אבני החושן חלק א ריט

דאף אם שמעון אינו חוזר ורוצה ליתן להמלוה מ"מ כיון דאין שמעון מחויב ליתן יכול המלוה לחזור והש"ך חולק כיון דמחל לו ושמעון אינו חוזר אף המלוה אין יכול לחזור והביא ראי' מדברי הרא"ש דכ' דהוי מחילה בטעות דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן והוא יפטור את ראובן משמע דאם שמעון רוצה ליתן לאו מחילה בטעות הוא ע"כ ולא הבנתי דהרי הרא"ש כ' וז"ל דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן לו אם ירצה והוא יפטור וכו' ומדכ' אם ירצה משמע דאדרבה כיון דרק הברירה בידו שלא ליתן יכול המלוה לחזור ור"ל דע"ד כן שלא נתחייב לא מחל ותימה שהאחרונים לא הביאו ראי' מכאן להסמ"ע אף דכולם הסכימו עמו והנה יען כי האחרונים תמהו בדברי הרא"ש ויען כי נראה שדבריו, פשוטים וגם מתוכן נראה כהסמ"ע לכן אעתיק דבריו לבארם. הנה אחר שהביא דהמחהו אצל חנוני פליגי רב ששת ורבה אם חוזר כ' הרא"ש וז"ל השלחני לעולם חוזר ואפי', הי' במעמ"ש כיון דלא הי' לבעה"ב אצל שלחני והא דאמרינן בירושלמי העמידן אצל חנוני אין לפועלים אצל בעה"ב הירושלמי סובר כרב ששת דאינו חוזר פירוש השלחני נתחייב לפועלים מדין ערב כיון שבעה"ב נתחייב ליתן לפועלים שכרן מיד הוי כערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (נראה דתיבת מיד קאי אלמטה דמיד הוא ערב עיין נתה"מ שעמד בזה) ואין הלכה כר"ש כיון דהשלחני יכול לחזור הוי מחילה בטעות כי פליגו רבה ור"ש כשהשלחני אינו חוזר אם יכולים הפועלים לחזור ר"ש סבר אינו חוזר דמחל לבעה"ב ורבה וכו' עכ"ל בקיצור ודבריו תמוהים מרישא לסיפא למה פירש דפליגו אי הוי מחילה והשולחני לעולם יכול לחזור והרי כ' דלהירושלמי דס"ל כרב ששת השלחני א"י לחזור דחייב מדין ערב וא"כ הי' יכול לומר דפליגו אם השלחני יכול לחזור ועיין תומים ונראה דעיקר דבריו הוא דבתחילה כ' דאין השלחני מחויב מטעם מעמ"ש דהרי לא הי' לבעה"ב אצלו כלום ורק אם נאמר כר"ש ודאי דיתחייב מטעם דהוי כערב בשעת מתן מעות כיון דקבל על עצמו ועל פיו פטר את בעה"ב כמ"ש הש"ך ס"ק י"ט וזה שאמר דאין הפלוגתא דרבה ור"ש בשלחני דהרי זה אינו הסיבה והירושלמי דמשמע שם דאף השלחני אינו חוזר הוא משום דפסק כרב ששת לכן נעשה השלחני כערב ואכן באמת אין הלכה כר"ש כיון דמדינא החנוני חוזר ממילא הוי מחילה בטעות וע"ז ודאי גם ר"ש מודה דהחנוני יכול לחזור ורק דפליגו בפועל ור"ש דאמר א"י לחזור מזה נעשה הסיבה דאף החנוני א"י לחזור ורק אין הדין כן דכיון דמסתמא יכול השלחני לחזור א"כ ודאי דלא נאמר דיתחייב מטעם שהפועל פטר את הבעה"ב דפטור אין כאן כן נראה כונת הרא"ש ולפ"ז ג"כ משמע דלא אמרינן דכ"ז שאין חוזר אף הפועל אין יכול לחזור דאדרבה הרי משמע דפליגו בפועל אם יכול לחזור משמע דאף אם השלחני אינו חוזר יכול הוא לחזור ודו"ק

ו) תן מנה ללוי ולא אמר מנה שיש לי בידך וכו' י"א שלא קנה. התומים הביא קושיא בשם הגד"ת דא"כ למה הוצרך הרי"ף לומר בשלחני וחנוני דלכן לא קנה כיון שלא הי' לבעה"ב אצל החנוני כלום תיפוק לי' שלא אמר מנה שיש לי בידך ע"כ ולדעתי לק"מ דהא הטעם דלא קנה בלא אמר שיש לי בידך הוא משום כיון דלא פירש שמא דעתו הי' על מנה שילוה לו וא"כ ג"כ כאן הטעם משום שציוה לו ליתן מנה שאין לו אצלו ואף דהרא"ש כ' הטעם כיון דתקנת חכמים הוא אין לך אלא מה שתקנו מנה לי בידך וכמ"ש הסמ"ע ודאי תימה הוא לומר דאם שינה בלשון אחר אינו קונה דכי כתוב בו והיו דנאמר בלשונה נאמרה ויהי' כגזה"כ ולא יועיל רק בלשון הקודש רק כונת הרא"ש נראה דר"ל דאף די"ל סברא בזה דעל מנה שיש לו בידו קאמר מ"מ כיון דאם אין לו בידו אינו מועיל וכיון דאפשר לפרש דבריו דעל מנה שילוה לו קאמר וכיון דתקנת חכמים הוא אין לך אלא במה שתקנו שידוע דעל מנה זו קאמר ולפ"ז ודאי דאם יהי' הדין דאף אם אין לו בידו קנה שוב אין נ"מ בלשון ושפיר נקט הרי"ף כיון דאין לו אצלו והוא פשוט בעיני וכן מלשון הש"ע שכ' בדיעה הראשונה טענת שמעון שטוען לא הי' דעתו משמע דכל הפקפוק הוא משום דשמא על מנה שאין לו אצלו קאמר ועיין ב"ח הקשה למה הצריכו הפוסקים לומר גבי כתובה כיון דאפשר שלא תבוא לידי גבי' תיפוק לי' דלא שייך שם מנה שיש לי בידך ותי' דאה"נ דכונתם כיון דאפשר שלא תבוא לידי גבי' א"כ לא שייך מנה לי בידך (ולפ"ז פשוט מה שנסתפק הש"ך ס"ק א' בדעת הרא"ש במלוה שלא הגיע זמנה אי שייך מעמ"ש ולפי דברי הב"ח אין כאן ספק דהרי שם ודאי דשייך מנה לי בידך גם דינו של הש"ך מוכרח מסעיף ה') ותי' הב"ח ודאי דחוק ולפמ"ש בלא"ה לק"מ דודאי בכתובה אם תאמר מנה מהכתובה תן לזה הוי ממש כמנה לי בידך לולי דשמא לא תבוא לידי גבי' קנה

ז) אבל אמר לו סתם חן לו חמשים דינרים מהחטין הש"ך ס"ק כ"ג כ' בשם מהרי"ט דבאומר תן לו מנה כיון שאתה בטוח מהפקדון שיש לי בידך לא קנה והשע"מ פקפק בזה דמבואר בסי' ל"ט דבקבל ממנו משכון א''י לחזור מלהלות וכאן כיון שיש לו בפקדון נעשה משכון ומחויב להלות לו או למי שהמחהו ע"כ ולפענ"ד פשוט דאף דבקבל משכון מחויב להלות כאן דהי' בתחילה בפקדון ודאי אין קונה למשכון בחילוף דברים והרי כיון דלא הי' בידו אין חל מעמ"ש ואם לא חל מעמ"ש אין מחויב להלות וצריך דוקא שיהי' מחויב מתחילה אח"כ חל הקנין של מעמ"ש ודו"ק

ח) אפי' אם לא נתרצה הלוה וכו' צריך ליתנו לו ע"כ. הש"ך ס"ק כ"מ כ' דהוי סד"ד והשע"מ עשה לעצמו הכרעה דבחוב ר"ל שהממחה הי' חייב להמקבל מחויב ליתן לו משום ספיקא דדינא ולא במתנה וראייתו מגיטין (ד' ס"ג) דאמרינן דרב מספקא לי' אי הולך כזכי ופריך האמר הולך מנה וכו' כזכי ומשני ספק ממון לקולא אלמא היכי דמספקא לן אם זכה או לא אין להשליח להחזיר הראשונים כיון שהי' חייב לו וכן כ' הרשב"א בטעמא דמילתא וה"נ כיון דמספקא לן אם קנה או לא צריך ליתן למתחייב בע"כ ע"כ ולדעתי אין נראה כן וחוץ דכל הפוסקים לא פירשו כהרשב"א רק כתבו דלרב הי' נראה יותר דהולך כזכי ובאיסור לא רצה לסמוך ע"ז והחמיר ואף לפי דעת הרשב"א אין לדמות ספק פלוגתא דרבוותא להא דרב מספקא לי' דע"כ צריך לפרש דרב תיקן כן או שהכריע כן דאל"כ איך חייב השליח כשהחזיר לנותן וע"כ דפסק כן לודאי וזה פשוט ולפ"ז כאן שפיר י"ל דאם אין רוצה ליתן להמקבל אין כופין אותו ויכול לומר קים לי אכן להיפך צ"ע לכאורה באם רוצה אח"כ ליתן להמקבל ורק הנותן חוזר אם נוקמא בחזקת בעלים ראשונים שוב נראה דגם בזה הברירה ביד הלוה ל"מ לשיטת התומים דאף אחר יכול לתפוס ולומר קים לי א"כ ה"נ יאמר קים לי שאני צריך ליתנו להמקבל אך אף שהשגתי עליו בתי' לאה"ע סי' ט"ז בדברים ברורים היינו לתפוס מספק אבל כאן יכול לומר קים לי דאיני חייב לך רק להמקבל

ט) על כרתו. התוס' גיטין (ד' י"ג) ד"ה גופא כתבו וז"ל אומר ריב"א וכן ר"ת דקנה אפי' בע"כ של לוה דאל"כ למה הצריכו לתקן מעמ"ש הא יכול לומר זכי ואין נראה דהצריכו לתקן היכי שאין הפקדון ביד הנפקד ועוד אף אם אין הפקדון בידו יקנה באודיתא ע"כ וכל המפורשים תמהו דאף אם קנה בע"כ קשה למה הוצרך לתקן יקנה באודיתא דהא אודיתא נקנה נמי בע"כ ולי נראה דאין כונתם שיקנהו הנותן באידיתא דשמא אין רוצה להודות לו שהוא שלו מכבר דא"כ יתבעהו המקבל שנית בשביל החפץ שמכר