אבני החושן חלק א רלד

כ"ש ממני נפל וכתבתי דאולי א"צ לומר ממי נפל דכן משמע מלשין הפוסקים אכן טעמו לא אדע למה לא יוכל המלוה לטעון ברור ממי נפל דאולי הוא יודה דלא לוה ויתברר שקרו ואולי אין ה"נ דצריך לומר של מי הוא ואך יכול לומר על אחד שהלך למדה"י וכדומה וצ"ע

סימן נא

לסעיף ב' הוציא עליו שטר בע"א וכו' וי"א שגם אם טוען פרעתי נאמן. הפ"ת הביא דברי עה"ג שכ' דלדיעה זו אף בנכתב בו נאמנות נאמן הלוה לומר פרעתי כיון דיש לו מיגו דלהד"ם להכחיש העד ועיין שע"מ הביא דברי עה"ג והשיג עליו דביש בו נאמנות הכל מודים דהוי מחויב שבועה ואי"ל משלם והביא כמה ראיות לזה ותימה על הפ"ת שלא הביאו כדרכו

סימן נג

שמא פרע לו אותו של ק'. כ' הב"ח דאם ידעינן שלא פרט כותבין לו ובס' מקצוע בתורה תמה דאף אם ידעינן שלא פרט דילמא יפרע לו אח"כ והמלוה יאמר שאין שטרו בידו ויכתוב לו שובר על השטר של המנה ואח"כ יגבה בשל החמשים וגם בדברי הרמ"א דכ' אפי' ידעינן האריך שם והנה אישתמט לי' דברי הטו"ז דכ' כן דאפי' ידעינן דלא פרע אין כותבין מחשש שמא יפרע אח"כ ואך בידיעת הלוה ומשמע מהטו"ז דיכולין לכתוב לו ומודיעין ללוה אח"כ וא"כ נראה דגם כונת הב"ח הוא דמודיעין ללוה

סימן נה

והוא שלא יהי' אנוס. הש"ך כ' היינו אונס שכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל ובחי' כתבתי דהיינו באופן דלא עשה מלוה עמו דבר רק הלוה קנס עצמו אבל בעשה המלוה איזה ענין ובעבור זה נתחייב הלוה כיון דאונס דפטור הוא אומדנא דע"ד כן לא נתחייב והוי דבר התלוי בדעת שניהם דלא הי' אמרינן אומדנא רק משום דהוי אומדנא גדולה אשר ידעינן דעל אונס כזה לא הי' מתרצה אם הי' עולה על דעתם להתנות לכן פטור דע"כ השני מוכרת להתרצות וא"כ באונס דלא שכיח כלל הרי מבואר ברמ"א באה"ע סי' קי"ח דנתחייב מטעם דהי' מתרצה אפי' אם היו מתנין שיתן הנדן אף אם תשתמד בתו כיון דחושב דזה ודאי לא יהי' שוב הוי כתלוי בדעת שניהם ולא אמרינן אומדנא וה"נ אונס דלא שכיח כלל ואח"כ נדבר בזה לדברי השע"מ לכן כפלתי פה. והנה צ"ע בעיני במ"ש הש"ך דבאונס דשכיח הוי לי' להחנות א"כ בלא התנה ט"כ נתחייב אף אם יארע אונס כ"ש דירד להתחייב באונס דלא שכיח כיון דבשעה שנתחייב הי' רחוק שיקרא אונס כזה וא"כ קשה למה בלא שכיח יתבטל התנאי ואך מדברי השע"מ נראה דלא איירי בדבר אחד והיינו דעשו ביניהם אין שייך בו השני אונסים רק אונס אחד בזה אמרינן דאם הוא דבר שיש בו שייכות אונס דלא שכיח בזה כ' דנתבטל התנאי גם נתהווה האונס ואם הוא דבר השייך בו אונס שכיח בזה כ' הש"ך דהי' לו להתנות אבל בדבר שמשכחת בו אונס זה ואונס זה והי' לו לירא מהאונס דשכיח ולא התנה שפיר נוכל לומר דאם אירע בו אונס דלא שכיח ג"כ לא נתבטל התנאי לפי מ"ש דכיון דלא התנה כלל נתחייב בכל אונס כיון דנתרצה אף לאונס דשכיח ומריש פ"ק דכתובות אין ראי' להיפך ממה שכתבתי וממה דמבואר פ' מי שאחזו במאן דזבין ארעא לחברי' וקיבל עליו כל אונס ואפוקי בי' נהרא דהוי אונס דלא שכיח כלל אמרינן דלא קיבל על עצמו וכן בתשו' מהר"ם אלש"ך בקיבל המוכר עליו אונס שוללים וצידד דשוללים של ספן לא קיבל דלא שכיח לולי דהוא בכלל שוללים דהתם הלוקח רצה שיקבל עליו המוכר ובלא שכיח כלל הי' הלוקח מתרצה כמ"ש לעיל דהוא דבר התלוי בדעת שניהם ואין זה ענין לסימן זה דהכל תלוי בדעת הלוה כמ"ש בתי'

והנה ראיתי בשע"מ לא חילק בין דבר התלוי בדעת שניהם או לא רק כ' דעיקר הוא אם הוא בכלל התנאי וכ' דבהך דריש כתובות דנתן גט ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ופסקי' מברא דהוי גט כיון דלא אתני וקיי"ל אף בדבר דשכיח ולא שכיח לא הוי אונס הוא משום דכיון דאסיק אדעתי' אונס שכיח ונתרצה שלא יתבטל לכן אף שכיח ולא שכיח אסיק אדעתי' אבל לא שכיח כלל לא אסיק אדעתי' ולא קיבל והביא ראי' מכתובות פ"ז בפטר אשתו משבועה דאמרינן כיון דאסיק אדעתה פטור פוגמת אסיק נמי אדעתה פטור שבועת של אפטרופסית ואמרה לי' דלא משבעת לי וכ' הרא"ש אבל בנעשית אפטרופוס לאחר מיתת בעלה דלא שכיח זה אסיק אדעתה הרי חזינן דבאסיק אדעת מילתא דשכיח אסיק אדעת מילתא דשכיח ולא שכיח והך דפ' מי שאחזו הנ"ל דאפוקי בה נהרא לא שכיח כלל לא אסיק אדעתו ובעניי הוא דמיון רחוק לומר כמו דהתם אסקה אדעתה והתנית עמו ה"נ בגט בלא התנה אסיק אדעתי' גם שכיח ולא שכיח גם התם מטעם אין אונס בגיטין הוא והוא בעצמו הקשה על סברתו מדברי הרא"ש פ' אלו טריפות גבי מחט שנמצא בעובי ביה"כ דהוי מקח טעות כ' אבל טריפות מחמת סירכא דשכיח ולא התנה סבר הלוקח וקיבל והרי גם מחט ומכה הוי שכיח ולא שכיח עיי"ש ואכן לפי מ"ש יהי' הדין באופן אתר דבהך דגט כיון דאונס שכיח לא התנה אף אונס אחר קיבל עליו ושם תלוי הכל בדעתו אבל בטריפות דהוא תלוי בדעת שניהם וסירכא קיבל עליו כמו אם תמות הבהמה שכתבו התוס' כתובות (ד' מ"ז) דהמוכר לא יתרצה לקבל עליו אבל במחט הלוקח לא יתרצה והמוכר מוכרח לקבל עליו ובלא שכיח כלל אדרבה דמי להך דאה"ע סי' קי"ח דבנהרגה ונשתמדה לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתן הנדוניא וה"נ פסידא דלוקח כיון דנגמר המקח בלא תנאי ומ''מ כיון דהדברים לא נזכרו בשום מקום יש עדיין לעיין בזה לדינא ועיין באה"ע סי' נ' ובפ"ת ובמ"ש שם ובסי' קי"ח וקנ"ו

שם ואם קנו מידו בב"ד תשוב קנה. עיין טו"ז לקמן סי' ע"ג דאם החוב הנשאר הוא מנה וקנס עצמו ג"כ במנה אם לא ישלם לזמן פלוני ושילם מחצה הקנס הוא ג"כ לפי ערך שנשאר חייב ומשלם מחצה קנס כמו באוביר ולא אעביד אשלם אלפא באוביר תילתא אמרו נהרדעי משלם תילתא וראיתי כי השע"מ חידש דאם קיבל על עצמו להעמיד לחבירו שני חפצים אחד במנה ואחד בעשרה זוז וקנס עצמו שאם לא יעמיד ישלם קנס מנה באופן המועיל והעמיד לו החפץ של מנה ולא החפץ של עשרה זוז מ"מ משלם מחצה והביא ראי' משבועות פ"ו מאן דאוזיף אלפא זוזי ואנת לי' קתא ונסכא ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו ופסק הטור כמ"ד אבד הקתא אבד חצי החוב ע"כ. והנה שם טעמא דנהרדעי לא ידעינן במשכון רק כן אמדוהו חכמים דהמקבל משכון שאינו שוה וקיבל ע"פ להפסיד החוב דעתו שיהי' זה לחצי וזה לחצי וגם שם יש פלוגתא בגמר' ובודאי אין לדמות שאר ענינים לזה והרי הקונה שני דברים במנה לא אמרינן דזה קנה בחצי מנה וזה בחצי מנה ומסתמא בקנס ג"כ מקבל לפי השיווי

שם שליש שהחזיר שטר למלוה וכו' פטור. עיין קצה"ח וכל דבריו נכונים כי גם בש"מ מבואר כן בפ' הכונס גבי השוכר עדי שקר דפטור מד"א כ' טעם אחד שלא על ידו גבה רק ע"י העדים לכן הוי גרמא ובפ"ת הביא דהחת''ס השיג על כל הדין וכבר כ' הפ"ת דדחייתו לאו דיחוי ואכן מ"מ בהדין שהביא החת"ס שמסר החוב לאחר הדין כדבריו ולא עדיף מהדין של סי' קע"ו בפטר חובו וה"נ במסר ליד אתר ודאי חייב

סימן נו

לסעיף א"י השליש נאמן ואפי' הכחישו כבר כתבתי בחי' במ"ש הש"ך ס"ק ה' במי