אבני החושן חלק א רכ

לו רק כונת התוס' שיודה הנפקד דחפץ זה צריך ליתנו להמקבל ובזה ודאי צריך שיתרצה הנפקד ודו"ק

י) ונ"ל להורות כסברא האחרונה. והש"ך ס"ק ל"ח כ' דהוי סד"ד ואח"כ הביא דהריטב"א הכריע כסברא האחרונה דיכול המקבל לחזור דאל"כ הרי התמחה נפטר מחובו וא"כ פשיטא דחייב להמקבל כיון דעל ידו פוטרו וא"כ למה אחרו בש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא ע"כ והש"ך דחה דח"מ עיקר הדין למה תקנו דמהני ולא יוכל ג"כ לחזור הוא בלא טעם ובעניי לא אבין דהרי ודאי יש טעם למה תיקנו ומשום תקנת הסותרים הוא כח"ש כל הקדמונים ואך עיקר מה שאמרו דהוי הלכתא בלא טעמא הוא דלמה מהני וא"כ יפה כ' הריטב"א דאם אין יכול לחזור פשיטא דמהני ובתומים כ' דראיות הריטב"א הוא דבשלמא אם יוכל לחזור הצריכו לתקן מעמ"ש אבל אם לא יוכל לחזור הרי יש תקנה שיאחר אני פוטר אותך וממילא יקנה ולא הצריכו לתקן כלל מעמ"ש. והנה אף שכתבתי דדברי הריטב"א יתפרשו בפשיטות גם מ"ש התומים הוא נכון וראי' דיכול לחזור ואך התומים דחה אח"כ זה דעיקר התקנה הי' בשביל מחנה דלא שייך אני פוטר אותך אין זה דחי' דכבר כ' הריטב"א דעיקר תקנת מעמ"ש משמע דהוי הלכתא בלא טעמא אף לחוב וכן מוכרחין לומר להאומרין דהי' משום תקנח סותרים וא"כ כיון שבזה יש תקנה לומר אני פוטר אותך למה הוצרך לתקן אף במתנה דבשלמא אם אף בחוב אין תקנה והצריכו לעשות תקנה שוב לא חילקו בין מחנה לחוב אבל אם בחוב א"צ ממילא א"צ שום תקנה וא"כ ודאי ראיות הריטב"א נכון אכן ח"ח פשוט דדברי הריטב"א אינן מספיקים ושפיר כ' הש"ך דהוי סד"ד דע"כ צ"ל דהריטב"א אזיל לשיטתו דאין מעמ"ש רק ברצון הלוה כמ"ש הש"ך בשמו בס"ק כ"ח אבל אם קונה אף בע"כ של לוה פשוט דלק"מ למה הלכתא בלא טעמא הוא דהרי נפטר הנותן דמ"מ מה לו להלוה בזה הרי הוא לא ציוה לפוטרו

יא) טען לוי שהי' שמעון עני וכו' אם החוב הוא בשטר על ראובן להביא ראי'. התומים הקשה דהא אין כאן חזקה דשטרך בידי' מאי בעי ומאי מהני השטר ותי' דטענת שהי' עשיר והעני הוא טענה גרועה ואין נאמן אלא במיגו דפרעתי וכן הסכים הנחה"מ וקשה דהא מבואר לעיל סעיף ו' דאם המחהו שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכן הקשה השע"מ וא"כ אף בע"פ אין לו מיגו והשע"מ כ' דצ"ל דאין עדים על המחאה ולשון התחבר לא משמע כן כמ"ש התומים אך צ"ל דכאן שהטעהו ידע שלא הי' המחאה כדין נאמן לומר פרעתי כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ז והשע"מ הקשה עוד מלקמן סי' רכ"ז דאיתא דאף אם המקח אינו שוה עכשיו מ"ח אין נאמן לומר שהטעהו דדרך השער להשתנות וה"נ דרך שיורדין אנשים מנכסיהם ע"כ ולק"מ דכבר כתבתי שם דאף במקום שדרך להשתנות אזלינן בתר חזקה דהשתא אם אין חזקה דמעיקרא מתנגדת אך שם יש חזקה דאין דרך ב"א להונות עצמן ובקיאין בחו"מ ואף דקצת י"ל דגם כאן מסתמא שאל אך י"ל דלא אהני לי' שאלה דיש מתעשר ואין כל ואף דאף בלא ערמה הוי מקח טעות אפשר דאין דרך לשאול כלל וצ"ע עדיין ואך יש לעיין לדברי התומים דאינו נאמן רק במיגו ובש"ע איתא דישבע לוי ויש סוברין דלא אמרינן מיגו להשביע

יב) אם נתן לו בפרעון חובו. הסמ"ע ס"ק ל"ד כ' דבא לאפוקי דאם נתן לו במתנה יכול הנותן לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לי לא הייתי נותן וכן כ' הש"ך ס"ק נ"ג ותימה דבלא"ה דכיון דלא קנה יכול לחזור בו ואולי נקטו כן לומר דכה"ג אף במתנה לעני חוזר

יג) במיגו דפרעתי. הש"ך ס"ק נ"ח הביא דהמהרי"ט הקשה הא לא שייך כאן מיגו דשמא זה אינו מתיר עצמו גבי האי ואיך נאמר מיגו מגברא לגברא והמהרי"ט כ' שם דמ"מ המקבל יחזור על הנותן אף כשיאמר הלוה פרעתי להמקבל ע"כ והש"ך הסכים עם החי' רק השיג על קושייתו מקידושין ר"פ האיש מקדש דאמרינן שם מיגו דיכולין לומר החזרנו ללוה נאמנים לומר פרענום למלוה, והנה סברת מהרי"ט ודאי נכונה והפ"י הוסיף דדילמא יש לו ספק מלוה ישנה ע"ז ולא ע"ז וגם מצאתי שהנו"ב סי' י"ש הסכים עם מהרי"ט ולתרץ דבריו הארכתי באה"ע סי' ל"ה בדברים נכונים ויען כי הפלפול ארוך לא העתקתיו אכן כעת מצאתי מה"ל כי דברי מהרי"ט מבואר בתוס' ר"י הזקן בגליון הש"ס הנדפס בווילנא שם בקידושין וכ' שם לפרש וז"ל מיגו דאי בעי אמרו החזרנו ללוה ופטורים יכולין לומר פרענו למלוה ופטורים מן הלוה וכיון דפטורים שוב נאמנים בתורת עדות שפרעו למלוה ואח"כ כ' וז"ל ויש מי שפירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מיגו דאי בעי אחרו שנתנו ללוה וזה תימה דאיך מצינו מיגו מחד גברא לאידך גברא וכו' עיי"ש ומבואר כמהרי"ט ובתחילה לא איירי רק לענין לפטור עצמם

יד) אם הנותן מודה שטעה וכו' ואפי' יש ע"א. הש"ך ס"ק ס"ד כ' דלכן לא אמרינן דהנותן עצמו יהי' עד דהוי נוגע בעדות דחיישינן לקנוניא שיחלוק הנותן והמומתה והקשה דמ"מ ביש לו נכסים דג"כ אמרינן דאם הוא גברא אלמא גובה מהמוחחה ולמה אינו נאמן הנותן בתורת עדות כיון דמחויב ליתן להתקבל הרי אינו נוגע ולפענ"ד נראה דלק"ח דאף באין לו נכסים לחה נאמר דהוי נוגע ומ"ש הש"ך דחיישינן לקנוניא לכאורה אין מובן דמ"ש עד זה מכל עד דלא חיישינן לקנוניא והשע"מ סי' ל"ז הקשה ג"כ אהך דינא דהא הוי כחי שסילק עצמו ולכן נראה דעיקר הטעם דהוי נוגע דזה מיקרי מעיד לעצתו ול"מ במתנה דפוטר עצמו מליתן דהוי נוגע דאומר מה שנתתי לך לא הי' לך בו קנין וממילא הלוה שיודע שחייב לו מוכרת ליתן לו ועושה עמו קנוניא אך אף בחייב להמקבל מ"מ הוי מעיד לעצמו דהרי המומחה אינו אלא שליחו ליתן דנכסי המומחה משועבדים להנותן והמומחה הוא שליחו ליתן להתקבל מנכסים אלו ועכשיו שהנותן אומר שאין נכסים אלו שלו מיקרי מעיד לעצמו שאין להתקבל ליקח מנכסים אלו שהם אולי באמת שלו וקצת י"ל דעוד גרע ביש לו נכסים דבאין לו ודאי אין המומחה מחויב ליתן לו שהרי יודע דשייכים להתקבל אבל ביש לו נכסים והוא יפרע להמקבל יצטרך המומחה ליתן לו אח"כ את שלו ויודע שאין המומחה גזלן וישלם לו ומעיד שלא יקבל מאלו רק משאר נכסים

טו) מ"מ מה שכבר נתן נתון ואין יכול להוציא מידו. הש"ך הביא דברי הב"ח דאף בנתודע שאין לו ליחן מ"ת א"י להוציא חידו והש"ך פקפק בזה והנחה"מ בשם התומים כ' דהעיקר כהב"ח דאף דידעינן דלא הי' לראובן אצלו מ"ח הרי נתן ללוי ע"פ צוויו של ראובן ואיך יוציא ממנו והנה לפי דבריו אם ידוע שראובן טעה הא לא מיקרי נותן בציווי ראובן ולא הי' מתנתו מתנה יוכל להוציא מלוי ומדברי הב"מ משמע דלעולם אין יכול להוציא תלוי והי' נראה כיון דלוי קיבל ע"ח שלא להחזיר פטור מלהחזיר והשע"ת סי' זה כ' ג"כ דכל לוה שלוה ע"ד שחבירו יפרע עבורו ונתודע אח"כ איזה ענין שחבירו אין חייב לפרע בשבילו מ"מ הלוה פטור והביא ראי' מגיטין במלוה מעות ע"מ לפרוע מחלקן והעשיר העני ואין יכול לפרוש בשבילו מעשר עני מ"מ פטור דלא לוה ע"ח לשלם וצ"ע דהוא נגד הסברא כיון דטעות נתנו לו איך יעכב ממון אחרים וכאן אין שייך דליקום בהימנותי' כמ"ש הש"ך דהרי נתן ע"פ ציווי ראובן ולא בשביל עצמו וכשטעה לא נגרע נאמנות שלו וגם דברי השע"מ אין ברורים דבגיטין כן הי' התקנה והרי הלוה דאף אם לא יהי' בזה השנה כגון דישתדוף לא יפרע וצ"ע ודו"ק

טז) דשכירות אינה משתלחת אלא בסוף. הש"ך ס"ק ע"ו השיג ע"ז דאף דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף מ"מ הא ישנו לשכירות מתחילה ועד