אבני החושן חלק א רכט

אהדרינהו וכי אם נשבעו יכולין לומר להיפך והוא קושיא גדולה לפענ"ד אם לא שנאמר דהרי הם כבר פטורים וא"כ הברירה בידם שלא יעידו כלל לכן לא הוי נוגעים ולפ"ז י"ל ג"כ היכי דנשבעו בערכאות אין על הב"ד לכופם להעיד דע"כ, מוכרחים לומר כמו שנשבעו דלא יפסלו א"כ אין להטיל חרם שיעידו אך אפשר דנוגע דפסול הוא משום חשש משקר ואם אין יודעין לא חל החרם וא"כ אין זה כפי' ואך לא נהירא דמ"מ אם לא יעידו אז נתגלה דנשבעו בשקר או דעוברין על החרם וצ"ע בזה ועכ"פ בלא כפי' יכולין להעיד ודו"ק

בסעיף י"ד שכ"מ שצוה. עיין פ"ת ס"ק ו' אודות שטר צואה שקיבל עליו פסולים ובעניי כבר כתבתי בחי' בסי' מ"ה ושאר מקומות דלא שייך קיבל קרוב א''פ רק להעיד בב"ד אבל שטר שיהי' ע"י קבלתו לא מהני ואין זה שטר כלל

סימן לה

, אחר י"ג שנים. כבר כתבתי במ"א אודות מה שהביא הפ"ת כאן מחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר חזקה דרבא דאם רואין אח"כ שערות אמרינן ביום שנעשה י"ג שנים היו בו וכתבתי דלולי שאיני כדאי אמרתי דלא נשגיח בזה כלל דע"כ נשתנה הטבע (ואולי הוא רק כאן במקומינו) ואין אפי' אחד מאלף שיביא שערות תיכף וכתבתי ג"כ דהי' מעשה שהרב הק' הר' צבי מרימאנאוו ז"ל בכתה לפניו יבמה שצריכה להמתין ליבם קטן והבטיח לה שתיכף בי"ג שנים יביא שערות וכן הי' והי' זה למופת ואני הכרתי את החלוץ מי הי' הרי כי הטבע אינו

סימן לז

השוכר אם לקח השכירות. בחי' ס"ק ז' בסופו כתבתי דמ"ש הבעה"ת כיון דיכולין לומר פרעתי השכירות ר"ל אף דיהי' צריכין לשבע ואוסיף קצת להסביר דבריו דהיינו דאם אומרין דהשכירות מגיע להמחזיק שכבר דר ג' שנים ואם הוא בשקר איך יגזלו את המערער וליתן להשוכר בעדות שקר משום זה נוח להם אם יגזלו יותר יגזלו עבורם ויאמרו פרענו אף דיהי' צריכין לשבע. והנה ראיתי בפ"ת ס"ק ז' במ"ש הש"ע סעיף י"א דאם ראובן שיש לו שטר על שמעון ומוכרו ללוי אין שמעון נאמן להעיד שמוכרו ללוי משום דהוי נוגע דלוי נוח לו וכ' הנו"ב דזה רק משום דנגד ראובן יהי' לוה רשע אם לא ישלם כיון דלוה ממנו אבל נגד לוי הקונה השט"ח לא יהי' לוה רשע כיון דממנו לא לוה ומתרץ בזה דברי הש"ך בסי' קכ"ג דכ' דלא הוי נוגע משום דזה נוח לו והנה ודאי כונת הבעה"ת לא הי' לזה וכבר הבאתי דבריו שכ' דבשוכרים לא שייך לומר זה נוח לי כיון דאין שטר למשכיר ויוכל יותר לטעון פרעתי מלהעיד שקר אבל כאן דיש עליו שטר ואין יכול לומר פרעתי הוי נוגע משום זה נוח לי ולמה לא מתרץ דבשוכרים בין כך וב"כ יהי' לוה רשע אבל כאן בשטר לא יהי' לוה רשע נגד הקונה ומשמע ודאי דאף משום זה נוח לי לבד מיקרי נוגע ואולי קצת יש ליישב דברי הש"ך והנו"ב דכונתם דהש"ע פוסק כהבעה"ת ולא מטעמי' דהבעה"ת עצמו מביא דברי החולקין וסברתם לכאורה נכונים דלא שייך דיעיד שקר לחייב לאחר וכמ"ש הרמב"ן רק המחבר פסק כן משום דלהשני לא יהי' לוה רשע ומ"מ צ"ע

סימן לט

בסעיף א'. אחריות ט"ס. בחי' ס"ק ב' כתבתי דמ"ש השע"מ דבחיוב שהתחייב עצמו בחנם לא אמרינן אחריות ט"ס אף דנכתב סתם חיוב כתבתי דלא משמע כן בפוסקים רק כי כל חיוב הוי כתוב והנה האריך עוד ע"פ שיטתו והביא ראיות לדבריו וא"כ יהי' גם ראי' לדבריו הנ"ל לכן באתי על דבריו והיינו דהוסיף עוד ע"פ שיטתו דאף בהתנה אחריות כ"ז שלא נכתב אינו גובה דהרי אינו יכול לחייב עצמו אלא בשטר כמבואר סי' מ' וא"כ אף דנתחייב בשטר מ"מ על האחריות צריך ג"כ שטר וכ"ז דלא נכתב אינו גובה והביא דברי הבעה"ת בשם הרמב"ן הובא בב"י בסי' ס' וז"ל שהנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקיבל על עצמו אחריות להעמידם בידו חייב להעמידם בידו ואם לאו גובה מדין אחריות ואין לומר מתנה אין כאן אחריות אין כאן שיכול אדם להתחייב עצמו באחריות שאינו חייב כמו חייב אני לך מנה בשטר וזה אחריות כל המתנות ע"כ לשון הרמב"ן הרי שבדבר שאינו חייב אין מתחייב באחריות רק כמו חייב אני לך וא"כ צריך שטר ע"כ ובמחכת"ה נתחלף לו אחריות לקוחות באחריות של נכסיו דהרי שם אינו מדבר כלל מגביית לקוחות שהרי כ' גובה מדין אחריות גם מה זה שסיים וזה אחריות כל המתנות גם מה תירץ למה שאמר למה לא נאמר מתנה אין כאן אחריות אין כאן ואכן דברי הרמב"ן סובבים על מה שחידש דאף דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול להתחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם אכן החיוב הוא שמקבל שעבוד על עצמו ועל נכסיו ואף שמה שנותן הוא דבר מסוים ולא בא לעולם מ"מ הרי קיבל שעבוד על מה שבא לעולם וע"ז אמר דלא נאמר מחנה אין כאן ולא קנה המקבל א"כ עבור מה חל אחריות ע"ז אמר דהם שני דברים דהרי יכול לשעבד נכסיו כמו חייב אני לך מנה וזה הוי בא לעולם ורק אם יעמוד לו הדבר המסוים יסלק אחריות נכסיו וזה שכ' דזה אחריות כל המתנות כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ג בשם המהרי"ט דכל חיוב מתנה הוי רק קנין אתן ואינו חל רק ע"י שמשעבד עצמו בחיוב הגוף וכאן דהוי לא בא לעולם צריך שעבוד נכסים וזה ברור

עוד הביא בשע"מ שם דברי הרא"ש פ' נערה ומסיק השע"מ דלמ"ד שעבודא דאורייתא אף בחיוב חדש נתחייב אחריות לגבות מלקוחות ומ"ש בתחילה דאינו גובה הוא להסוברים שעבודא לא"ד וע"ז הביא דברי הרא"ש שכ' בשם הרר"י לפרש דברי הגאונים והרמב"ם שאמרו דכותב כתובה לארוסה אינה גובית ממשעבדי ותמה למה וכ' דהרר"י דחק לתרץ דאיירי בלא אחריות ובכתובת נשואין אחריות ט"ס כמו שתיקן שמעון בן שטח שיהי' כל נכסיו אחראין ולא באירוסין והרא"ש חולק ואף ארוסה גובית ממשעבדי והסביר השע"מ דהרא"ש ס"ל שעבודא דאורייתא לכן אחריות ט"ס ורבינו יונה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא לכן לא אמרינן אחריות ט"ס במתנה ע"ש שהאריך ותימה למה כ' הרא"ש שהוא דוחק ולא כ' העיקר שהרר"י סובר דשעבודא ל"ד ואנן קיי"ל שעבודא דאורייתא גם מ"ש השע"מ דבפ' אע"פ לא הביא דברי ר"י משום דהרמב"ם סובר שעבודא דאורייתא עיין ברא"ש ותראה דכ' דטעמו של הרמב"ם דסובר דכמו תוספת אף דכ' לא נתחייב דלא כ' רק ע"מ לכונסה ה"נ מנה ומאתים לא כתב שיהי' דינו כשטר לגבות מלקוחות והרא"ש חולק דרק בתוספת אמרו כן ולא במנה ומאתים וגם המעיין בדברי הרר"י יראה דטעמו דסובר דרבנן לא תיקנו כלל אחריות בכתובה לגבות מלקוחות רק יכול לייחד לה שדה או מטלטלין ולא שעבוד נכסי ממילא אינה גובית מלקוחות ורק כשתיקן שב"ש שיהי' כל נכסיו אחראין ממולא אף מלקוחות גובית ומן הארוסין לא נשתעבד ולא הי' כונת הבעל שיהי' זה כמו חיוב הכתובה אחר התקנה לכן אין בו אחריות עיי"ש ולפ"ז גם מדברי הרר"י מוכח כמ"ש דכל חיוב אף אחריות יש בו כיון דנכסיו משועבדין ודו"ק

לסעיף ד'. ויש חולקין. הש"ך ס"ק י"ד כ' דהודאה אחר הודאה מצטרף בקנין לעשות שטר עיין מ"ש בתי' דנראה דאין לחוש שמא אחד משקר ומ"מ נראה דאם לא אמר לכל עד שיצטרף עם השני קנין לא עדיף משטר והוי כשני שטרות דאין מצטרפין: