אבני החושן חלק א לג

דלר"מ וכתב היינו חתימה וע"כ דמייתי קרא דירמי' דוכתוב בספר וחתום דסיפא דקרא למטן יעמדו ימים רבים הרי דמהני אף לראי' וזה עיקר קושייתו של הרמב"ן אך לפי מ"ש י"ל דבגט בלא"ה כיון דמהני העדים לענין הקנין מיגו דהוי עדים לזה מהני גם עדותן לראי' ולק"מ מכל מה שהקשו עליו ודו"ק

וכ"ז לפלפולא אכן אמת הברור אשר נראה לתרץ שיטת הרמב"ם מגיטין דאין כאן קושיא כלל מגט דודאי דבר שאין עיקרו עשוי לענין טענות ותביעות כמו גט וכדומה אין על זה כלל שם עדות דנימא דהוי מפי כתבם רק הוי כמו ב"ד דהן תיכף גומרין הדבר ומה דמהני אח"כ לראי' הוא משום דהיא תופסת הגט ותפיסתה מוכחת וזה דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל שטר מלוה ממ"נ אי שעבודא דאורייתא אין השער רק לראי' ואי לאו דאורייתא אף שטר לא מהני ורק מתקנת חכמים וזה שכ' הרמב"ם דעדות שבשטר היא מדרבנן ובמה"ק הארכתי ע"פ זה לפרש הסוגיא אך מצאתי שקדמני הישועות יעקב וגם כבר כתבתי בזה בחי' לאה"ע לכן קצרתי פה

ז) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. התומים הביא בשם הכנה"ג דאם אין העדים מכירין את הבע"ד הוי שלא בפניו והביא ראי' מסנהדרין (ד' ע"ט) דרוצח שנתערב באחרים הואיל ואין מכירין אותו אין גומרין דינו דהוי שלא בפניו ע"כ והוא דבר חידוש והתומים הביא דהשבו"י חולק דשאני גמ"ד דאם אין הב"ד מכירין אותו אין מרחמין עליו ודחה דבריו דאין לבקש טעמים ולבדות לעצמו על משפטי התורה. והנה אמת הוא כן אכן יש לומר קצת טעם אחר המתקבל ע"פ מ"ש לעיל סי' ג' דודאי אם סנהדרין דנו איש אחד ובא דין כזה ממש על איש אחר לפני אחרים אין מצטרפין דיעות של סנהדרין שקדמו ורק הדין צריך להיות על הזה ולכן שני טעמים מצטרפין אף דכל אחד אומר טעם אחר מ"מ איש הזה הם מחייבין ולכן באין מכירין אותו אין מחייבין איש הזה וצריך שיאמרו חייב הוא כמו בד"מ חייב אתה ליתן לו אבל עדים ודאי הסברא דאם הוא בפנינו ושומע עדותן הוי בפניו ובפרט דע"ז בזכרוני הטעם כבר כתבו שיהא בוש לומר שקר וצ"ע

ח) וחוזרין ומגידין. הקצה"ח הביא כאן דברי העיטור דהיכי דאסהיד קרוב ואח"כ נתרחק שוב אינו מעיד דעביד לאחזוקי דבורי' והובא לקמן סי' ל"ג בזה ואי"ה יבואר שם והקצה"ח חידש טעם דהוא משום דקם דינא כדלקמן סי' רס"ח דכבר נתייאש עיי"ש. והנה לשון העיטור דעביד לאחזוקי ע"כ אינו מטעם זה וגם ודאי אין זה דמיון לדלקמן סי' רס"ח דזכה מטעם קים לי וגם תימה בעיני דא"כ אם לא ידע כלל התובע שיש לו עד וכי שוב לא יהי' יכול להביא ועוד אם נתייאש כגון שיודע שיש לו עדים אחרים במדה"י מאי איכא למימר וגם לא גרע מטעה הדיין דלא הוי יאוש וכמו שכתבתי בזה לעיל סי' כ"ה עיי"ש וכ"ש בזכה בטענות שקר מאי מהני הא דתובע אתייאש ופשיט דאין מקום לסברא זו

ט) נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הן העדים. עיין סמ"ע ס"ק נ"ט דכן מבואר לקמן סי' מ"ו גבי עדי קיום והטעם כדי שיוכל אח"כ לפוסלן ע"כ וקצת צ"ע בעיני דא"כ למה הוצרכו בפ' השולח לתקן שיהי' העדים מפורשים שמותיהם בגט ומפרש דבתחילה לא הי' חותם רק אני עד וכשהי' צריך לקיימו היו צריכין לחפש שטר שיהא דומה לאלו החתימות לכן תקנו שיפרשו ובקל ימצא מכיר החתימות עיין שם במפרשים וקשה תיפוק לי' בלא"ה הא צריך לפרש כדי שאולי יוכל לפוסלן או יהי' דייני קיום קרובים לעדים ואין לומר דלכן כ' דבי דינא בתר ב"ד לא דייקו אבל בתר עדים דייקו חדא דשם משמע דלא היו יודעין כלל מי הם העדים ועוד למה הוצרך כאן לפרש שמותיהן כיון דמסתמא דייקו וצ"ע

י) ואם קבלוהו בלילה אין דנין ע"פ. אותה קבלה. הסמ"ע הקשה דלעיל סי' ה' הביא הרמ"א די"א דדיעבד אם דנו דיניהם דין והביא דהע"ש מתרץ דגבי דין כתיב ושפטו את העם בכל עת אבל כאן כתיב והי' ביום הנחילו ע"כ ודחה הסמ"ע דבריו דהא ושפטו לגמ"ד אתא ע"כ. והנה ודאי מאן דאית לי' דיעבד דינו דין יליף מושפטו ומפרש כן דברי הירושלמי דאמרינן התם אית קרא לשעבר והיינו דירושלמי מפרש דושפטו אתא לאשמעינן דדיעבד דינו דין ועיין קצה"ח סי' ה' שהביא דברי הרא"ש שהביא שיטתם (אמת כי לא הבנתי היכי סמכו על הירושלמי ובש"ס שלנו יליף מושפטו לגמ"ד ואולי בל"ז י"ל דדיעבד דינו דין דהא דאין מקבלין בלילה הוא למצוה על הדיינים אבל לא שיבטל הדין אם לא עשו המצוה ואולי יהי' זה תלוי אי בעינן קרא כדכתיב או תלוי באי עביד מהני) ועכ"פ דברי הע"ש נכונים בזה אך עיקר הקושיא יהי' דגם כאן בקבלת עדות נימא דדיעבד מהני ונראה דדבריו מוכרחים לפי מ"ש לעיל דיליף דאין דנין בלילה מהיקש ריבים לנגעים וכ' הכ"מ דלכן לא יליף מוהי' ביום הנחילו דקרא זה אתא לביום אתה מפיל נחלות והיינו לשלשה שנכנסו לבקר החולה דרצו עושין דין וקמ"ל דוקא ביום דשייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' עושין דין אבל לא בלילה דכיון דאין ראוי לקבל עדות ואין עד נעשה דיין אך הראשונים הקשו כיון דכבר ידענו מהיקש דריבים לנגעים דאין דנין בלילה א"כ פשיטא דבלילה אין עושין דין וכ' הרמב"ן דהא דאמרינן בכל דוכתא אין עד נעשה דיין מהכא הוא דילפינן ויהי' איך שיהי' עכ"פ אכתי תקשה לא תהא שמיעה גדולה מראי' אם נאמר בקבלת עדות מהני דיעבד וה"נ מה דראו יהי' כקבלו עדות ויפסקו ע"פ ראייתן ולמה נאמר דאינם רק עדים נאמר דהוי כקבלו עדות דראי' כשמיעה וע"כ דקבלת עדות בלילה אף דיעבד לא מהני וזה ברור

והנה הסמ"ע מתרץ דבסי' ה' כבר דנו אבל כאן לדון ע"פ אותה קבלה הוי כלכתחילה והוא דוחק דגם שם יכולין לדון שנית וכאן נמי אפשר שהעדים למחר לא יהיו כאן ושוב יופסד הכל. וכשאני לעצמי הי' נראה דהנה ודאי הפוסקים רובם סוברים דאף דיעבד לא מהני כמו שדחה הרא"ש ראי' שלהם מהירושלמי אך מ"מ הביא הרמ"א דעתם שאם יהי' הוא מוחזק יוכל לומר קים לי כהדיעה דדיעבד דינו דין אכן כאן לענין הדיינים קאמר סתם שלא ידונו על קבלה זו דבדידהו לא שייך שיאמרו קים לי ואולי אף בעברו הדיינים ופסקו אין דיניהם דין כיון שלא הי' להם לפסוק אולי הוי טעות בדבר משנה ולא רציתי להאריך בהערה זו ואפשר קצת לפרש בדוחק שהסמ"ע כוון לזה ודו"ק והקצה"ת לעיל סי' ה' תי' כיון דגמ"ד כשר לכן בעברו ודנו ממילא כשר עיי"ש והנתה"מ דחה דבריו כיון דהתחלה בפסול יכולין להחליף הטענות ואין זה דחי' דעיטוף בעצמו הוי התחלה שוב הוי הטענות כגמ"ד דמותר אך בל"ז שדיתי שם נרגא בדברו

סימן כט

א) אחר שהעיד העד בב"ד אין יכול לחזור. ברמב"ם איתא אחר שנחקרה עדותן והיינו כ''ז שלא נגמר החקירה עדיין יכולין לחזור ועיין תומים הקשה על דברי התוס' סנהדרין ופסחים (ד' י"א) דבגמר' שם דייקינן מהא דא' אומר בשלשה וא' אומר בארבעה עדותן קיימת ש"מ דהולכין בד"נ אחר רוב דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא דאל"כ אמאי עדותן קיימת והתוס' הקשו דילמא שאני הכא דהשוו עצמם ביום השבוע וע"כ טעו ותי' דאי רובא דאינשי לא טעו א"כ תיכף כשמכחישין עצמן בימי החודש הוי הכחשה ומה שמכונין ליום אחד הוי חוזר ומגיד ע"כ והקשה