אבני החושן חלק א רמג

בסעיף ה' והלה לא בתורת פקדון מסרם. הפ"ת ס"ק ג' הביא בשם תשובת זכרון יוסף בראובן שהי' צריך לשלש לבתו נדוניא והלך הוא והחתן והשליש הנדוניא להשליש המרוצה לשניהם ונאנסו המעות דהיינו שהשליש לא הי' לו לפרוע והחתן תובע שישליש שנית והמחותן אומר נדוניא אחת נתחייבתי ולא שנית והסכים לדברי השואל, דהואיל ומבואר באה"ע סי' נ"ג סעיף ד' דכ"ז שלא בא הנדוניא ליד החתן לא זכה בהם אם מתה הבת א"כ הוי כעדיין לא סילק ומחויב ליתן נדוניא אחרת והביא ג"כ מהא דמבואר בסי' ע' בחו"מ במלוה שהתנה שלא יפרע רק בפני פלוני ופלוני ונתן לו המעות בינו לב"ע וקבלו המלוה לפקדון והלוה ג"כ הסכים ונאנס המעות חייב הלוה לשלם שנית וה"נ החותן שהשליש רק לפקדון חייב ליתן נדן אחר דאנן סהדי שלא נתנם רק לפקדון דמי יודע מה יולד יום ע"כ ולי הדבר תימה דהרי כן נכתבו התנאים שזה ישליש הנדן ועי"ז ישא החתן את הכלה ולפי דבריו נאמר ג"כ שלא יצטרך לישא משודכתו עד שיתן לידו הנדן כיון דמיקרי לא נתן עדיין והרי פשוט דלא מחויב כלל ליתן הנדן לידו וגם דא"כ יוכל השליש להחזיר הנדוניא להחותן כיון דלא הוי רק פקדון מהחותן ולא זכה החתן בהם נשתקע הדבר ולא נאמר ורק כן הדרך כי הוא משליש הנדן והוא נושא משודכתו וגם אח"כ אין מוסרין להחתן הנדן עד שיראו שדרין באהבה וצריך המעות לאיזה עסק ובודאי אחר הנשואין יכול החתן לתבוע חותנו והחותן מוכרח להחזיר שטר השלישית ליתן הנדן להחתן ואך מ"מ פסק הת"ה דכ"ז שלא בא ליד הבעל ואשתו מחה יחזירו לאב כיון דאיגלאי מילתא דאדעתא דהכי לא נתן ועדיין מונח בחזקת שניהם ולא זכה עדיין אבל פשוט דכ"ז דהבת קיימת הוא בחזקת שניהם כדרך כל נדוניא וכמו שהותנה בהתנאים וכבר עשה האב את שלו ולמה יתחייב נדוניא שנית ומה שהביא מסי' ע' פשוט דלא קרב זה אל זה דהתם הרי המלוה לא קיבלם לפרעון ולא הכרית את הלוה ליתנם בפקדון והלוה אינו מחויב ליתנם ואדרבה הרי המלוה לא רצה לקבלם בפרעון וע"כ הם ברשות הלוה וכתבתי בחי' דע"כ הלוה נתרצה לפי שבידו דבכל עת שירצה צריך המלוה להחזירם לו עד שיקבלם לפרעון אבל כאן הרי הוכרח החותן להשליש הנדן ליד השליש כמו שהתנו ואין ביד השליש להחזיר לו מעותיו ואף דאין לו רשות ליתן ליד החתן והרי זה דומה למלוה שצוה להלוה לשלוח לו המעות ע''י שליח אף דהשליח אין לו ליתן ליד המלוה עד שיחזור לו השטר מ"מ תיכף נפטר הלוה כיון דע"י צוויו מסר להשליח וה"נ אף דהחתן אין בידו ליקח המעות עד שישא את הכלה מ"מ הרי ע"ד כן צוה ליתן להשליש כדי שישא בתו ואח"כ יתן לו ולכן פשוט דדברי הזכרון יוסף צ"ע ואין לפסוק כן

ואכן נראה דהחתן אם טוען דאי אפשר לו לישא הכלה משום דאין לו במה להתפרנס לכאורה אין יכולין לכופו לישא דאונס הוא ואך מ"מ אם עי"כ הותר הקשר של השידוך יצטרך החתן לשלם אח"כ להחותן כשיהי' לו כיון דעל פיו מסרם להשליש והוא מרוצה שישא כן ומהדין ג"כ מחויב דמי להך דחו"מ סי' שי"א בשכר ספינה וביד אחד לקיים התנאי ואחד אינו יכול דזה דאינו יכול חייב כ"ש כאן דהאב כבר קיים התנאי והחתן אינו מקיים ואולי עדיין יש לעיין בזה אם דמי ממש לשם וכאן נאנס בחזקת שניהם אולי שניהם מפסידין

סימן עא

בסעיף י"ז אא"כ פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו. הפ"ת ס"ק י"ג הביא בשם מהרש"א דכ' דהמהרשרד''ם והרש"ך כתבו אם כתוב בשטר שנתן לו נאמנות וכו' תיבת וכו' הוי כנתן לו נאמנות גם נגד יורשיו עיי"ש ובעניי נראה דמסתמא הי' רגילין לכתוב אחר תיבות נאמנות נגדי ונגד יורשיו לכן ודאי הי' כונתם בתיבת וכו' על יורשיו וכמו שאנו רואים בתנאים שכותבין והקנס לא יפטור וכו' וידוע דתיבת וכו' ר"ל את החרם וה"נ הי' כך מנהגם בנאמנות אבל בזמן הזה אין רגילין כלל בכתיבת שטרות, ונאמנות ודאי דאין ידוע למה נתכוין ובפרט הלוה אין יודע שבתיבה זו נותן לו נאמנות על יורשיו

סימן עב

בסעיף ד'. המלוה על המשכון ונתן לו (אח''כ) רשות להשתמש בו אפשר שאפי' בנתינת רשות בלבד הוי שואל. מה שבררתי כאן מסברת האחרונים נראה במה שהקשה הש"ך ס"ק ל"א למה כתב המחבר לשון אפשר ולא לשון מוחלט דהא הוי כדמי אבידה וגם להרמ"א דפסק דמלוה על המשכון לא הוי רק שומר חנם הי' לו להגיה כאן דלא הוי שואל רק ש"ש כר"נ דאמר נאנסו לא והנה מ"ש התומים וכן החליט הנתה"מ דאיירי בהלוה נתן לו רשות להשתמש ולא הי' מהמלוה שום גילוי דעת אם רצונו להשתמש לא נהירא דא"כ ודאי לא נעשה שואל דהרי אסור להשתמש בו משום איסור רבית וא"כ הא ודאי אין, רצונו בכך כמו שהקשה באמת בס' מקצוע בתורה רק נראה דאיירי דהמלוה אמר שבאם ירצה אח"כ להשתמש בו יוכל להשתמש בו והלוה הרשהו והנה נראה דמ"ש הש"ך דזה עדיף מדמי אבידה, דשם רק מותר להשתמש וכאן נתן לו רשות עדיף וא"כ לכאורה גם זה קשה על הרשב"א למה כ' לשון אפשר ומ"ש משואל דאף דעדיין לא השתמש בו הוי שואל ואך לק"מ וזה שלא הגיה הרמ"א כאן דלמ"ד דבמשכון לא הוי רק ש"ח לא הוי כאן שואל לק"מ דכאן דנתן לו רשות בפירוש שפיר י"ל דהוי שואל לד"ה וא"כ מ"ש הרשב"א והמחבר לשין אפשר הוא משום דאסור להשתמש בו ומצד זה גרע מדמי אבידה כיון דשם מותר לכן הוי שואל או ש"ש לכל חד כדאית לי' אבל כאן דלא הי' מן המלוה רק גילוי דעת י"ל דודאי יחזור בו ולא ישתמש מפני האיסור לכן מסופק בזה ודו"ק ואף דהש"ך לא החליט סברא זו דנתן לו רשות עדיף מדמי אבידה היינו משום דלא ירד לזה דכאן איירי בגילה המלוה דעתו שרוצה להשתמש רק הלוה הרשהו לכן אולי לא עדיף מדמי אבידה אבל לפמ"ש דאיירי בגילה מלוה דעתו שפיר עדיף גם קצת תימה שלא ירדו למה שיש כאן איסור רבית ולפמ"ש נראה הדברים נכונים

בסעיף ח'. השע"מ כאן הקשה מ"ש במשכון בטוען שנאנס חייב הלוה לשלם והמלוה נאמן בשבועה שנאנס וגבי שטר שטוען שאבד איכא למ"ד בש"ס, דאין כותבין שובר ולמה עדיף שטר ממשכון והניח בקושיא וכבר כתבתי בחי' סי' נ"ד שכן הקשה שם הנתה"מ ותירוצו אין מובן כלל ותירצתי שם דכאן במשכון הוא כמו כל, פקדון דנאמן המלוה מוכרח הלוה לשלם ובשטר דהלוה ירא שלא יצטרך לשלם שנית א"צ לפרוע וכתבתי שם דזה הוא החילוק ביניהם אך הטעם לא בררתי וכתבתי דמי שיש לו לב רחב יברר יותר והנה נראה קצת דמצינו כעין זה כמו מוכר לנכרי אמיצרא דישראל ושליש שהמזיר שטר למלוה בסי' נ"ד, דאם כבר גבה המלוה מהלוה פטור השליש דהוי גרמא ובאם עדיין לא גבה כופין השליש שיתחייב עצמו שאם יבא היזק להלוה יתחייב לשלם הרי דעל תשש שמא יבא אח"כ לידי היזק חיישינן טפי לתקן ואף שאין זה דמיון קצת הוא דוגמא ואכן נראה כעת דיש קצת ליישב באופן אחר דהרי כל ענינו של השטר דלא יהי' הלוה נאמן לומר שפרע דלא הי' לו לפרוע כ"ז שלא לקח השטר א"כ גם המלוה ירד לזה שלא יחייב לפרוע באם אינו מחזיר שטרו ומ"מ הראשון אמת

בסעיף י"ב. וישבע. הפ"ת ס"ק י"ג הביא דבתשו' ושב הכהן כ' דלכן איתא במשנה מי נשבע מי שהפקדון אצלו ולא חנא בפירוש ישבע המלוה דנ"מ להך דין דסעיף ג' דהמלוה הפקיד המשכון ביד הלוה והשבועה הוא אצל המלוה דנשבע הלוה תחילה לפי המסקנא דרב אשי