה מי מהני אמר לזה בפ"ט ולזה בפ"ע ותי' התומים דגיטין דמי לד"נ ולא ידעתי כלל דא"כ מאי דתי התם דילמא כר"י בן קרחה ס"ל והרי אף ר"י ב"ק לא אמר דמצטרפין רק בד"מ ופשוט ומשם ג"כ מבואר דמהני מדאורייתא דאל"כ למה כשר בגט אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע

יא) הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע שני מנים דאל"כ הרי ע"א מוכתש מהתובע. עיין סמ"ע ס"ק כ"א דהודאה והלואה מצטרפין אף דעד המעיד על ההודאה הי' קודם זמן של המעיד על ההלואה אף בלא תובעו רק מנה אחת די"ל דהודה קודם שהלוה ע"כ והשטה"מ הקשה דהא מ"מ התובע מודה דעד הראשון בטל כיון דלא הוי רק כאומר אמנה הי' דברינו ולדעתי לק"מ דהרי הודאה הוי תוב גמור ואף דהי' דעתו שילוה ממנו מ"מ הרי מצינו בשטרי הקנאה בב"מ (ד' י"ג) דמיד נשתעבד לו ואף דהי' דעתו שילוה לו ופשוט

עיין תומים הקשה דאף בהודאה אחר הודאה כשאין תובע רק מנה למה נצטרף והרי בגמר' פרכינן לרב דאמר הלואה אחר הלואה אין מצטרפין דסובר עדות מיוחדת פסול הודאה אחר הודאה נמי נימא האי מנה דאודי קמי האי לא אודי קמי האי ומשני דאמר לי' בפירוש האי מנה דאודית לי קמי פלניא אודי לי וכו' וא"כ אף לדידן יקשה נהי דלא פסקינן כרב הוא רק דאף שני מנים מצטרפין אבל באינו תובע רק מנה למה נאמר דאותן הודאות הי' על מנה אחת מספק נימא דהי' על שני מנים וכמו שדייק הרמב"ן מכאן דמספק דנין אותן כמכחישין להקל וה"נ כיון דאינו תובע רק חד מנה נידון אותם כמכחישין ונימא דהוא מנה אחרת וממילא נתבטל ע"י תביעת התובע כיון שאינו תובע רק מנה אתת ע"כ ולדעתי לק"מ דבשלמא לרב דגזה"כ הוא דאין עדות מיוחדת מצטרפין ואף דלא איברי סהדי אלא לשקרי והרי עכ"פ חייב לו מנה דע"ז יש שני עדים מ"מ כן הוא גזה"כ דאין מוציאין על ידם שפיר פריך דאף הודאה אתר הודאה לא יצטרף שמא מנה אחרת הוא אבל לדידן דרק היכי דאין להם נאמנות אין מצטרפין אבל אם ידעינן בודאי שחייב לו שפיר מוציאין ממנו א"כ ממ"נ בהודה לו שני מנים אם באמת הודה הרי חייב לו שני מנים ואם תאמר דהכל שקר מאי מנה אחרת יש כאן שנאמר דאין זו מנה הראשונה והרי אף מנה אין כאן ורק כיון שהודה לפני שני עדים נתחייב במנה וא"כ זה החיוב ודאי אין כאן רק מנה אחת דיותר אין יכולין לחייבו וע"כ דמנה אחת הוא אותה שחייב מכח הודאה ראשונה והוא ברור

יב) כגון שאומר אחד בב' בחודש וכו' וטעי בעבורא דירתא. התומים הביא דעת כמה פוסקים דאם שני העדים אומרים ביום אחד ואח"כ באו מזימין לא יהבינן להו טעותייהו לומר שמא שניהם טעו בעבורא דירתא ואם אמרו בב' בחודש הי' המעשה ובאו עדים ואומרין בב' בחודש עמנו הייתם קטלינן להו ולא אמרינן דילמא טעו והקשה התומים דבסנהדרין (ד' מ') פריך אלמה לא משכחת שמונה חקירות והאיכא כמה בשעה וקאמר לאביי וכו' ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי איכא למימר ר"ל דאין נ"מ בכמה בשעה כיון דאף ביותר משעה טועה ע"כ והרי עדיין נ"מ דאם שניהם יאמרו שעה אתת בשוה בחצי שעה ראשונה ואז לא ניתיב להו טעותייהו ע"כ קושיית התומים. ונראה דלפי דבריו יותר יקשה לכ"ע הא נ"מ דאם נשאל בכמה בשעה אי בחצי ראשונה או בחצי שני' לא נצטרך ליתן להם טעותייהו כ"כ רק לפחות חצי שעה וכבר הקשה כן המהרש"א