אבני החושן חלק א רלג

מטלטלין אצל בניו ובהשתמש ברשות לא נעשו מטלטלין אצל בניו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וביען כי הדברים היו אצלי פשוטים לא רציתי לעיין ולהרחיב הדברים אכן בזמן הרבה אח"כ ראיתי שהתומים חולק בסי' ע"ג על הש"ך ובנתה"מ במשה"כ הביאו אכן מ"ש הנתה"מ ואפי' השתמש זה לא מדברי התומים הוא רק הוא מדברי האהע"ז גם מצאתי בס' מ"פ מהרב הגאון מטארנא שהשיג על האהעו"ז כמ"ש והאריך הרבה

סימן מח

שנמחל שעבודו. כל האחרונים הסכימו דאף מבני חורין אינו גובה אכן קשה קושיית הריב"ש דמה פריך הש"ס תיפוק לי' דהוי לי' מוקדם הא מוקדם גובה מב"ח והריב"ש דייק מזה דאף מוקדם אינו גובה מב"ת ואכן אנן קיי"ל דמוקדם גובה קשה וראיתי כי כל התירוצים דחוקים עיין תומים וס' מקצוע בתורה ולי יותר נראה דנכון ליישב דפריך רק על הלשון דר' יוחנן דאמר אינו חוזר ולוה בו משמע לכתחילה והרי בלא"ה הא מוקדם הוא גם נקט האיסור גבי לוה דאסור ללות בו משמע אף דדעתו ודאי לפרוע וגם משמע אף דהמלוה אינו יודע כלל שהוא אותו שטר שכבר לוה בו והלוה לא יהי' נאמן כלל מ"מ אסור משום דיבא לגבות מלקוחות שלא כדין ע"ז פריך ותיפוק דהוי מוקדם

הפ"ת הביא דהעבה"ג כ' דיש לו כמה הוכחות דאף בכת"י שייך נמחל שעבודו ואך כל האחרונים כתבו דלא שייך בכת"י וכבר בא לפני שאלה בכתב בלא זמן ומכר באותו שטר בשנה השני' ובחמץ שצריך להקנות המקומות צריך שטר דוקא ודאי באיסור יש לחוש קודם הפסח לכתוב שטר אחר ולא נפניתי לעיין בדיעבד תוך הפסח

סימן מט

לסעיף ז'. אם כתבו העדים אמר לנו יוב"ש שליט"א וכו' אבל אם כתב אני יוב"ש שליט"א חיישינן שמא הערים. כבר הארכתי בזה בחי' ס"ק ח' דמה שכתבו דעת הרשב"א הוא עיקר אם כ' בלשון הלוה ר"ל דלא כתבו העדים לכן לא דקדקו וכתבתי שם להקשות עיי"ש וחוץ מזה עוד קשה לי הא ע"כ שני העדים לא אחזו בקולמוס ואם אחד כתב הרי השני לא דקדק ובפרט אם סופר אחר כתב וא"כ מאי נקטו החילוק באם הוא לשון העדים וגם מ"ש התומים דבגט כיון דהוא לשון הבעל לכן כשר בשינה וחוץ מ"ש דלא יתורץ בזה קשה הא אינו תלוי בלשון רק מי כתב כיון דהאיבעיא שם בכתובות איירי דהלוה כתב וצ"ע

לסעיף ח'. ואם יש בידו שובר מאחד וכו' שיאמר לכ"א אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה יגבה שהרי מודה שלא פרע רק לאחד. צ"ע דמיד שאמר לראשון אתה כתבת לי השובר ע"כ מחויב להשני וע"כ ס"ל דאיירי בטוען הלוה שמא או דאיירי דפרע ע"י שלית ומסר לו הממון שישלם לזה או לזה ואינו לפנינו והוא אינו יודע למי פרע. ולולי שיראתי מהפוסקים שלא חילקו הייתי אומר דוקא כה"ג איירי שלא פשע אבל באינו יודע חייב לשלם לכ"א כמו שהקשה הנתה"מ ס"ק ט"ז וצ"ע וגם בזה קשה מה להמלוים בזה ומ"ש מחנוני ופועלים

שם עד שיכתבו הרשאה. האחרונים הביאו דברי תי' הגרשוני דבמקום דאיכא רמאי אין נזקקין להם והתומים תמה ע"ז והקצה"ח ס"ק ח' מתרץ דבריו ובעניי לא אב כלל דכי גרע זה ממנה שלישי דיהא מונח או לר' יוסי דהכל יהא מונח כי היכי דלודי אבל אם הודה ודאי מחזירין וא"כ כשכותב הרשאה ומצוה ליתן לזה למה לא נחזיר ושם דכתבו התוס' דלא מזדקינן להו דשם אין אנו יודעין שהוא שלהם ושמא שניהם משקרין והשלישי הוא מוחזק בו לכן אין מוציאיו אבל כאן מחזירין ודאי ע"י הרשאה ופשוט

דסעיף י'. יוב"ש שקנה מיוב"ש השני אין המלוה וכו לטרוף. התומים הקשה על הרמב"ם דפסק במת האב תוך שלשים וחלקו הנכסים כבר נתחייבו הנכסים ותייבין ליתן לכהן והביא דהה"מ והכ"מ כתבו דהוא משום דקיי"ל כלישנא קמא דבכורות דכל השקלא וטריא הוא רק אליבא דר"מ אבל למאי דקי"ל כר"י לעולם נתחייבו הנכסים רק הקשה דקושיית רבא דהקשה הא נכסוהו דבר אינש אינון ערבין להיכן אזל וכמו דאינו יכול לגבות ממנו אינו בדין לגבות משדה שותפות או שקנה מחבירו ונראה ליישבו קצח דרך פלפול ע"פ מה שכתבתי כבר בחי' סי' א' לפרש דברי מהר"י באסן להקושיא למה בספק ממון אמרינן הממע"ה ומ"ש מספק איסור וכ' דא"כ יהי' ספק גזל ביד השני ופרשתי שלא תקשה מה שהקשה התומים הא אף בטוען ברי אין מחזיר וכתבתי ע"פ דברי הרמב"ם דספק מותר מן התורה ולכן אינו מחויב להחזיר ולא אמרו חכמים להחזיר כיון דפטור א"כ יהי' גזל ביד חבירו וכתבתי דלפ"ז בספק מצוה דכתבו האחרונים בראיות ברורות דמן התורה לחומרא עיין חו"ד סי' ק"י ודאי צריך להחזיר וא"כ כאן דאחד ודאי בכור ומגיע לכהן ה' סלעים וכ"א יש לו ספק חיוב שמא הוא הבכור הי' חייב משום ספק ורק מ"מ אם יגבה הכהן ממי שאינו בכור יהי' בידו ספק גזל אין יכול לגבות מספק ואכן אם יגבה מהנכסים אף דהם רק ערבים אין כאן גזל בידו של כהן כיון דהוא אף מספק חייב שפיר גובה ולא פריך רבא רק לר"מ דמחלק בין חלקו או לא ע"כ דס"ל דאין עליו חיוב לכן מדמה לה לשני יוב"ש דהוי כשאר תוב אבל לר"י דנתחייבו הנכסים שפיר גובה ואין זה גזל בידו ודו"ק

ובמה שעמד התומים בדברי הש"ס דאמר נכסוהו דאינש ערבין מה שייך ערבות והרי זה עיקר שעבוד שמחויב לשלם מהם וכ"ש למ"ד למפרע הוא גובה נראה קצת אולי כונת הש"ס כיון דכל זמן שהיו הנכסים בידו לא הי' יכול לגבות ממנו איך יגבה מהם אחר שמכרן והרי יאמר אתינא מגברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' וגם אי שתקת ואי לא אהדר שטרא למרי'. שוב ראיתי שגם התומים עצמו חקר למה לא יוכל לומר אי שתקת ואכן עיקר מה שגובין מלקוחות הוא מטעם למה לקחת שעבודי אבל באין יכול לגבות מהלוה אין הנכסים משועבדים וכן בקנו שדה בשותפות יאמר כל אחד אתה יודע שאיני חייב ואיך תגזול ממני והוא מחויב לחלוק

במ"ש הרמ"א סעיף ז' באין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אין יכולין להוציא מידו תמה השע"מ דהנ"י לא כ' זה רק לפי פרושו בתוספתא אבל אנחנו מפורשים. את התוספתא במתנה אבל באומר הש"מ שחייב חולקין כמבואר בסי' רנ"ג סעיף כ"ט ועיקר דבריו דהיכי דיודע דחייב לאחד אין יכול לדחותם והשיג ג"כ על הש"ך סי' רנ"ג ס"ק ל"ט שכ' דיכול לדחות כ"א והביא הש"ך ראי' משובר דיש ללוה מיוב"ש דיכול לדחות שניהם וכ' השע"מ דשאני בשובר דטוען הלוה לכל אחד שפרעו עיי"ש ותימה דאגב רהיטא אישתמט לי' דברי הש"ע המחבר והטור דכתבו בהדיא דמודה דלא פרע רק לאחר ומה שתמה מלקמן סי' ע"ו סעיף ב' אמת דזה קושיא גדולה וכבר כתבתי דכן תמה הנתה"מ: השע"מ הביאו הפ"ת כ' דבהוציא שטר על יוב"ש וכ"א אומר כי הוא אינו חייב מועיל תפיסה כספק בשטר בסי' מ"ב ולא הביא שום ראי' ויש לעיין בזה כיון דהכא לאו משום מוחזק פטור רק דידעינן דאחד פטור בודאי ולא דמי לשם

סימן נ

אבל אם אין בו עדים מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מאחר נפל. מ"ש השע"מ דלהרמב"ן דלא מהני מיגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ה"נ לא מהני מיגו עיי"ש וכבר כתבתי בסי' מ"ז דלא אמר הרמב"ן רק בשטר מקוים וה"ה שטר שאין יכול לטעון פרעתי אבל שטר שיכול לטעון עליו חזקת ממון עדיף כמ"ש הש"ך ועיין מ"ש ר"ם מ"ו

שם מאחר נפל. בתי' כתבתי דלרבותא כתב מאחר