אבני החושן חלק א כו

שהי' בעיני הנתה"מ לדבר פשוט מ"מ אין זה מוכרח והגע עצמך במטמא ומדמע דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וכי נאמר דאם טימא טהרות חבירו ואח"כ שרפן פטור ואף דודאי אם אחד טימא ובא שני ושרפן פטור מ"מ אם הוא עצמו טימא ואח"כ שרפן חייב וכן מבואר בתוס' גיטין (ד' נ"ג) וכתבו דשמואל סובר דמנסך פטור אף דמעידנא דאגבי' קניא מ"מ כיון דעל הניסוך פטור הוי כנסכו אחר וה"נ י"ל דאף אם קם דינא מ"מ בעשה אח"כ בידים חייב. ומה שהביא דכן כתבו התוס' בב"ק (ד' ק') דהקשו למה חייב באגע בי' שרץ כיון דכבר מה שעשה עשוי ומדמה הנתה"מ גם חייב את הזכאי לזה כיון דכבר הי' חייב לשלם א"כ לא עשה כלום במה שנתן ביד. והנה לפענ"ד בדיוק כתבו התוס' ונקטו קושייתם מאגע בי' שרץ והיינו לפי מה דקיי"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"כ לא עשה כלום מה דנגע בו שרץ ורק דחכמים חייבו שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרות חבירו וכאן שכבר הי' טמא אין לחייבו מה דאגע בי' שרץ יותר ממה שהי' קודם כיון דכבר הי' טמא אבל בהיזק ממש בחייב הזכאי ועשה שניהם ודאי חייב ואך אפשר לומר דכל דיוקו של הרי"ף מאגע בי' שרץ ולמה חייב אלא ע"כ דקיי"ל כר"ח דלא קם דינא אך ודאי דוחק הוא לומר דהרי"ף העמיד כל דקדוק שלו מאגע בי' שרץ דהא נוכל לפרש דאגע בי' שרץ קודם שפסק והורה כמ"ש הקצה"ח ס"ק ה' ואף שהקצה"ח סתר זה אין מוכרח וכמ"ש הנחה"מ עצמו ס"ק ח' דאין דחייתו כלום וכן ראיתי בס' שע"מ דנוכל לפרש דאגע בי' שרץ קודם שהורה ורק ראיתי כי הוא ג"כ כ' כהנחה"מ דאף בחייב הזכאי אי קם דינא אין לחייב אם אח"כ נו"נ ביד והביא ראי' מהא דאנסוהו והראה חמרא דחבירו דאף לסייע אח"כ בהדייהו פטור כיון שכבר הי' בידם ואין זו ראי' כלל דהתם תיכף כשהראה הוי כעביד מעשה וכבר קליא כדאמרינן התם רק דפטור משום דאנסוהו שוב אין לחייב כשסייע אבל כאן כיון דבתחילה אינו פטור רק מטעם דלאו כלום עביד וא"כ ודאי כשאח"כ נו"נ ביד חייב וזה נראה ברור ועיין בחידושי רע"א בכתובות (ד' ל"ב) שהאריך ג"כ בענינים כאלו וכ' כן לדבר פשוט דאף דבמעשה האחרון פטור וגם בראשונה פטור אם עשה שניהם הוי כאלו עשה מיד כל ההיזק וכמו בחמץ שעבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך באבדו אח"כ תי"ב אף דבלא"ה אינו שוה כלום

אכן מה שנראה ליישב דברי הרי"ף מקושיית התומים הנ"ל דאיך דייק מפ' עד כמה דלא קם דינא רק בנו"נ ביד כר"ח ודילמא רב ששת נמי מודה דאין חייב רק כשנו"נ ביד ונראה דהנה הרמב"ן כ' דהיכי דנשא ונתן ביד אף בדבר משנה חייב ונראה דלשיטת הרי"ף הוא מוכרח לומר כן דהרי קאמר בדבר משנה חוזר ובש"ה מהדין קם דינא ורק מתקנת חכמים כיון דלא עבד מעשה פטור חוזר הדין אבל בעבד מעשה דחייב קם דונא משמע דזה פשוט מבחוץ דבעבד מעשה חייב ואף בטועה בדבר משנה הוא כן היכי דאי אפשר לחזור דאם לא כן אף בשיקול הדעת כיון דכ"ז דלא עבד מעשה הדין חוזר נימא ג"כ אף בעבד מעשה חוזר כמו בדבר משנה אלא ע"כ דזה הוא דין פשיט דנו"נ חייב היכי דאי אפשר לחזור ולפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס לרב ששת לימא לי' טועה בדבר משנה אתה דאם נאמר דגם לר"ש אינו חייב רק בנו"נ כקושית התומים וע"כ ר"ט נו"נ ביד הוי כמו לר"ת דלא פריך לימא לי' לא נו"נ ביד הוית וא"כ אף בטועה בדבר משנה חייב ומאי פריך (אמת דגם הרמב"ן הרגיש בזה וכ' דהי' דוחק להש"ס לומר דר"ט נו"נ הוי וזה דוחק גדול דהרי לר"ת ע"כ נפרש דר"ט נו"נ ביד הוי וכבר תמהו כן כל המפרשים והקשו להרמב"ן דעכ"פ לשני הש"ס הכי ואני חמה על תמיהתם דודאי עובדא דר"ט איירי כעין המשנה דאין המשנה מביא מעשה לסתור וע"כ לכל חד מהאמוראים באופן דמפרש המשנה מפרש עובדא דר"ט ולר"ח איירי בנו"נ וא"כ לפי אוקימתא דר"ש גם ר"ט לא הוי נו"נ ביד וא"כ שפיר פריך לימא לי' טועה בדבר משנה אתה ודברי הרמב"ן נכונים) ויפה דייק הרי"ף דע"כ סוגיית הש"ס דלרב ששת חייב אף בלא נו"נ ביד דאי לענין חיוב צריך דוקא נו"נ ביד א"כ ר"ט נמי איירי בנו"נ ביד ומאי פריך לי' לימא לי' טועה בדבר משנה אתה וע"כ דלרב ששת חייב אף בלא נו"נ ביד וא"כ בבכורות דמוקי כשנו"נ ביד ע"כ דהיינו כר"ח ודו"ק כי ברור הוא. ויצא מזה דר"ח הוא דחדית לן דאינו חייב רק בנו"נ לכן ממילא חוזר וראיתי בתומים כ' כעין זה רק כ' להיפך דהרי"ף יודה דהיכי דקם דינא חייב אף בלא נו"נ ביד לר"מ והקשה למה דהא להרי"ף לא שייך בדיין דינא דגרמי דאל"כ לא יעשה דיין לעולם ולפי דברי פשוט דלא כ' כן הרי"ף רק לר"ח דמוקי כשנו"נ ביד אבל אינך אמוראי דלא אוקי מתני' בנו"נ ביד אה"נ דמוכרח לדידהו דשייך גם בדיין דד"ג. ומה שהקשה עוד התומים על הרי"ף למה כ' דאף לר"מ פטור בלא נו"נ ביד ומביא ראי' מר"ח דהא לאו לדחויי לר"מ מוקי לה והקשה דהא ר"ח לאו לענין חיוב מוקי לה הכי רק לענין קם דינא עיי"ש שדחק ולק"מ ותה"ל כונתי בזה לדעת הנתה"מ ס''ק ת' לכן השמטתיו, ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דלוקי ר"ת כאן במומחה כונתו דהי' יכול לומר דאידי ואידי איירי בנשא ונתן ביד ומ"מ במומחה כיון דפטור מלשלם מחזירין. עיין תומים ונחה"מ ס"ק ח' דחקו בזה ולדעתי נראה דאף הרא"ש לא הקשה קושיא זו רק אגב גררא דאין זה קושיא הראוי לעמוד בה והרי הרשב"א ס"ל דאף להרי"ף בטעה בד"מ פטור אף אם נו"נ ביד ולא כהרמב"ן וא"כ ג"כ יקשה דלוקי אידי ואידי בנו"נ ביר וכאן בטועה בדבר משנה כיון דכל עיקר דברי ר"ח לחדש דלעולם אינו חייב רק בנו"נ ביד וכמו שהקשה הרא"ש וע"כ צ"ל דאה"נ דמצי לאוקמי הכי רק כיון דחידש דאין חייב רק בנו"נ ביד לכן מחלק ע"פ אוקימתא שלו. ועתה נבוא לדברי הש"ך ס"ק י"ד ע"פ סדר דבריו. באות א' כ' דעיקר כהרא"ש וטור דהלכה כרב ששת ואף בלא נו"נ ביד בש"ה דקם דינא חייב וסיים ונראה דגם ר"ח מודה לזה לדינא כרב ששת אלא דבעי לשנויי גם אליבא דרבנן ולכאורה דבריו תמוהין דודאי ר"ת בזה פליג ארב ששת וס"ל דאף בש"ה לא קם דינא רק בנו"נ ביד ובזה ודאי דאין חילוק בין ר"מ לרבנן וכ' הנתה"מ דכונתו דר"ח מודה דהיכי דקם דינא חייב ואף דלא קם דינא רק בנו"נ ביד מ"מ בטיהר את הטמא דאוקי בערבן עם פירותיו לא הי' צריך לאוקמי שהדיין עירבן וע"כ דבעי לאוקמי אף אליבא דרבנן. והנה דבריו לא מעלין עדיין ארוכה דהא לדעת הש"ך כל היכי דהדין חוזר לאו כלום עביד ואף שערבן בעה"ב עם פירותיו למה יתחייב הדיין משום זה והא אי הוי קמן הי' חוזר ובטיהר הטמא לר"ש פירש הש"ך לעיל ס"ק ה' דאיירי בלוקח ומוכר וע"כ לר"ת צריך לאוקמי דעירבן הדיין דאל"כ פטור אף לר"מ אך נראה כונת הש"ך ע"פ מ"ש לקמן אות י"ד דבאיסור והיתר לעולם קם דינא אף בלא עביד מעשה וא"כ לא הי' צריך לאוקמי בטימא את הטהור דאגע בי' שרץ דבלא"ה קם דינא וחייב לכן כ' כיון דמפרש כל המשנה בנו"נ ביד ומתוקמא אף אליבא דרבנן לכן פירש ג"כ הא דטימא באגע בי' שרץ וזה ברור

באות ב' הביא הש"ך דברי הרי"ף דכ' דבדיין לא שייך דד"ג דא"כ לא יעשה דיין לעולם והקשה הש"ך הא בבכורות קודם דאוקי בנו"נ ביד רצה לאוקמי כר"מ הרי דלא חייש לשמא לא יעשה דיין והנה לפי דברי הש"ך לא הי' צריך להקשות מס"ד רש"ס רק עדיפא הי' לו להקשות דהא רב ששת לא אוקי בנתן ביד ולהרי"ף דאין חילוק בין ר"מ לרבנן א"כ לר"ש בשיקול הדעת לכ"ע חייב וא"כ לא יעשה דיין לעולם וע"כ דאין כונת הרי"ף לעשות מזה קושיא