אבני החושן חלק א לה

דהוי דין מרומה ואם אין בו זמן לא הוי עדות עיי"ש, ולי דבריו צ"ע חדא דהא אין הרמאות בעדים וא"כ ע"כ דלא נפסל הגט ורק דהיא לא מהימנא וא"כ הגע עצמך אף דתאמר בעצמה שחייבת מיחה וכי קטלינן לה ועוד צ"ע בעיני דנראה דעדים הבאין להכחיש עדי דיני נפשית אין צריכין דו"ח והיינו שאף באומרים אין אנו יודעין באיזה חקירה רק זאת ידענו דההרוג נהרג ע"י אחר שוב לא קטלינן להרוצח ובל"ז אף לפי דברי הקצה"ח הי' יכול לפרש דרש"י סובר כהריב"ש רק כיון דהדין מרומה צריכה עכ"פ להביא עדים לפנינו וזה פשוט

ב) אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דו"ח אם הכחישו זא"ז וכו' עדותן בטלה. הנתה"מ כ' דאם הב"ד חקרו אותם אח"כ אפי' לזמן מרובה בטל עדותן עיי"ש ותמה אני על עצמי דא"כ אף בלא חקרו הב"ד אותם הא אם הם עצמן מכחישין זא"ז בטל עדותן וא"כ לעולם יכולין העדים לבוא לב"ד ויכחישו עצמן ויתבטל מה שהעידו וא"כ בטל דין כיון שהגיד וכו' וגם א"כ איך משכחת שיתקיים כלל שום עדות כיון דיכולין לחזור. ומה שהביא הנתה"מ ראי' משטר שאמרו בזמנו כתבנוהו ועדים מזימין אותן דנפסלין למפרע וע"כ דאמירת בזמנו כתבנוהו הוא גמר לעדות מה שהעידו בשטר שזה לוה מפלוני והיינו דזה שנכתב בשטר שזה לוה הוי עדות כאלו נחקרה דאם לא היו אומרים אח"כ בזמנו כתבנוהו היינו אומרים עדותן קיימת ורק הזמן לא נחקר ואם אח"כ אמרו בזמנו כתבנוהו הוי כנחקר הזמן אף דהוא לזמן מרובה ונפסל השטר עיי"ש והוא לכאורה ראי' מוכרחת אכן כאשר עיינתי בו ראיתי כי אדרבה ממה שאנו אומרים דהעדים נפסלין למפרע הוא סתירה לדבריו דהא מבואר בב"ק במאי דפריך לאביי דאמר למפרע הוא נפסל והא כי אסהודי אטביחה פסולין הוי ומשני שהעידו תוך כ"ד של גניבה והיינו כיין דהיו יכולין לחזור מעדות גניבה עדיין לאו פסולין הוי וא"כ ה"נ גבי שטר כיון דהי' אחר זמן רב והי' יכולת בידם לומר שאחרוהו למה נפסלו למפרע וע"כ צ"ל דכל שטר אמרינן מסתמא בזמן הנכתב נמסר ולוה בו ותיכף הוי כנחקרה באיזה זמן ורק אם באו עדים והזימום מיישבין דבריהם ואמרינן שאחרוהו ואך כשאמרו בזמנו נכתב נחקרה מקודם וממילא נפסלו וכמו שכ' התומים דודאי למה להם לשקר ולפ"ז נראה בודאי דאם כבר נתקיים עדותן ויצאו מב"ד שוב לא מהני החקירה אח"כ לבטל עדות שנתקיים

הנתה"מ הביא כאן קושיית הפ"י בגיטין דבעי מפני מה תקנו זמן בגיטין והקשה לפי דברי מהרש"ל דעדי נשים בעי דו"ת א"כ הא צריך זמן והנה לא אדע למה הוצרך הנתה"מ לפלפל בזה לפי מ"ש בעצמו בה"ק זה דזמן הנכתב בגט לא הוי כחקירה דעיקר צריך לידע אימת הגיע גט לידה וא"כ זמן הנכתב לא הוי החקירה ולא ק"מ רק להיפך קשה למה לא תקנו זמן משום דו"ח והיינו שיצטרכו לכתוב בגט זמן המסירה וזה הוא קושיא אחרת. ונראה דהנה לעיל סי' כ"ח כתבתי דלכן לא שייך בגט מפ"כ דהעדים העושין קיום הדבר הם כמו ב"ד לענין קיום הענין ולא שייך בזה עדות בב"ד ואנן הרואין הגט הוי כמו שידעינן שנתגרשה עיי"ש וזה ג"כ כונת ר"ל שאמר עדות שבשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ ע"כ לא קאמרו הפוסקים דעדי נשים בעי דו"ת רק היכי דאיכא בע"ד המכחיש כעובדי דאה"ע סי' מ"ב דהאשה אומרת לא נתקדשתי או בבאין לאוסרה ועיקר העדות לפני ב"ד אבל כ"ז שאין צריכין לבוא לב"ד א"צ דו"ח דהם בעצמן כב"ד ובזה שיבואו אח"כ לפני ב"ד א"צ לכתיבת הזמן בהגט ישוב מצאתי כן בהגהות דו"פ דהיכי דאין הכחשה א"צ דו"ח ולק"מ

ובקצה"ח כ' דעדים שבשטר תיכף בעת שחתמו הוי כבאו לפני הב"ד ואמרו היום לוה ולכן לא בעי דו''ח כיון דאמרו היום ובעצמו הקשה על דבריו דמאי פריך בש"ס משטר מאוחר דאי ד"מ בעי דו"ח מאוחרין אמאי כשרין הא תיכף הוי כנחקרה ומה לנו בזה דאחרו השטר מ"מ בעת שחתמו היי כאמרו היום לוה ומתרץ דרש"י פירש מאוחרין דלוה בניסן והם לא כתבו השטר עד אייר וא"כ זה הוי כאלו העידו שזה ימים רבים הלוה וא"כ לא הוי דו"ח ע"כ ודבריו תמיהין דאדרבה יקשה לפ"ז דלמה פירש הש"ס דמאוחרין היינו שלא כתבו עד אחר הלואה ולכן פריך על המשנה לוקי דאיירי באחרו הזמן וכתבו תיכף ולא יקשה כלל ובפרט דאם כן הדין דבעי דו"ח חובה עלינו לפרש המשנה כן דמסתמא עשו העדים כהוגן וחתמו תיכף אך לפמ"ש דכתיבת שטר הוי רק כב"ד ולא דהוי כבאו לפני ב"ד וא"כ לא הוי כמו שאמרו היום לוה והא דאנן ע"מ אנן הוא לפי האמת דלא בעי דו"ח אבל אי בעינן דו"ח לא מיקרי עדות ואין שטר שכתבו אף בזמנו כאלו אמרו לפני ב"ד היום ואין כלל מקום וענין לזה. ועיין השמטה בסוף הספר

ג) אם הכחישו עצמן בחקירות. הש"ך ס"ק ו' הביא דהרמב"ן סובר דאף הכחישו עצמן בחקירות עדותן קיימת והנתה"מ כ' דדיקא בזה אומר בשלשה וזה אומר בחמשה אבל באומר לא כי אלא בחמשה אף הרמב"ן מודה דעדותן בטל ע"כ. והנה בתשובה שהביא הבעה"ת שהשיבו לו חכמי לוניל מובא בתומים ס"ק ג' מבואר דאף באומר לא כי סובר הרמב"ן דעדותן קיימת ולא כהנתה"מ וע"כ צ"ל דהרמב"ן סובר דאף כה"ג י"ל דטעו ועיין מ"ש לקמן סי' מ"ג או אפשר דסובר כחכמי בריסק דאחד המוכחש מא' מצטרפין וא"כ גם כאן י"ל כיון דאין הכחשה בעיקר הממון מצטרפין או דאין על החקירות שם עדות והנתה"מ הקשה מא' אומר אכלה בד"ו וא' אומר אכלה אג"ה דאין מצטרפין ומה שתי' לא יעלה לפי מ"ש דאף במכחישין מצטרפין ואך נראה ליישב לפי שיטת הרמב"ן גבי חוקת ג' שנים דאף אם המערער מודה שאכל ג' שנים רק שא מר שאכל בגזילה ואין עדים אין כאן חזקה עיין נתה"מ לקמן סי' קמ"ה ס"ק ה' הביאו וא"כ בשלומא בממון דאף אם א' נתכחש והשני אומר אמת מגיע לו המנה אבל בחזקה אם ע"א אומר שקר לא נשאר רק א' אין כאן חזקה ולק"מ ואך בל"ז נראה דלא קאמר הרמב"ן עדותן קיימת רק באין הכחשה מן התובע אבל שם י"ל דסובר הרמב"ן כדעת האומרים דבאתרא דמוברי ואכל רצופין לא הוי חזקה וא"כ המחזיק מכחיש ע"כ אחד מהעדים לכן לא הוי חזקה

ד) לא כי אלא באייר. הנתה"מ הקשה דגבי זה אומר בשלשה בחודש וזה אומר בחמשה לא קתני לא כי משמע דאף העידו בסתם ולא אמרו לא כי הוי הכחשה ואף בהרבה עדים אף במעידין שבא על הערוה שיכול להיות שני המעשים אמת שבא עלי' בשלשה בחודש ובחמשה ומתרץ דבד"נ כיון דאין עדות מיוחדת כשר מסתמא על מעשה אחת העידו עיי"ש ולפענ"ד דבריו צ"ע דהוא נגד הסברא שיבוא על הערוה שני פעמים ויבואו עדים על שניהם יפטור וכי אין הב"ד יכולין לשאול אותם אם מכחישין זא"ז ויבררו דבריהם ובודאי איירי המשנה באופן דידעינן שיש בודאי הכחשה כגון בהרג הנפש או באומר לא כי גם פשט לשון המשנה לא איירי בהרבה עדים רק בכת אחת א"כ ממילא עדותן בטל, גם מ"ש בא' אומר זו אשתו והשני אמר שזו אשתו דכ' הרמב"ם דלא נעשית א"א על פיהם דכל אחד לעצמו העיד והקשה הא בלא"ה הוי הכחשה בחקירות ואנכי לא אדע דהא גבי פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פ"ד הרבה פירשו דאמרינן רבע לאחר הרי דזה לא הוי הכחשה בחקירות דעיקר העדות להרוג הרובע אין לנו נ"מ מי רבע וה"נ לולי דהוי נוגע הוי אמרינן דהיא א"א משום פ"ד

ה) אלא באייר. עיין נתה"מ דאם כה אומרת בניסן הרג פליגי הנפש והשני אומרת לא כי רק באייר לא