אבני החושן חלק א לב

אותו וכן בתומים ס"ס כ"ט משמע כן עיי"ש ולפ"ז לא אדע מה החילוק בין עד כשר לפסול וצ"ע

ד) ת"ח וכו' אינו חייב לילך ולהעיד. התומים האריך כאן בענין כבוד הבריות ויען כי אין כאן מקום העיקר בדינים אלו לא עיינתי בכל דבריו וכן מה שהעליתי בזה אכתוב. הנה הקשה בתוס' שבועות (ד' למ"ד) שכתבו דבברכות דפריך על מוצא כלאים בבגדו מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה וכתבו התוס' דה"ה דהי' יכול לתרץ שב וא"ת שאני ע"כ והקשה התומים דאיך הי' יכול לתרץ כן דא"כ הי' משמע דאף באיסור מותר בשב וא"ת והאמת אינו כן ונראה דהנה באמת התוס' כתבו אח"ז דבממון אף אם אחר רוצה ליטלו מותר להתעלם אכן ע"כ התוס' השתא לא ירדו לזה וסברו דאף בממון אינו מותר רק שב וא"ת וא"כ הא דמשני שאני ממון דאתיהיב למחילה משמע ג"כ אף בקום עשה דוחה והרי האמת אינו כן לפי תירוצם עכשיו וע"כ דשני התירוצים צריכין זה לזה דרק ממון ושב וא"ח ולמה אמרו סתם שאני ממון היינו דלא ירד רק לדחות הקושיא מכלאים לאבידה וא"כ ה"נ הי' יכול לתרץ שב וא"ת שאני ודו"ק

עוד הקשה התומים לפי מה דאמר שב וא"ת שאני משמע דמת מצוה אינו דוחה שום מצוה בקום עשה וא"כ מאי פריך בסנהדרין (ד' ל"ה) ותהא מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה והרי אינו דוחה עבודה רק בשב וא"ת ולדעתי לק"מ כמו שכתבו התוס' שם דהא עבודה נדחה ממת מצוה ומ"מ נדחית שבת מפני' ה"נ מת מצוה לדחי שבת אף בקום עשה כמו עבודה והא דמשני שב וא"ת שאני הוא אחר דמסיק בסנהדרין דאין מת מצוה דוחה שבח. ואך בלא"ה נראה לתרץ דהנה באמת הרי מצינו דמת מצוה דותה אף קום ועשה והיינו טומאת כהן ונזיר וכ' שם רש"י דהתם לאו כבוד הבריות דחי לה רק כשנכתב לאו דטומאה לא אטומאת מת מצוה נכתב והתוס' הקשו שם עליו אך נראה כונת דש"י דהתם הוא משום דכל עשה דוחה ל"ת אבל אין עשה דוחה עשה והא דדחי פסת ומילה הוא משום כבוד הבריות ולזה פריך בסנהדרין ותהא מת מצוה דוחה שבת דעשה דוחה ל"ת ואי דאין דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"ז קאמר דמ"מ מ"מ לדחי ק"ו מעבודה דהרי עבודה קיל ודחי שבת ה"נ מת מצוה אף דבשבת יש כרת וק"ל: מה שכ' בתומים דעשה דפסח נקרא יכול לקיים שניהם דאפשר בפסח שני לא אבין דא"כ איך דותה עשה דהשלמה בפסח ראשון ובל"ז אין לזה מקום

עוד הביא התומים דברי השיטה מקובצת ב"מ אשר הם תמוהים גבי הא דאמר והתעלמת פעמים וכו' הי' זקן ואינו לפי כבודו הי' כהן והאבידה בבית הקברות וכו' וקאמר האי קרא אילימא לכהן פשיטא האי עשה והאי עשה ול"ת ואין עשה דותה עשה ול"ת אלא לזקן והקשה שם הש"מ קושיית התוס' דהא עשה דוחה עשה ול"ח שאינו שוה בכל ושפיר לולי קרא הייתי אומר דדוחה ותי' הש"מ בשם הרא"ש ותוס' שאנץ דגם העשה דאבידה אינו שוה בכל דאינו בזקן שאינו לפ"כ לכן אינו דוחה אף עשה ול"ת שאינו שוה בכל והוא תימה דהא אי קרא אתי למעט כהן אין כאן מיעוט לזקן ושפיר הוי עשה השוה בכל והוא תימה גדולה. ונראה ליישב ע"ד הפלפול דהתוס' בשבועות הנ"ל כתבו לחלק בין בזיון גדול לקטן דבזיון גדול אף באיסור דוחה וכתבו ראי' לזה וז"ל תדע דבקרובים לא דתי פסח ומילה אכן הרבה פוסקים חלקו על התוס' וכתבו דמקרובים אין ראי' כלל דהתם ליכא שום בזיון כיון דיש לו קוברים עיין ספר שושנת עמקים אכן יש ללמוד חילוק זה מהאי קרא דוהתעלמת דקשה למה לי קרא לזקן ואינו לפי כבודו תיפוק לי' מלאחותו דכבוד הבריות דותה אף איסור כ"ש גבי ממון דנדחה מפני כבוד הבריות וע"כ מכאן נשמע דבזיון קטן לא דחי וזקן לא הוי רק בזיון קטן לכן אין נדתה מפניו רק בממון ושב וא"ח ואך כ"ז אחר דכתיב קרא דוהתעלמת למעט זקן אבל לולי קרא הייתי אומר מלאחותו דכל בזיון שוה והיינו שומעין מולאחותו דכל בזיון דוחה אף איסור וא"כ שפיר כ' הש"מ דבאבידה אינו שוה בכל דאינו בזקן ואי דקרא אתי לכהן אדרבה אי קרא אחי לכהן כ"ש דזקן פטור מקרא דולאחותו ואך התוס' לשיטתם דסברו דמקרובים נוכל למילף חילוק בין בזיון גדול לקטן ממילא לא נילף למעט זקן מלאחותו לכן הצריכו תי' אחר על קושייתם ודו"ק כי נאה הוא ע"ד החידוד

ה) צריכין הדיינים להיות יושבין. הש"ך הביא מחלוקת דאם קבלו עדות מעומד שלא במקום ב"ד ונראה פשוט דאם קבלו שלא בתורת ב"ד לכ"ע לא מהני דודאי מה דאמרינן דכל חוץ לב"ד יכולין לחזור ולהגיד אין חילוק בין אמרו לפני אחד או לפני רבים שוב ראיתי כן בס' שע"ח אך מ"ש שם דגם המבי"ט כונתו שלא הי' בתורת ב"ד לכן כ' דלא הוי קבלה וממה שהעתיק הש"ך לשונו וכ' דלא מהני אם עומדין אין נראה כן דאי שלא בתורת ב"ד איירי פשיטא דאף יושבין לא מהני

ו) חותכין דיני ממונות ע"פ עדות שבשטר. הקצה"ח ס"ק ז' כ' דלכל השיטות קשה הא דאמרינן בכתובות מעלין משטרות ליוחסין והא הוי מפ"כ ותי' בדוחק ולי נראה לתרץ ע"פ דברי המרדכי ריש חולין דכ' גבי קשר של תפילין לתרץ שיטת ר"א דאמר צריך לקשור בכל יום ממה דהקשו התוס' עליו דא"כ למה אסור לקשור בשבת והא אינו קשר של קיימא ומתרץ מיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת ומדמי לה להא דאמרינן מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לענין סוכה וא"כ ה"נ י"ל מיגו דהוי עדות לענין ממון הוי עדות ליוחסין ואף דודאי היכי דיש בשטר שני ענינים לא שייך מיגו דהוי עדות לזה הוי גם עדות לזה מ"מ כאן דלענין ממון ע"כ צריך לנו לומר דפלוני דהוא הכהן הוא החייב כמ"ש הקצה"ח כאן שפיר אמרינן מיגו דידענו שהוא הכהן לענין ממון ג"כ אמרינן דהוי עדות לכהונה. ובזה נראה ליישב גם דעת הרמב"ם אך צריך קצת להרחיב הדיבור דהרמב"ם כ' דעדות שבשטר הוא רק מדרבנן והקשו עליו משטרי מכר ומהא דאמרינן בגיטין התקין ר"ג שיהא העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופריך דאורייתא הוא דכתיב וכתב בספר וחתום ומשני ר"א הוא וכו' הרי דמדאורייתא מהני והמפורשים כולם פה אחד הגידו דזה דכ' הרמב"ם דעדות בשטר לא מהני מהתורה זה לענין שטר ראי' אבל שטר קנין ודאי דלא נימא דלא מהתורה הוא וזה ברור אכן התומים כ' דבזה מתורץ גם הך דגיטין והיינו בס"ד דאתיא כר"מ ובעינן עדים בחתימה לענין עיקרו של גט וגם לר"א דעדי מסירה כרתי מ"מ מהני עדי חתימה להכשירו של גט אף בנתן לה בינו לבין עצמה רק אנן ב"ד לא מהימנינן לעדים החתומים וקטלינן לה כשזינתה ורק צריכין שיבואו עדים להעיד שנתגרשה ויעידו ע"פ והי' התקנה דלהני עדי חתימה אף לראי' דילמא ימותו העדים עיי"ש. ולפענ"ד אין תרוצו מובן חדא למה הוצרך לאוקמי כר"א ואי מפני לשון המשנה דקתני שיהי' חותמין אדרבה יותר יקשה על גוף המשנה למה לא נקט עיקר התקנה שהתקינו שיהא עדותן מהני אף לראי' גם מ"ש דאף אי ע"מ כרתי מ"מ ביש בשטר עדים הגט כשר אף בינו לב"ע רק הב"ד אין סומכין זה צע"ג דהא אדרבה כתבו התוס' דאף לר"מ בעינן שיהי' עדים בשעת מסירה שאין דבר שבערוה פחות משנים ואף דכ' הרמב"ן דאף לר"א מהני ע"ת היינו מטעם דאנן ע"מ אנן דידעינן שבא השטר מידו לידו ולא כדברי התוס' אכן זה אחר דאמרינן דמהני אף לראי' אבל אם נאמר דעדות שבשטר לא מהני לראי' ודאי אין מסירה בלא עדים וה"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים וזה ברור לכל מעיין. גם בעיקר דברי הש"ס נראה דקושיית הרמב"ן הי' דודאי לס"ד דאתי כר"מ למה הוצרך הש"ס להביא דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום וכי לא ידענו דלר"מ בעי ע"ת והי' לו להביא קרא דוכתב לה ספר כריתות