אבני החושן חלק א רלו

דאתי להוסיף דנראה דאם הנתה"מ הי' מצייר לעצמו איזה אופן הי' מסכים להש"ך ואביא איזה דוגמא ששלח את השליח ליתן להשליש השטר בתנאי שאם לא ישלם הלוה עד שלשים יחזיר השטר למלוה והשליח יודע כי הלוה שילם אף כי לא נעשה שליש הרי מוכרח להחזירו ללוה ובזה ודאי לא יחלוק הנחה"מ דאף דאינו שליש מ"מ הא כל מי שבא לידו שטר פרוע מחויב לקורעו ואך אף אם נצייר עוד אופן אחר שהלוה שילם מחצה וקודם ששילם לא רצה לשלם רק שהמלוה ישלש השטר ועשה המלוה שליח שימסור השטר להשליח והלוה שהי' סבור שודאי השליש יקבל השטר שילם המחצה וכ"ז הי' בפני השליח וא"כ אם השליש לא רצה לקבל וכי יאמר הנחה"מ דיחזיר השטר ליד המלוה והרי הוא יודע דע"י שמסר לו המלוה את השטר לכן שילם הלוה מחצה ובענין כזה ודאי מוטל על השליח לעכב השטר ולבא לב"ד לספר הענין דאל"כ הרי מפסיד להלוה מה ששילם ורק אם השליח אינו נאמן כגון דיש עדים שמלוה שלחו ליתן לשליש ואין יודעין משום ענין ואין להשליש מיגו אז מוכרח להחזירו אבל ביש לו מיגו ודאי יודה הנתה"מ ודו"ק

סימן נח

לסעיף א'. בחי' ס"ק כתבתי דדברי הנתה"מ ס"ק ג' צ"ע רק דאם יש עדים דהמשלח מסר להשליח ליתנו על חוב שבשטר צריך לחזור ולא מהני תפיסתו לומר שהשליח מסרס על חוב אחר וכן כ' הדרישה והב"ח ונראה עוד דשייך ג"כ חזקה שליח עושה שליחותו ואף דאין חזקה זו מועיל להוציא כבר כתבתי בסי' הקודם בשם הב"מ ור"ב בתשו' סי' כ"ט דחזקה שלא שינה שליחותו הוי חזקה מעליא ורק השב יעקב מסופק אם לסמוך ע"ז ואולי אין ספק מוציא מידי ודאי ובפרט ששם כתבתי דאפשר דזה כונת מהרשד"ם ואך כאן נראה דאף בשינה השליח ואמר כי נותן על חוב אחר אין לו להפסיד בשביל שאמר שקר בעלמא וגם הרי כ' הרא"ש דיש חזקה שאין אדם מניח חוב בשטר ופרע על מלוה ע"פ ולמה נימא דאח"כ אמר לשליח אופן אחר

שם אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו והיינו שאומר לו אם תאמר כדברי תפטר. ופשוט דצריך התופס לשבע להשליח שנתן לו בשליחותו כיון דהשליח מפסיד וא"כ טענתו עם השליח

שם בחי' ס"ק ב' כתבתי במ"ש הקצה"ח ונחה"מ דאם התופס טוען שאותו הדבר עצמו הוא שלו יכול לתפוס ואין לו בזה במה שיגיע היזק להשליח וכתבתי דמ"מ אין סברא לומר כן כיון דקיי"ל דיש תקנת השוק מקונה מגנב שאינו מפורסם דאף דידעינן דאינו שלו מ"מ חייב לשלם להלוקח. והנה נזכרתי כי הש"ך סי' שנ"ו כ' דבהגיע החפץ ליד בעלים לא עשו תקנת השוק ואך עיינתי שם וראיתי בנתה"מ שם פירש דברי הש"ך דוקא בלא הי' ביד הלוקח רק קנאו בקנין אתר אבל בכבר בא ליד הלוקח לא מהני מה שהבעלים תפסוהו ואף כי הי' נראה בתחילה דלשון הש"ך דוחק לפרש כן הרי בש"ך לקמן סי' ס' ס"ק ו' משמע כהנתה"מ וא"כ ודאי גם כאן שייך תקנת השוק דמה לי מכרו ללוקח או הפקידו כיון דהשומר צריך לשלם

לסעיף ב'. בטל השטר. ובנתן נאמנות להמלוה כבי תרי והלוה הוציא כת"י סתם שנתן לו כ' הסמ"ע דלא נתבטל השטר והש"ך חולק והפ"ת ס"ק ג' כ' דבתשו' עה"ג הסכים להסמ"ע וכן בפ"ת סי' ע"א הביא דבתשו' ב"א הביא דהרי"ף בתשו' מבואר כהסמ"ע ויש קצח להסביר דבריו ע"פ דברי התומים דהקשה למה בנאמנות כבי תרי יכול לטעון סטראי והרי מיגו לא מהני נגד עדים פסולים וכ' דאי צריכין למיגו דלמה התנה נאמנות נגד עדים וכי חשד המלוה דעדים ישקרו ואך כונתו הי' דיהא נאמן לטעון סיטראי ולפ"ז שפיר י"ל דכת"י נמי לא מהני לסתור הנאמנות כיון דע"ז התנה שיהא נאמן לטעון סיטראי

סימן ס

לסעיף ג'. ואם חלה הניזון אין חייב ברפואתו רק דמי מזונות כמו שהי' ברי. הנתה"מ ס"ק ח' הביא דברי השבו"י דפסק בנתחייב לזון בתו או כלתו וילדה חייב ליתן לה מאכלים הראוין ליולדת ועיין בשבו"י שם דלאו דוקא בתו וה"ה לאחרת וכדומה ועיין פ"ת דהגאון רע"א חולק ע"ז דלשון הרמ"א דכ' אינו חייב במזונות רק כברי משמע דאף מאכלים קלים אינו מחויב רק אם התנה לזונו על שלחנו עיי"ש ובעניי נראה לפי המבואר בסי' ס"א דאין הולכין אחר לשון השטר רק אחר הכונה א"כ עכ"פ בבתו וכלתו דנראה דהי' כונתו לפטור הבעל מחיוב מזונות לאשתו וכן משמע בשבו"י ק"ב סי' קמ"ב ובתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד א"כ ודאי הי' דעתו לפטור בנו וחתנו והם מחויבים ליתן ליולדת כפי הצריכה אף מאכלים יתרים ה"נ חייב הוא

שם ראובן שקיבל עליו ליזון את שמעון ואשתו. עיין טו"ז במי שפסק ליזון בנו וכלתו דאף במת הבן חייב לזון כלתו וכבר כתבתי בחי' דהתומים חולק והנה חוץ מטעם של התומים צ"ע דהא בנו הי' חייב לזון אשתו וא"כ לא פסק לכלתו כלום רק הכל לבנו ואם מת בנו למה חייב ליתן ואולי גם לכלתו נתחייב ואך עיינתי בפ"ח באה"ע סי' קי"ד הביא דהב"מ והשבו"י והישועות יעקב חלקו על הטו"ז ועיינתי בשבו"י שם סי' קמ"ב וכ' הסברא כמו שכתבתי דעיקר לא נתחייב רק לבנו וכבר ציינתי לעיל דברי השבו"י והפמ"א ואך א"כ לא על הטו"ז תלונותינו רק על אדונינו הרשב"א ז"ל דהש"ך הביא בשמו דכ' דאין הבעל יורש בראוי וכ' הטו"ז דמבואר שם בהרשב"א דאף אותו הסך שהגיע בחיי אשתו (שם איירי דמתה היא) אין הבטל יורש דהוי כמלוה של אשתו כיון דלא גבתה ולפי דברי השבו"י הרי לא לה נתתחיב רק לו ולמה לא ישלם לו מה שאכלה. אמת כי סברת הרשב"א שנתחייב לה קשה עלי להבין דא"כ אף יאמר דאין מעשה ידי' לבעלה כיון דאינו זנה וזה לא שמענו וא"כ ודאי הסברא דרק לפטור את הבעל מחיובו נתחייב והנה על הטו"ז כבר כתבתי דרבים חולקים אכן במ"ש הרשב"א דאף מה שהגיע לו בחיי אשתו אינו מקבל צ"ע

לסעיף ו'. המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב. עיין סמ"ע ס"ק י"ח דאף דקנין אתן לא מהני אבל לשון שמחייב עצמו ליתן מהני ועיין פ"ת בשם מהרי"ט דאף במחייב צריך דוקא שקיבל עליו אחריות אבל בלא אחריות לא מהני אף בבא לעולם ולפ"ז באומר אתן לך וקיבל אחריות לא מהני כמ"ש הש"ך מתנה אין כאן אחריות אין כאן וזה שכ' הש"ך ס"ק כ"א לתרץ דברי הבעה"ת דסותר עצמו ותי' דהרמב"ן איירי דמכר או נתן ר"ל דחייב עצמו ליתן וקיבל על עצמו אחריות והדבר פשוט רק ראיתי שהנו"ב ח' חו"מ סי' כ"ה וכ"ו וחתנו שם תמהו על הש"ך דא"כ מה הוא האחריות שכ' הרמב"ן והא עיקר הדבר שחייב עצמו ולכן חתנו דתה דברי הש"ך והנו"ב מתרצו בדוחק וגם ראיתי שנתכוין לאחריות היינו לגבות מלקוחות והנו"ב כ' דבנתן דבר שאין ברשותו לא אמרינן אחריות ט"ס ובעניי דברי הרמב"ן הוא ע"פ דברי מהרי"ט הנ"ל וכבר פרשתי דבריו בסי' ל"ט ואין ר"ל אחריות לגבות מלקוחות רק ר"ל אחריות על גופו והיינו דאף שכתבתי בשם מהרי"ט דאף בבא לעולם צריך אחריות היינו במחייב עצמו אבל במקנה דבר מסוים קונה מיד והוא שלו ואכן בלא בא לעולם דלא שייך קונה שהיא שלו רק ע"י חיוב לכן הוצרך לפרש דקיבל אחריות ודוק ודברי הש"ך ברורים

שם ואם אין הדבר ידוע שהי' ברשותו על התובע להביא