אבני החושן חלק א רמו
Avnei haChoshen part 1 246 · אבני החושן חלק א · free full Hebrew text
Open in the reader →הוא שיאמר בזה אני רוצה ועיין בסי' רנ"ג סעיף י"ג מ"ש
ובדברי הקצה"ח כבר כתבתי בחי' דהיכי דאיכא דררא דממונא אין שום אחד מוחזק וה"נ בידעינן שמכר אחד וכמ"ש התוס' בב"ק (ד' ק') דהיכי דידעינן דודאי קנה ולא ידעינן אם קטן או גדול מהני תפיסה וגם שהשיג על הח"צ עיי"ש בח"צ שלא סמך ע"ז רק כיון דבדברים אלו נוהגין לכתוב שטר לכן אינו נאמן. גם מ"ש המהרש"ם שם דבר חדש כיון דהתוס' הקשו בכתובות (ד' מ"ז) בקנה פרה ומתה נימא דאדעתא דהכי לא קנה ותירצו דדבר התלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא א"כ כאן דלא הי' תלוי רק בדעת ראובן א"כ בטל המקח דאדעתא דהכי לא בירר ע"כ הם דברים תמוהים ומובהלים ולפי דבריו אף בדינו של הח"צ שכבר קנה ובירר אם נפל יחזור וזה פשוט דזה ג"כ הוי תלוי בדעת שניהם דהנתבע לא נתפשר ע"ד שאם תמות יחזור והפשרנים ע"ד כן פשרו שאם יברר יהי' באחריותו ואגב רהיטא פלטה קולמוסו טעות
אך כ' עוד סברא אחת דהרי דין זה תלוי בברירה שאמרו הפשרנים שיברור ובהקנין הדרא סודר למרא ולא מל ורק כ' אח"כ כיון דברירה הוי ספק אין מוציאין מיד המוחזק ודבר זה צ"ע רק ראיתי בס' כסף הקדשים להרב הגאון הק' מביטשאטש דבדיני ממונות נוהגין דלא חיישינן לברירה עיין שם סי' ר"ז ובאמת המנהג בהרבה מו"מ שקונה איזה סך אף שיש להמוכר הרבה ולא שמענו שלא יחול הקנין עכ"פ נראה לדינא דאם הי' קנין והתובע מוחזק וכבר בירר ואמר את אלו אני רוצה אין מוציאין
וכ"ז לאחר כדי דיבור. הש"ך ס"ק ז' הביא תשו' הרשב"א בא' שהודה לחבירו ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע יש לי בידך משכון וכ' הרשב"א דתוך כ"ד של השני לאו כדיבור דמי וכ' הש"ך דאיירי שמשמעות דבריו תחילה שלא הי' בידו משכון דאל"כ נאמן לתקן דבריו הראשונים ע"כ ולא זכיתי להבין דהש"ך פירש דברי הרשב"א דלכן אין הנתבע נאמן משום חוזר וטוען ולכן כ' דלתקן נאמן ולא אדע דבלא"ה הרי יש לי בידך כנגדו אינו נאמן אלא במיגו ותוך כ"ד נאמן במיגו דלהד"ם אבל אח"כ הוי מיגו למפרע ואינו נאמן ואמת כי הד"מ שהביא דברי הרשב"א בסי' זה משמע דפי' משום חוזר וטוען דאיירי בסי' זה אכן הב"י הביא דברי הרשב"א אלו בסי' ע' ויש לפרש כמ"ש שהרי כן הדין. והנה נראה דברי הרשב"א דאיירי שהי' הודאה גמורה אבל באם התובע הוצרך לומר אתם עדי פשוט דאף כדי דיבור של חבירו מחשב ג"כ תוך כ"ד ופשוט
במיגו דאינו יכול להעיז. הביא הש"ך דברי התוס' ב"ק גבי עיזי דאכלי חושלא דנאמן דלא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז ודחק הש"ס בפירושם ובחי' לש"ס מס' ב"ק כתבתי דנראה לי פירוש דבריהם דר"ל דבמודה במקצת כיון דמודה קצת ואינו כופר הכל חזינן דאינו יכול להעיז לכפור הכל בזה לא אמרינן מיגו דאי בעי כפר דלכפור מה שמודה אינו מעיז אבל בעיזי דהרי בלא"ה הרי אינו מודה כלל שפיר אמרינן דהי' יכול לטעון טענה אחרת אף דהי' מעיז דאדם הכופר של חבירו אף להעיז יכול ועיין בתי' סי' פ"ט כתבתי דע"כ התוס' שבועות פ' כ"ה סוברים חילוק זה עיי"ש ועכשיו בא לפני ספר אחד נקרא שורש יוסף מיוסד על דיני מיגו והוא מבעל המחבר חק יוסף על ה' פסת (הוא הי' חתנו של הגאון הר' אברהם ברודא) הביא דכן פירש בס' אחד נקרא בית לוי ב מיגו ורק הוא כ' עליו דמאוד תמי' לו דא"כ לית מיגו דהעזה רק המודה במקצת וכל הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים מפלפלים במיגו דהעזה אף אם כופר הכל בשתי הטענות ע"כ ודבריו תמוהים דכי קבלו התוס' עליהם אחריות איזו פוסקים ומה זה רכ' וכל הש"ס היכן מרומז בש"ם דלא אמרינן מיגו דהעזה אף בשאר טענות ובאמת כי דברי הס' בית לוי נכונים ותה"ל כי מצאתי לי סמך וגם הרי כבר כתבתי דסברא זו מוכרח במו' שבועות
בסעיף ב'. וכן אם שלח שלית וכו' יכול לומר אקבלם לעצמי. כ' הש"ך ס"ק ב' ואע"ג דבסי' קכ"ה משמע דאין השליח יכול לומר אקבלם לעצמי החם מיירי דמודה דבתחילה קיבל להוליך לפלוני והפ"ת ס"ק א' כ' דבדגמ"ר כ' וצ"ע דא"כ אף מיגו דלהד"ם לא יועיל וכו' עיי"ש ולא אדע מאי קשיא לי' דודאי בכבר זכה לפלוני אין יכול לקבלם לעצמו אף ביש לו מיגו ובסי' קכ"ה ס"ק כ"א איירי באומר שאומר שבתחילה קיבלם לעצמו ודברי הש"ך פשוטים
לעיל בסי' ע"ב כתבתי דמ"ש בס' מקצוע בחורה דע"א מעיד שהוא פרוע אין גובה אלא בשבועה לא תקנו רק בשטר וגם דוקא בטענה שפרע וכתבתי דבדברי הרשב"א מבואר דבכ"מ תקנו ועכשיו ראיתי עוד הרבה פוסקים הובא בשע"מ כאן דכתבו כן דכן כתב המרדכי בפ' מי שמת הביאו הרמ"א סי' של"ה דמלמד שהעיד עליו ע"א שלא ידע ללמוד דמוקמינן לי' אחזקה כיון שיודע עכשיו מ"מ נשבע ונוטל כדין ע"א מעיד שהוא פרוע וכן מהרי"ק כ' בתשובה דע"א שהעיד שהוא שטר מברחת והעדים לא ידעו נשבע נגד העד הרי דבכ"מ כן הוא ולאו דוקא נגד טענת פרוע ולא כהספר מקצוע בתורה
סעיף כ"א. לפצור בבעלי דינים. הפ"ת ס"ק כ"ב הביא מה שצידד החת"ס מנא הא מילתא דאפי' שבועת אמת עבירה הוא ועי"ז נמנעים וכו' ואישתמט לי' דברי המדרש פ' מטות שהביא פסוק ונשבעת תי השם באמת ובמשפט ומפרש מה משפט אח השם א' תירא שתהי' כאברהם שנאמר בו כי ירא א' אתה וכו' ואותו תעבוד שאין לך עבודה אחרת אלא הוא אז ובשמו תשבע אבל לא תאמר שהותר לך לשבע באמת עיי"ש ולפ"ז ממה שאמר שאין לך עבודה אחרת הרי ר"ל שכל מה שעושה אינו רק לשמו לו הותר לשבע ע"כ דודאי גם השבועה יהי' בה עבדות השם ודו"ק בזה ותבין חומר שבועה
בסעיף ד'. כך שומר של בעה"ב. בפ"ת הביא דברי הגהות רע"א דאף דאין השומר חייב בתשלומי הכלים ולא הוי נוגע מ"מ צריך לשבע משמע דבנוגע ג"כ נשבע ובשע"מ לא משמע כן דהביא בשם תשו' מהרי"ה דאם הבעה"ב חושד גם לשומר אין יכול השומר לשבע כיון שהוא נוגע והשע"מ ג"כ הסכים לזה וא"כ כשהשומר צריך לשלם אין לך נוגע גדול מזה ואינו נאמן כלל עיי"ש ובמחכ"ת לא דק רחשו' מהר"י הלוי נכון בסברא. ועיין בפ"ת סי' ע"ה דהיכי דיש לחשוד שנים לא הוי כלל טענות ברי אף להסובר דמשביעין ברגלים לדבר וה"נ בחושד גם להשומר אין ראי' כלל על הנכנס שגזלו דיהא נוטל ממנו בשבועה (ואם נאמר דישבע השומר לחייב הנכנס כן נאמר דישבע הנכנס לחייב השומר) ופשוט דאין זה כלל בתקנת נגזל אכן בחי' רע"א דהשומר נוגע משום דחייב לשלם שלא שמר כראוי א"כ השומר עצמו כבעה"ב דמי דנאמן בעה"ב בשבועה ואך אף ביותר דאף שומר שלו נאמן כ"ש היכי דהשומר עצמו הוא הבעה"ב דהחיוב עליו ופשוט: