אבני החושן חלק א רמז

סימן צא

בסעיף א' וה"ה אם אמר הלווני מנה ופרע לבעל חובי עיין פ"ח ס"ק א' בשם תשובת ב"א שאחד אמר לחבירו שיתן לו מעות בהלואה וישלח משרתו ולא פירש לו כמה (שם מבואר שאמר כמה שיש לך או כמה שתרצה) ואמר המלוה ששלח לו מאה ותמשים והשליח לא הביא לו רק מנה והאריך מאוד וכ' דפטור דהוי כא"י אם נתחייבתי לך ותימה בעיני כי דרכו של הגאון בעל ב"א לכתוב תמיד סברות חזקות כראי מוצקים וכאן כ' טעמים עמומות נגד הסברא ולפי הנראה הוא ממש הדין דסעיף ז' באמר תן לפועלי כמה שירצו דאף אם הפועלים מכחישים שלא קבלו כ"כ נשבע חנוני ונוטל ועיקר סמיכתו רואה אני דמחלק דבאומר לתנוני תן וכו' הוי כהלוה תיכף לבעה"ב והחנוני נעשה שליחו ליתן להפועלים וכאן לא נתחייב עד שיתן וכל רואה יראה כי הם דברים רחוקים דגם כאן לא נתחייב עד שיתן גם מ"ש דכאן חזקה שליח עושה שליחותו ובנידון דידי' לא שייך כן ואני לא ראיתי שום חילוק ביניהם ובסעיף ז' ג"כ לא בירר הבעה"ב כמה יתן ובפרט שכבר כתבתי בתי' דודאי הנכון עם התומים דלא שייך בזה חזקה שלית עושה, שליחותו והר"י ן' פלאט אכן ר"ל רק לדוגמא ובלשון מושאל ועיקר כונתו כמו דאיתא חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו והכא ר"ל כיון דבעה"ב סמך עליו והאמינו שיתן הרי סמך עליו לשלם לו אם יתבענו וכשתובעו מסתמא נתן ומה, שכ' ג"כ לחלק דהפועלים הם נוגעין ואין יכול לטעון על ידיהם טענות ברי כמבואר סי' ע"ה דברי של נוגע לאו ברי הוא אבל השליח הא אינו נוגע כמבואר בקידושין מיגו דיכלו למימר החזרנום ללוה יכלו למימר פרענו למלוה והוי כטוען ברי נגד המלוה ואין המלוה נאמן בשבועה נגד ברי תימה בעיני דאם בזה שאני פועלים משום דמגיע להם הרי בתן לבני הוא ג"כ אינו תובע ואין חילוק בין בנו לשליח דכאן גם פשוט דשם בסי' ע"ה וכי השליח לאו נוגע הוא דפשוט דהוי נוגע דאיך יאמר דקיבל ממנו מנה וחמשים ולא החזיר לו רק מנה ובין שאומר שנתן ללוה בין שאומר שלא קיבל הוי נוגע ואיך יהי' זה טענת ברי כאלו ידע הלוה וטוען ברי ואין זה ענין להך דקידושין דא"צ רק שיהיו פטורים והוי עדים אבל כאן לאו לענין עד איירי דהרי בלא"ה אינו עד וגם רק ע"א וגם מה שחילק בין נתן בלי קצבה גם זה אין סברא כלל לחלק בין הך דסעיף ז' וכבר כתבתי דלא שייך שלית עושה שליחותו וגם כבר ביארתי במקום אחר דאף בסוגיא דקידושין אין ר"ל במיגו שיכול לומר אהדרינהו דכבר הסכימו כל האחרונים דלא אמרינן מיגו מגברא לגברא וכתבתי דכן מצאתי בתוס' ר"י הזקן בקידושין שם ופי' כמו שכתבתי שם דשם אין ר"ל רק דנאמן לפטור עצמו משבועת שומרים לומר החזרתי וכן פי' שם הר"י הזקן הנדפס שם בש"ס ווילנא ואילו הי' הש"ך רואה דבריו לא הי' חולק על המהרי"ט דסבר דלא אמרינן מיגו מגברא לגברא ולא רציתי להאריך בזה פה כי מהנראה דדמי ממש לכאן לחנוני ואכן מוכרח אני להודות למ"ש הטו"ז לקמן סעיף ז' דדוקא באמר כמה שיש לך או כמה שתרצה אף שלא נתן סכום אבל בלא אמר כלום רק תן לי כ' הטו"ז לקמן דהוי פשיעה מן המלוה שלא שאל כמה אתן לך ואף דגם הלוה פשע מ"מ אין הדבר מוכרע ויש לסמוך בודאי על הטו"ז אבל בנידון של הב"א ודאי אין שום סברא לפענ"ד לחלק בין זה להך דחנוני דכאן

סימן צג

בסעיף ז' יש מי שאומר שאם פטרו משבועה א"י לגלגל עיין פ"ת ס"ק ט' דהוא ספיקא דדינא ומ"ש בשם הפמ"א דשני שותפים שפסקו להם הב"ד שבועה ומחלו זה לזה א"י בודאי קלקל משום דאף אם עשה לו עול מתל לו ונראה דזה כ' לרווחא דמילתא דאף אם לא נתחייב רק אחד ומחל לו שוב אין יכול לגלגל ואכן בנידון שלו בלא"ה כיון דשניהם נתחייבו ומחלו זל"ז בלא"ה איך יגלגל עליו דהרי אדעתא דהכי מתל לחבירו שהוא ימחול לו ואיך יגלגל אח"כ ופשוט הוא: סימן צה

בסעיף א'. ושטרות. עיין פ"ת ס"ק א' בשם החת"ס במי שנתן לאחד באנקנאט גדול ממאה להחליף לו וקיבל עשרה קטנים ונאבר המאה ומחלק בין נתן תחילה המאה וא"י אם קיבלו הוי א"י אם נתחייבתי אבל קיבל תחילה הקטנים הוי א"י אם פרעתיך ועיין לעיל ס"ס ע"ה בשם הפמ"א והב"מ דלא משמע ורק כיון דלא ירד לחיוב אף שנותן אח"כ הוי א"י אם נתחייבתי כיון דשילם מיד ולדינא צ"ע ואך אין להוציא סימן קד

בסעיף ט'. אבל אם הלוה מכרו כדי לפרוע לב"ח מוקדם ב"ת מאוחר טורף מלוקח. עיין בשע"מ הביא דברי הב"י בסי' ק"ג בשם רי"ו דאם הלוה עצמו הגבה לב"ת מוקדם אף דשומא לא הדרא דהוי כמכר לו ולא כגבה בב"ד מ"מ אין ב"ת מאוחר יכול לגבות מן המוקדם דיאמר כבר נמחל שעבודך והוי כאלו לקחת אותה ושטר שלי קודם למקחך דלענין זה שעבודו קיים כאלו גבה בב"ד ע"כ וכ' השע"מ דבהריב"ש לא משמע כן הביאו הש"ך סי' קע"ה ס"ק ט' כפי שפי' הש"ך דבריו דכ' דאף דב"ת שבא לטרוף מלוקח קרקע שאין שוה כדי חובו אין הלוקח יכול לסלקו בדמי שיווי הקרקע דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי כל חובי מ"מ אם הב"ח קנה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ולא יתן לו רק דמי שיווי החוב ושמין מה שהי' שוה השט"ח שלו ואם כדברי רי"ו שעדיין נשאר שעבודו יאמר הבע"ח לדידי שוה לי כל חובי אלא ע"כ דנתבטל שעבוד הראשון לגמרי ע"כ ובעניי אין נראה לומר דיש פלוגתא בזה והרי נראה דגם הב"י הסכים עם רי"ו וכן נראה מדברי הש"ע כאן דדוקא מכרו הלוה לאתר אז המאוחר גובה ולא כשמכרו למלוה עצמו דודאי לא סילק עצמו מהשעבוד אם יטרפוה ממנו ואך דברי הריב"ש הוא דהרי הא דיכול המלוה לומר לדידי שוה לי כל חובי הוא דוקא באם אומר כן בשעת הגבי' א"כ הרי חזינן דשוה אצלו יותר ממה שהלוקח רוצה ליתן לו ובפרט דמסלק להלוה מחובו אבל בעובדא דהריב"ש דכבר גבה ולא אמר דמקבלו בכל חובו עיי"ש בסי' קע"ה בנתה"מ אמרינן דלא קיבלו רק בשויו ואינו נאמן להוציאו מהמצרן לכן המצרן קודם ואף אם איירי שם דבאמת נסתלק ע"כ דלא הי' השטר שוה יותר כשלא הי' הזמן לגבות עיין בנחה"מ וא"כ לא נסתלק רק בשיווי של השדה והראי' דהרי כ' שם הש"ך דאף אם הקרקע שוה יותר א"צ המצרן ליתן רק כשיווי של השט''ח אבל כאן בדינו של הרי"ו אין סברא לומר דמחל השעבוד שב"ת מאוחר יוכל לטרוף ממנו דלמה ימחול לזה ודו"ק

ואך לכאורה מהש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א לכאורה משמע דלא כרי"ו דכ' דבמכרה השטר כתובה למי שחבלה בו כיון דכבר קיבל הכתובה אין לו על הבעל שוב משום שעבודא דר"נ והרי נפקע חובו אף דאח"כ מחלה להבעל הכתובה ולמה לא נאמר ג"כ דע"ד כן שתמחול לא נסתלק מחובו שוב ראיתי דאדרבה משם נמי מוכרח כדברי רי"ו דהש"ך כ' שם כיון דאם לא היתה מחלה הי' גובה כל הכתובה אף שהוא יותר מדמי חבלתו א"כ אדעתא דהכי לקח הכתובה כדי שתפקיע החוב שיש לה וא"כ הרמב"ן וכל הפוסקים דהקשו למה לא יגבה מדר"נ אם מחלה ומאי זו סברא והרי כבר שלמה לו עם הכתובה וכמו כאן דכבר לקח השדה ע"כ דס"ל דלא נפקע שעבוד הראשון וע"כ דס"ל כרי"ו וזה פשוט ורק הש"ך חידש דשאני בלקח בטוה"נ ודו"ק כי זה ברור: