אבני החושן חלק א רלב

אף מבני חורין למה יגבה והי' נראה דבפ"ח הביא בשם השבו"י, דתמה דהא הב"י הביא בשם הרשב"א דפסול ולכן הי' נראה דהרשב"א פוסל היינו היכי דיש לחוש שהי' כחוב שם חובתו היינו דנמחק כל נוסח של הזמן והמחבר כאן איירי דמוכח דהי' שם הזמן כמו דחזינן דכתובה מתחיל ברביעי בשבח עד לבריאת עולם יש הרבה תיבות ונמחק באמצע והרי מנוסחו ידעינן דמן הזמן נמחק ולק"מ. והנה השבו"י מתרץ שם איזה חרוצים ועיקר מה שנראה לו דבתוספחא תני מחק ותלוי בגופו פסול שלא בגופו כשר ובגופו היינו התורף וסובר הרשב"א דזמן נמי תורף הוא עיין סי' ס"ה בסמ"ע ס"ק נ"א ס"ל כן והמחבר סובר דזמן הוי טופס לכן כשר. והנה המעיין רואה כמה רב הדוחק ואם הי' דעת הב"י לחלוק על הרשב"א הי' כותבו בב"י ואיך העתיק שם דברי הרשב"א וכאן פוסק להיפך גם מדברי הש"ך ס"ק י"ד משמע דדברי התוספתא אינו כגזה"כ ותיקון חכמים ובפרט שלא הובא בש"ס ומ"ש דהב"י סובר דזמן לאו תורף הוא פליאה בעיני אם יהי' מחלוקת בזה ולא שייך דיפלגו בזה רק בגט עיין בפר"ח באה"ע סי' קכ"ה אבל שטרי ממון מבואר דאין בו זמן כשר וגם מבואר דזמן הוי תורף וכל מה דחשבו היינו דהוי תורף לעצמו ואם חסר מקום הלוה פשוט דאין זה שטר כלל ובודאי כן פירש הב"י דברי הרשב"א דאם יש מחק בזמן פסול היינו דהוי כאין בו זמן ופסול בגופו לענין הזמן כמ"ש כאן וזה ברור לפענ"ד ולק"מ ומ"מ מ"ש לעיל ג"כ לא נדחה דאיירי דאין חשש שמחק חובתו דניכר מן הנכתב בצדו מה הי' כתוב בו ולא נמחק רק מהזמן ודו"ק

סימן מה

לסעיף ג. והשטר בגופו של עכו"ם וכו' ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב במה שכתוב בו. הרמ"א כפל דין זה והעתיקו לקמן ס"ס ס"ת ותימה בעיני דשם סיים הרמ"א דמסתמא קראו לפניו ולא אבין דכאן מבואר דאף ביש עדים שלא קראו ומ"מ נתחייב וכן הוא בדברי הרמב"ן ואולי יהי' איזה נ"מ בקראו לכן הוסיף דאף זה ודאי דקראו אכן לא אדע איזה נ"מ. ועיין באה"ע ס"ס ס"ו כה"ג דאין נאמן לומר שלא ידע מה שהי' כתוב בהתנאים דמסתמא קראו לפניו

לסעיף ז'. הא דהרחיק שני שיטין פסול היינו לגבות ממשעבדי או אם הלוה טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון להד"ם לקמן משמע דאף בשטר שיש בו קנין אם לא מלאוהו יכול לטעון פרעתי ועיין שע"מ חמה דאם אינו יכול לטעון להד"ם ע"כ דחושבין שטר זה להעדאת עדים רק דאין לו דין שטר א"כ ביש בו קנין לגבי ממשעבדי ע"י הקנין לכן דחה דברי הש"ע וכ' דאף להד"ם יכול לטעון עיי"ש וזה ודאי רחוק לחלוק על הש"ע ונראה קצת ליישב ע"פ המבואר בסי' ל"ט דאף אם עדים אחרים ראו הקנין אין יכולין לגבות ממשעבדי ונאמן לטעון פרעתי כ"ז שאין עדי הקנין לפנינו דשמא פרעו והודיע לעידי הקנין וה"נ דאין לו דין שטר לא מיחשב כאלו העדים העידו לפנינו רק כיון דמפי כתבם לא הוי דהא הי' יכול למלאות אף דאנחנו ידעינן שהי' בו קנין לא הוי כאלו הם לפנינו ואמת כי הסברא דחוקה רק מ"מ כתבתי קצת טעם להציל מקושיא הנ"ל

סימן מו

לסעיף ז' ויכולין להעיד עדות זו מפי כתבם. הש"ך השיג ע"ז כיון דלא קיי"ל כר"ת אין לחלק בין נשתתק או לא והתומים פי' דכונת הריב"ש כיון דקיום שטרות דרבנן יכולין לסמוך על ר"ת והב"מ באה"ע השיג עליו דאין זה שום סברא גם השיג שם על הב"ש ואך כ' פירוש אחר בדברי הריב"ש שכ' כיון דקיי"ל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד לכן ג"כ מקיימין מחוך כתבם והבין הש"ך כמו דמקילין לענין זה ה"נ לזה (וזה ודאי דוחק שתלה בזה) אכן ר"ל דכל דנכתב שלא מדעת המתחייב הוי מפ"כ אבל כאן דלא בעינן דעתו אם השני עדים כתבו יש לו דין שטר ולא הוי מפ"כ ע"כ והוא עצה עמוקה בלשון הריב"ש אכן ודאי דא"כ לא קיי"ל כן דודאי הפוסקים סברי דכל דבר שאין בו חיוב אין לו דין שטר ובפרט לשיטת הרמב"ם דכל שטר הוא רק תיקון חכמים לא שייך בשטר כזה ודו"ק

שם. מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא. התומים הביא דברי העיטור התמוהים דבתחילת דיני קיום חושב כל הקיומים ואיך כותבין וחושב עד ודיין מצטרפין וכותבין בא לפנינו עד השטר והא הדיין וכו' ואח"כ כ' מימרא דשמואל דעד ודיין מצטרפין והלכתא אין מצטרפין עיי"ש בתומים דחק למצוא אופן והנה יש ליישב דמבואר בדברי הנ"י על המסכתא כ' דעד ודיין אין מצטרפין דשמא העידו לפניו שקר (נראה כונתו בשלמא אם יקיימו שני דייני קיום הא בלא"ה ד"ת א"צ קיום רק חכמים אמרו לקיים לכן בהכי סגי אבל דיין אחד הא לא ידע ממנה שבשטר ולאו עד (הוא) ואח"כ כ' דאם הקיום הוא דהדיינים עצמן הכירו חתימת העדים שפיר עד ודיין מצטרפין וא"כ נוכל לפרש כן דברי העיטור ואכן י"ל דתחילה חושב כל עניני קיום אף דלאו הלכתא רק לשמואל ופסק דאין מצטרכין עיי"ש ודו"ק כי כן נראה אף דישבתי דבריו

סימן מז

דסעיף א'. מלוה שאמר וכו' וכתוב בו נאמנות. הש"ך חולק דסתמא דש"ס דבחב לאחרים אינו נאמן והפ"ת הביא דברי השבו"י עיי"ש שכ' דמה שכ' הש"ך סתמא קתני היינו משום דאיירי באמנה דעל טענת אמנה א"צ המלוה לשבע והוי כיש בו נאמנות וה"ה דנשמע דאם טוען נתפרעתי איירי ג"כ באופן דא"צ לשבע והיינו ביש בו נאמנות עיי"ש בשבו"י וכבר כתבתי דבמחכ"ת של אלו הגאונים טעות פלט קולמוסם ונתחלף להם טענות מלוה בטענת לוה דהבע"ח אף נגד טענת אמנה מצריך דיש בו נאמנות כדי שיוכל לגבות אף אם יטעון הלוה פרעתי לכן שטרא מעליא הוא ואין המלוה נאמן במיגו דהי' אומר דנפרע ולא הי' גובה אם הי' טוען הלוה השבע לי שלא פרעתי לכן נאמן לטעון אמנה ושפיר כ' הש"ך דהש"ס והרמב"ם וכל הקדמונים סתמא אמרו אף באין בו נאמנות ועיין בחי' שבארתי באריכות

שם אינו נאמן. הש"ך ס"ק ט' כ' הא דכ' הרא"ש דאין ב"ח גובה מעיסקא היינו מפלגא פקדון גם כ' דמעות פקדון דמותרים דיכול להשתמש בהם הוי כמלוה ובעניי נראה דגם מפלגא מלוה אינו גובה דהרי אינו נעשה מטלטלין אצל בניו וגם במעות פקדון כ"ז שלא נשתמש בהם לאו שלו כמ''ש הח"צ בהגהות הטו"ז סי' ע"ג וכן הסכימו כל האחרונים דאם המפקיד בא ליטול המעות אין יכול ליתן לו מעות אחרים ולא זכה בהם הנפקד ורציתי קצת להרחיב הדיבור ואך מצאתי בש"ע הקטנים הנדפס עם באה"ט נדפס שם הגהה מהגאון בעל אבן העוזר האריך להשיג שם על הש"ך ודבריו ברורים אך מה שהוסיף שם ואמר דאף אם כבר השתמש עם המעות כל מה שקנה עבורם אין הב"ח יכול לגבות מהם וכ' דאל"כ איך יתקנו תכמים מילתא דאתיא לידי פסידא וגם פשוט לי' דאף החליפין ודאי לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאיך יתקנו מילתא דאתי לידי פסידא דילמא ימות ויהי' היורשין פטורין אין זה ראי' כלל דא"כ אף לעסוק בהם איך רשאי דילמא יפסיד ולא יהי' לו מה לשלם וגם אין זה רק אומדן דעת המפקיד ובאבידה הא עדיפא דישמור אותם ולדבריו דאותן החליפין הם כמו הדמים למה בגזלן מבואר בש"ס פ' הנוזל ומאכיל דאם הגזילה אינה קיימת ולא הניח אחריות נכסים אין היורשים חייבים לשלם והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו ואף דהתליפין ישנם ובהפקיד מסתמא בצרורין וחתומים והשתמש שלא ברשות נעשו