אבני החושן חלק א רל

לסעיף י'. וי"ח ואומרים דבכל ענין נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד. הפ"ת הביא דברי הח"צ באחד שעשאו לו פס''ד על חבירו שיש לו רשות לברור אחד מן החדרים ונפל אחד והנתבע טוען שכבר בירר לו זה שנפל וכ' דאינו נאמן נגד הפס"ד והפ"ח לא הביא דברי הקצה"ח לקמן סי' ע"ט דחולק על טעמו והפ"ח הביא עוד דברי הח"צ שכ' עוד וז"ל מאן לימא לן דבדיבור בעלמא קנה החדר דילמא לא קנה עד שיחזיק בו באחד מדרכי הקנאות וכ"ז שלא החזיק יכול לחזור ולברור מדר השני ע"כ. והנה ודאי דלזה א"צ קנין כיון דזוכה בו ע"י פס"ד רק ר"ל דמי יאמר שלשון יברר הוא באמירה בעלמא הא יש לפרש כונת, הפס"ד דיקנה בחזקה גמורה או בקנין אחר ואכן לדינא צ"ע ודאי דהרי בודאי הולכין אמר לשון בני אדם ואם לשון ב"א שיברור היינו שיאמר בזה אני רוצה נתקיים תיכף כשאמר וצ"ל כונת הח"צ דמסופק בזה האיך משמע לשון ב"א ומ"מ צ"ע דהרי ודאי אם הפשרנים היו יודעין שרצונו בחדר זה מסתמא היו אומרים שיגיע לו זה רק מפני שלא ידעו נתנו לו הברירה וא"כ לכאורה דבריו הם כגמר דין עכ"פ נראה דאם לא אמרו לשון יברור רק איזה שירצה תיכף כשאמר רוצה אני בזה נתקיים חלקו. ואולי בנידון של הח"צ לא הי' קונה בדיבור אף שהי' פס"ד כמו דמשמע קצת לשונו דכ' מאן לימא לן דקנה וצ"ע

לסעיף י"א. וי"א שהסופרים בזה"ז חוששין לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם. הפ"ח ס"ק ט' הביא דבגליון ש"ע של הגאון רע"א כ' דהרא"ש כ' דאם הלוה מודה שאמר להם כתבו אם העדים כבר מחו נאמן לומר שפרע במיגו דאי בעי אמר שלא אמר להם כתבו ולא ידעתי למה הוצרך לומר שמחו העדים והרי נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף אף שהעדים חיים כ"ז שלא נתקיים ולא אמרינן דחושש שמא יבאו העדים ואך עיקר דבריו לא זכיתי להבין דהרי הש"ע לא אמר דחוששין רק לטריפת לקוחות אבל הלוה עצמו אינו נאמן ואף כי חשבתי דאולי אזיל לשיטת הפוסקים דשטר שאין גובה בו מלקוחות אינו חושש להניח בידו ולכן כ' ג"כ אם מתו העדים דאז ודאי לא יגבו מלקוחות ואכן מ"מ משמע מהש"ע וכל האחרונים דרק לחוס על לקוחות חששו אבל מלוה עצמו ודאי אמרינן דהעדים ידעו וגובה ממנו וכבר כתבתי כמה פעמים דהגאון רע"א לא ציין הרבה פעמים לפסוק כן לדינא רק ציין לעיין בזה בעת הפנאי או לחלוק עליו

לסעיף י"ג. או שכ' בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים מעכשיו. התומים ס"ק כ"ג הביא דברי הרא"ש שתמה על הרי"ף שפי' אקנייתא שטר שכ' בו קנין מה חילוק יש בין יש בו קנין כיון דכ' בשטר פלוני לוה נשתעבדו נכסיו ותמה התומים דהרי זה הוא קושיית הש"ס ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה ולא נשתעבדו נכסים ובעניי לא אבין קושייתו דפשט לשון הרא"ש דמה חילוק וכו' דכמו דלא נשתעבדו בלא קנין ולא מהני מה שנכתב בשטר פלוני לוה ה"נ לא יועיל הקנין והיינו דהרי"ף הרי לא פירש כרש"י דתיכף נשתעבד אף אם לא ילוה רק דמהני הקנין אם ילוה אח"כ יקנה למפרע וכבר תמהו ג"כ על הרי"ף דבש"ס משמע דאף בלא מטא לידו כלל נשתעבד ואך הרא"ש לא דיבר מזה רק למה נצטרך קנין ואביי סובר עדיו בחתומיו זכין לו אבל הקנין למה יועיל ואמת כי לתרץ דברי הרי"ף נאמר דודאי הלוה אין דעתו להשתעבד רק בעת שילוהו או ימסור השט"ח לכן פריך הש"ס שמא כתב ללות וכו' ומתרץ בקיבל קנין וסתם קנין מעכשיו הוא דעל אח"כ הרי הדר סודר למרי' וע"כ נשתעבד מיד והרא"ש לא ניחא לי' בזה ודו"ק: סימן מ

המחייב עצמו. הש"ך ס"ק א' כ' דבמודה בחזקת שחייב ונודע שטעה היינו בנתברר בעדים או שהודה לו המלוה שאינו חייב לו ה"ז הודאה בטעות ופטור וכ' התומים דמ"ש הש"ך שהודה המלוה אינו מספיק לפוטרו דמ"מ חייב מפני חיוב חדש רק דהודה ג"כ שטעה. והנה הש"ך עצמו בירר זה דכ' הודה בחזקת שחייב לשון בחזקת משמע דידוע שאינו לחיוב חדש לכן בהמלוה מודה דאינו חייב ע"כ טעה ואכן נראה דהש"ך והתומים איירי בהמלוה יודע דרחוק לומר דנתן לו במתנה ולא הודיע לכן בטוען המלוה ברי שהי' חיוב חדש חייב אבל אם המלוה אינו יודע היטב אשר כתב בס' מקצוע בחורה ע"ז נאמן הלוה דהרי כ' הבעה"ח מובא בש"ע סי' רל"ב אם נתן לחבירו מעות ואשכח טפיינא דהוי מתנה מ"מ אם הנותן תובע צריך להחזיר לו וה"נ מסר שטר לא עדיף מנתן מעות ואם המלוה אינו יודע נאמן הלוה לומר שבטעות הי' וכ' דמ"מ צריך ליתן אמתלא למה טעה ע"כ

שכתב לו בשטר. בחי' כתבתי דאם נתן לו שטר פלוני חייב לפלוני הוי ג"כ הודאה ומודה רש"י דקונה כעת מצאתי כן בס' מקצוע בחורה וא"כ לא פליגו רש"י ושאר הפוסקים רק בכותב אני מחייב עצמו לשאר הפוסקים קונה ולרש"י אינו קונה בלא קנין והנה מהש"ע כאן משמע דפוסק לא כרש"י ואכן בסי' ס' גבי הקנה דבר שעדיין אינו ברשותו דכ' דוקא בקנין משמע דפוסק כרש"י דבעי קנין וכבר הקשה הש"ך שם וכ' דאולי כיון דהוי דבר שלא בא לעולם בעי קנין וכ' רק אולי היינו משום דאין סברא לחלק דהתם ג"כ עיקר חיוב הוא חיוב האחריות ושעבוד הגוף דבא לעולם וכן מלשון הבעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי בסי' הקודם משמע דאין גריעותא מה דלא בא לעולם לכן לדינא צ"ע ועיין בסמוך

ועיין פ"ח ס"ק ג' בשם השבו"י בשטר שכ' שזה חייב לזה וטען הנתבע שהוא מחמת ערבות שלא בשעת מתן מעות וכ' דלכאורה נראה דחייב כמבואר כאן דאלימי מילתא דשטרא ואך ביטל דעתו שהרמ"א בתשובה והתו''י כתבו דבחוב מחמת ערבות אחר מתן מעות לא מהני שטר. והנה לכאורה הוא פשוט דהרי כן מבואר לקמן סי' קכ"ט סעיף ה' דבמקום דבעי קנין שטר לא מהני ונראה כונת השבו"י דשם י"ל דנכתב בשטר דהוא משום ערבות ודאי לא מהני אבל שטר הנכתב סתם הרי חייב עצמו ולא גרע משום דהוא ערב ומ"מ ביטל דעתו ומ"מ אולי י"ל טעמם דגרע כמ"ש הש"ך בס"ק א' דבנותן שטר בחזקת שחייב ונמצא שאינו חייב דפטור ואף כי שם איירי דטעה מ"מ י"ל דזה ג"כ כטעות נחשב ובא לפני כמה פעמים בחילוף כתב הנהוג שנתן לערבות אחר מתן מעות והנה כתב זה אולי גרע דאינו לשון הודאה כלל דלשונו הוא דלזמן זה אני חייב לפרוע ולפמ"ש לרש"י בלא"ה בעי קנין ולאחר מתן מעות אולי עוד גרע מדבר שלא בא לעולם דכל ערב הוי אסמכתא ובעי קנין: סימן מב

לסעיף ה'. הולכין אחר התחתון. השע"מ הביא תשו' הרדב"ז בראובן שנתן מעות לשמעון לקנות סחורה והי' ביניהם תנאים ועשו ג' שטרות אחד נתנו ליד ראובן והשני ביד שמעון והשלישי ליד שליש ונמצאו השטרות מחולפים בתנאים כי הסופר טעה ופסק דהולכין אחר שנים ואחד נתבטל כמבואר בש"ס גבי ס"ח והשע"מ האריך מאוד דהרי יש לחוש שמא חזר והי' לנו לילך אחר שטר הנכתב באחרון עיי"ש. ובעניי דברי הרדב"ז נכונים