אבני החושן חלק א כז

דאיך נחייבו דלא ירצה להיות דיין רק כונתו לר"ת דמסיק דאין חייב רק בנשא ונתן ביד ולמה לא יחייב כיון דקיי"ל כר"מ דדאין דד"ג לזה כ' דרבנן פטרוהו משום דאל"כ לא יעשה דיין לעולם אבל לרב ששת ודאי דשייך דינא דגרמי וכן לס"ד דבכורות

ומ"ש הש"ך וכדי דלא נשוי להרי"ף טועה גדול דהקשה אי משום דד"ג מחייבת לי' א"כ אף בטועה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזור לבעליו ע"כ ואיך לא ראה הרי"ף ש"ס ערוך דמחלק דטועה בדבר משנה כיון דאלו הוי קמן הוי הדר לאו כלום עביד ומתרץ הש"ך דהרי"ף ס"ל כהתוס' והרא"ש דלר"מ דדאין דד"ג אף דלאו כלום עביד חייב והנה"מ תמה על הש"ך דא"כ מאי הקשה הרי"ף על הגאון דאי משום דינא דגרמי קמחייבת לי' אף טועה בד"מ נמי הא באמת הסוגיא לדברי התוס' אזיל אליבא דרבנן אבל לר"מ אה"נ דאין חילוק בין טועה לדבר משנה לטועה בש"ה ע"כ ואני לא אבין דברי הנתה"מ דהרי הגאון מחלק בין טועה בדבר משנה לטועה בש"ה וא"כ שפיר הקשה דאיך נאמר חילוק זה לדינא דר"ש אליבא דרבנן אזיל אבל לר"מ אין חילוק והרי"ף עצמו סובר דאף לר"מ פטור רק אם נו"נ ביד וכ"ז כתבתי לפי הבנת הנחה"מ אכן הש"ך דכ' והלכך ע"כ לא שייך הכא דד"ג דמשמע דמכאן דייק הרי"ף דלא שייך דינא דגרמי אינו מובן דלכאורה אין מכאן ראי' דהסוגיא כיון דאזלא אליבא דרבנן א"כ י"ל דלר"מ אה"נ דחייב משום דד"ג ואף בטועה בדבר משנה אכן כונת הש"ך פשוט דודאי הרי"ף לא ס"ל כהתוס' דהסוגיא אזיל אליבא דרבנן וכמ"ש דא"כ מאי פריך לימא לי' ר"ע טועה בדבר משנה את דילמא ר"ע כר"מ ס"ל רק כונתו דסובר כהתוס' דאין חילוק בין טועה בד"מ לטועה בש"ה היכי דשייך דינא דגרמי ור"ש פוטר אליבא דלכ"ע דאין חילוק בין ר"מ לרבנן ולכן פריך לימא לי' טועה בדבר משנה את דאין שייך כאן דינא דגרמי ור"ש אף אליבא דרבנן מחייב בש"ה ובד"מ דלאו כלום עבד אף לר"מ פטור וה"ה לר"ח אין חילוק בין ר"מ לרבנן וזה ברור בכונת הש"ך ודבריו ברורים

באות י"א העלה הש"ך דג' הדיוטות ובהם יחיד מומחה שטעו חייבין דלא הי' להם לדון בכפי' והנה ע"כ איירי דהתובע בא וקבל בפניהם דאל"כ מאי פריך הש''ס אלא מעתה טעו לא ישלמו דלא ירצו להזדקק לדין ואם אין התובע בא לפניהם למה יצטרכו להזדקק וע"כ בכה"ג לא משכחת רק חייב את הזכאי דדנו הנתבע בכפי' ואי"ה נדבר מזה אך בעיקר הדין צ"ע די"ל דמומחה לא עביד דטעה כמ"ש הפוסקים דמטעם זה הוי אונס אפשר דלא שייך נ"ד וא"כ בשלשה ובינייהו מומחה כיון דס"ד דש"ס דבכל שלשה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין וא"כ אולי ביש ביניהם מומחה לא חשו לזה

באות י"ב כ' הש"ך וז"ל גם מה שהקשה מהך דאלו טריפות נמי לק"מ דמאן לימא לן דתלתא הוי ופשטא וכו' ע"כ לא ידעתי דהרי לשון הרמב"ן וכתלתא הוי לגבי' ראיית עדיפה ור"ל דכמו דבדין בעינן חלתא בטריפה סגי חד דגמיר וסביר

באות י"ד כ' דמדברי רש"י דכ' דטועה בדבר משנה לאו כלום עביד משום דאלו הוי קמן הוי הדר ומתכשרא משמט דבטעה בש"ה אף אי איתא קמן לא הדר וכתב דכן מוכח בש"ם דקאמר אי אמרת טועה בדבר משנה אינו חוזר היינו דקא מפחיד ר"ט ולא כבעה"מ דכ' דמשום פשיעותא דבע"ד נגעו בו ע"כ ופירש הנתה"מ דהש"ך קאי על מה דאמר לקמן דבדיני ממונות אף בטעה בשיקול הדעת כ"ז שלא הוציא לא קם דינא לזה קאמר דבאיסור והיתר אינו כן דאף דעדיין הוא בעין ולא האכילו לכלבים קם דינא וע"ז כ' דכן מוכח בש"ס משום דאם נימא דאם איתא קמן הדר ומתכשרא א"כ לעולם לאו כלום עביד כיון דאי איתא קמן הדר וע"ז סיים הש"ך דלא כבעה"מ ור"ל דזה דוקא לפי שיטת רש"י מוכת כן אבל לפי שיטת בעהמא"ו אינו מוכח דלדידי' י"ל דאף אי הוי קמן הוי הדר מ"מ כיון דאח"כ האכילוהו לכלבים שוב קם דינא למפרע ולא שייך פשיעותא של בע"ד דנתגלה למפרע דטריפה הי' לכן חייב ע"כ עיי"ש באריכות ובכל דבריו לא נח דעתי והם תמוהים בעיני. הא' דאיך נאמר דהש"ך אתא לאפוקי דלא נימא קם דינא אחר שנעשה המעשה והאכילוהו לכלבים ומאי שייך קם דינא אמ"כ. ב' דלשון ולא כבעהמא"ו משמע דאתא לאפוקי מבעל המאור ואיך יביא ראי' ויסתור עצמו דא"כ הי' לו לומר וכן מוכח לשיטת רש"י, הג' מ"ש דלבטל המאור כיון דקם דינא למפרע לא שייך פשיעות דבע"ד והרי מ"מ מאי דקם דינא הוא בפשיטותו מה שהאכילו לכלבים גם מאי קאמר דלא כהבעל המאור פשיטא דלדידי' ליכא שום פשיעות בש"ה כיון דאין גלוי לכל ולדידי' אין הפשיעות במה שהאכילו לכלבים רק במה שלא ידע בעצמו ועיקר דבריו המה דוחק גדול דא"כ אין נ"מ באיסור והיתר במה דקם דינא רק לענין תשלומין ואך בכונת הש"ך נראה פשוט ביען כי כ' ביו"ד הובא לקמן בש"ך דלא אמרינן קם דינא רק באם המורה בעצמי אינו יודע שטעה אז אמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם אחר נושא ונותן עם המורה ומעמידו על האמת יכול המורה לחזור לכן כ' כאן לאפוקי מזה וכ' דמדברי רש"י מבואר בש"ה דקם דינא לא הדר ומתכשרא דא"כ אף בש"ה לאו כלום עביד דאי הוי קמן הי' חוזר וע"ז כ' דכן מוכח בש"ס דבקם דינא מפחיד ר"ט משמע דלא הי' יכול לחזור ואך לכאורה לבעל המאור נוכל לומר דאף דקם דינא בש"ה יכול לישא וליתן עם המורה והא דחייב לשלם אף דאי הוי קמן הוי הדר מ"מ לא שייך בזה לאו כלום עבד כיון דבש"ה הבע"ד לא פשע כלל במה שהאכילו דלא הי' לו לידע מ"מ בש"ס דאמר אי אמרת טועה בדבר משנה אינו חוזר היינו דקא מפחיד ר"ט ומאי נחותא הא כאן הבע"ד פשע דהי' לו לידע ולמה פחד דהא בדבר משנה אנן קיימין והי' לו לגלויי טעותי' וע"כ דלא כבעל המאור

ומ"ש הש"ך והא דפריש רבינא לר"ח טימא את הטהור באגע בי' שרץ וכו' דאוקמי בנו"נ ביד אלמא דהיינו כרבנן וכו' ותמה הנתה"מ דאף אליבא דר"מ הוצרך לאוקמי כשנו"נ ביד בדיני ממונות לענין קיום הדין ומנ"ל דהיינו כרבנן ועיין מה שדחק בזה ולפענ"ד דבריו פשוטים וכונתו כמ"ש באות א' והיינו כיון דאוקמי בנו"נ וממילא אתיא אף אליבא דרבנן לכן אף דכאן איירי לענין קיום הדין ולא הי' צריך לאוקמי באגע בי' שרץ דבאו"ה בלא"ה קם דינא מ"מ כיון דכל המשנה יכול לאוקמי אף אליבא דרבנן פירש נמי זה באגע בי' שרץ דאוקמי אף אליבא דרבנן ואף דאין לשון הש"ך מדוקדק ברור שכן כונתו

באות י"ז אחר שהעלה הש"ך דבאיסור והיתר בשיקול הדעת אין יכול לחזיר מהוראתו עמד לנגדו דברי התוס' בע"ז (ד' ז') שכתבו וז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אא"כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בש"ה וסוגיא דעלמא כאידך דבהא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד ע"כ הרי דאף בש"ה יכול לחזור ומתרץ דהתוס' סוברים ביש פוסקים דר"ח אף באיסור והיתר פליג ארב ששת וסבר דלא קם דינא רק בנו"נ ביד והראי' דהרי סיימו אם נו"נ ביד אלמא דאזלי אליבא דר"ת אכן הש"ך לדעתו דר"ת לא פליג בהא ארב ששת כן תוכן דברי הש"ך ובמחכ"ת אלף פעמים אין פירושו סובל כלל דברי התוס' דלפי פירושו כך היו צריכין לומר דלא אמרינן מה שעשה עשוי רק בנו"נ ביד גם מ"ש וישלם מביתו אין שייך כלל לדבריהם גם מ"ש וסוגיא דעלמא כאידך הוא יחור לשון דכבר כתבו שטעה בש"ה אכן אני תמה על עצמי שהש"ך וכל נושאי כליו לא עמדו על דברי התוס' ופירשו דבריהם שחכם השני בא להתיר מה שאסר הראשון ובאמת התוס' לא כוונו כלל לזה רח הם איירי אם יכול החכם השני לומר דהראשון