אבני החושן חלק א לד

התומים הא כ"ו שלא נגמר החקירה בכל שבע החקירות יכולין לחזור ולהגיד ע"כ ונראה פשוט דלק"מ דע"כ אי אפשר כלל לפרש כונת התוס' דהוא מטעם דאין חוזר ומגיד דהרי פשוט דאף אם לא יהי' חוזר ומגיד מ"מ הרי לא כיונו יום החודש וכי די בחקירה ביום של השבוע וכבר כתבו שם התוס' (ד' י"ב) דע"כ שבע חקירות בעינן וא"כ מה הקשו התוס' שא"ה דכיונו יום השבוע וע"כ דקושיית התוס' הי' דאיך דייק דרובא דאינשי טעו דילמא רובא לא טעו רק כאן אנן סהדי דטעו ולא ידעו יום החודש דהרי חזינן דכיונו יום השבוע וע"ז תירצו דאי רובא לא טעו ע"כ דהוי מוכחשין זה מזה ומה שכיונו יום השבוע זה הגדה אחרת וחוזרין ומגידין שלא יכחשו אבל הכחשה הראשונה נשארה וא"כ בצרי להו מהחקירות ואין כונת התוס' במ"ש חוזר ומגיד היינו דאין יכולין לחזור ולהגיד רק דזה הוי חזרה ואינו מתרץ הכחשה הראשונה דנימא דהוי ככיונו גם יום החודש שלא יחסר מהחקירה של החודש דהרי אמרינן דרוב אינן טועין וזה ברור בכונתם ולק"מ ובחידושי פרשתי קצת באופן אחר דיהי' עדות שאי אתה יכיל להזימה דהם יאמרו שכיונו להכחיש עצמן שלא יתקיים עדותן עיין מ"ש לקמן סי' ל' ס"ק ו' אך כאן אקצר כי מה שכתבתי הוא אמת וברור

והנה הנתה"מ מתרץ קושיית התומים וז"ל אמנם להיפוך אם כבר נתבטל עדותן מחמת שהכחישו פשוט דאין יכולין לחזור לקיים עדותן ולהוכיח זה הוי יגיעת בשר ע"כ והנה ת"ל במחשבה ראשונה עלה סברא זו לפני דודאי כ"ז שהוא עד לא נגמר עדותו עד אחר החקירה אבל אם כבר נתכחש עדותו ונתבטלה העדות מה שייך עדותו להחקירה הרי שוב א"צ לחקור אותו אכן כאשר עיינתי בזה ראיתי כי דבר זה הוא מופרך מש"ס ערוך פ' שבועת העדות גבי כפר אחד והודה אחד הכופר חייב ועיי"ש בתוס' כי לא רציתי להאריך שכתבו דגם עד הכופר יכול לחזור ולהודות תוך כ"ד של חבירו בין שחבירו כופר בין אם הודה ולפי סברא הנ"ל נימא ג"כ כיון דכפר מה שייכות יש לו עם עד השני וכבר נתבטל עדותו וע"כ כיון דענין אחד היא עדיין יכול לחזור וכ"ש כאן כיון דאחד אומר אמת ועדיין צריך חקירה איזה יום בשבוע למה לא יוכל לחזור ולהודות כדי שיתקיים עדותן ודו"ק

ב) אינו יכול לחזור. השע"מ העלה דבר חדש דבשני כתי עדים המכחישין זא"ז כיון דיש מכחישין יכולין לחזור ע"ש ולפענ"ד דבריו תמוהין דאם יכולין לחזור למה נפסלו לר"ח וגם לר"ה הוי ספק פסולין במלוה אחד שהוציא שני שטרות משני הכתות דידו על התחתונה גם לפי דבריו איך יכולין ראשונים לחזור והרי כבר נתקבל עדותן וגם האחרונים אם יכולין לחזור איך יבטלו עדות הראשונים גם המעיין בש"ס פ' מרובה יראה דאין מקום לדבריו ומה שהביא ראייתו מתוס' כתובות (ד' י"ט) גבי פסולי עדות דכתבו דילמא הוי מודי להו אין כונתם דיהיו יכולין להודות ורק כונתם דאין לחשבן כמעידין עתה ובלא"ה אין משם דמיון דשם לא הי' הכחשה רק אמרו שהיו פסולין וגם זה אין אדם נאמן לפסול עצמו וע"כ דאין למילף משם

ג) ואפי' אמרו אין אנו יודעין ונתנו אמתלא וכו' חוזרין ומגידין, התומים הקשה דמשמע דאף ע"י חרם נאמנים אח"כ באמתלא והרי כל ראיות הב"י דמהני אמתלא הוא מהא דאמרינן בשבועות השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד אין חייבין אלא אחת משום דאין יכולין לחזור ולהודות ולמה לא נקט רביתא יותר דהיכי דכפרו בראשונה בלא שבועה ואח"כ השביען אף אחת אין חייבין משים כיון דכפרו שוב לא היו יכולין לחזור אלא ע"כ דכ"ז שלא השביען יכולין לחזור ע"י אמתלא כן הוא ראיות הב"י וא"כ בשבועה שוב אין יכולין לחזור ע"י אמתלא דהרי בהשביען אין חייבין אלא אחת משום דאין יכולין לחזור וא"כ ה"ה בחרם דמ"ש משבועה ע"כ. ונראה לתרץ דלכאורה קשה אף בשבועה למה חייבין כיון דכבר כ' הב"י דבלא שבועה יכולין לחזור וא"כ אף בהשביען שיבואו ויעידו לו והם לא הוציאו שביעה מפיהן למה יהי' כאלו נשבעו והרי אם יעידו אח"כ איגלאי דלא עברו על השבועה דהרי עדיין יכולין להעיד כיון דלא אמרו רק אין אנו יודעין ויכולין לחזור ע"י אמתלא ואם יעידו הוי כלא נשבעו כלל ולא יעברו על אם לא יגיד אך באמת לק"מ דהרי זה הוא החידוש שחידשה תורה בשבועת העדות דאף מושבע מפי אחרים חייב והוי כהוציאו שבועה מפיהם וחייבין קרבן וא"כ ממילא כיון דהוי כאלו נשבעו שוב אין יכולין לחזור ולפ"ז לא קשה קושיית התומים דהרי בחרם לא גילתה התורה דחייבין קרבן רק אם לא יעידו עוברין על החרם וכיון דאמרינן דבאם אמרו אין אנו יודעין יכולין ליתן אמתלא ולהעיד וא"כ הדין פשוט דיכולין לחזור ולהעיד דהרי לא החרימו שכל שיאמר איני יודע ילכד בחרם רק כל שלא יעיד וא"כ עדיין יעידו ואם יעידו לא עברו על החרם ודו"ק ואך לפ"ז באם נתנו חרם שיעידו קודם שיצאו מבית הכנסת ויצאו שוב אין יכולין לחזור ולהעיד באמתלא שהרי כבר עברו על החרם וע"כ הרמ"א שני דינים קמ"ל דביצאו ולא אמרו אין אנו יודעין או שאמרו אין אנו יודעין ועדיין לא יצאו ודו"ק

סימן ל

א) ואם נראה לדיין שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא הדין לאמיתו. הרמ"א לעיל סי' ט"ו כ' בשם הריב"ש דאף דצריך דו"ח מ"מ אינו ממש כדיני נפשות שאם יאמרו אין אנו יודעין יתבטל עדותן והתומים הקשה דהרי הש"ס רמי מתני' דאחד ד"מ צריכין דו"ח אהך דשטר מאוחר כשר ומשני ג' חרוצים והפוסקים פסקו ככל הג' תרוצים וחדא הוא הא דמשני ר"פ כאן בדין מרומה וע"כ לר"פ שוה לדיני נפשות ממש כמו שאמרו במשנה אחד ד"נ ואחד ד"מ בדו"ח וא"כ הדין דבאומר א"י שעדותו בטל ע"כ ולי נראה דודאי כיון דקיי"ל כאינך שנויי ע"כ דלא קיי"ל כר"פ דהרי קיי"ל דמהתורה ודאי בעי דו"ח רק חכמים תקנו דלא בעי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ור"פ הרי סובר דמן התורה לא בעי דו"ח רק בדין מרומה ויליף מקרא דבצדק תשפוט עמיתך ולדידי' לא תקנו חכמים כלל וע"כ הא דתפסו הפוסקים דברי ר"פ הוא רק מסברא דצריך לחקור בדין מרומה וא"כ אין לדמותו לדיני נפשות רק לענין שצריך לחקור כדי להעמיד על האמת אבל לא שיתבטל עדותן באין יודעין ואדרבה לכאורה יש ראי' להריב"ש מגמר' הנ"ל דהא קשה כיון דאנן אף דלא ס"ל כר"פ מ"מ מסברא צריך דו"ת וא"כ, למה הי' צריך ר"פ לחלוק על אינך אמוראי ולמילף מקרא לימא ג"כ מסברא כמו לדידן אלא ע"כ משום דאי מסברא אין לדמותו לד"נ וכמ"ש הריב"ש ובהמשנה דמשמע דשוה ממש וזה אין למילף מסברא וצריך קרא א"כ אנן דלא סבירא לן כר"פ ורק מסברא אמרינן אין לנו לדמותו לד"נ בכל הענינים ואמת להחולקין על הריב"ש יש לדחוק דר"פ לא מייתי קרא דריש לקיש דיליף מצדק צדק תרדוף דבדין מרומה בעי דו"ח דר"ל איירי בשאר חקירות ולא בשבע חקירות ור"פ ג"כ אית לי' דמדאורייתא כל ד"מ בעי דו"ח רק כיין דחזינן חילוק בין דין מרומה לשאר ניחא לי' לפרש המשנה דלא בטלו כלל דו"ח בדין מרומה ומ"מ לפי דברי הריב"ש א"ש טפי וכן מלשון הש"ע דכ' להוציא הדין לאמיתו משמע ג"כ כהריב"ש ולא מטעם דו"ח כר"פ רק ילפינן מצדק צדק תרדוף להוציא הדין לאמתו ודו"ק. ועיין קצה"ח כ' ליישב דברי רש"י פ' ד' אחין דכ' דאי מחקה לזמן קטלינן לה והתוס' הקשו עליו וכ' הקצה"ת דרש"י לא ס"ל כהריב"ש רק דבעי דו"ח ממש וממילא במחקה לזמן קטלינן לה