אבני החושן חלק א ריד

עצמו לא השיג על הרמ"א רק דמפרש דברי המחבר דהיינו דאקני לי' בקנין גמור שיהי' שלו אבל ודאי בכתב בלשון הרשאה כל דמתעני מבי דינא עלי הדר יש לו דין הרשאה וכן כ' הד"מ אות ו' וכן לשון הש"ע כ' לו הרשאה והקנה לו אג"ק משמע דלא הקנה לגמרי ובזה מודה הש"ך דלא יתן אם מת. שוב ראיתי שכן מחלק הש"ך ס"ק כ"ה וא"כ פשוט דלק"מ ועוד כ' בש"מ דשמא אין היורשים צריכים למעות וניחא להו שיהי' ביד ריב"ח וא"כ ודאי נכון כמ"ש הרמ"א

ד) העושה שליח בעדים וכו' ונתן לשליח ונאבדו פטור עיין ש''ך ס"ק ז' שמחלק בין ידע השליח שביטלו דאז אף אם הנתבע לא ידע מ"מ חייב דלא הי' לו ליתן והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם והמחבר בסמוך דבהרשאה כופין משום דאומר לו זאת הרשאתי תהי' אצלך משמע דוקא בהרשאה שבידו פטור והאחרונים כתבו דאין זו סברא דהנתבע מה פשע ויכול לומר אנא אעדים סמכי ונראה דמ"ש הרמב"ם והמחבר וזאת הרשאתי תהי' אצלך דהשליח בלא הרשאה חוץ דאין כופין דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את עוד יכול לומר אין רצוני ליתן לך ואח"כ יתבעני המלוה שנית ולא יהיו העדים אצלי להביא אותם לראי' שנתתי ע"פ לכן כתבו דבהרשאה אין יכול לומר כן שיוכל להחזיק ההרשאה אצלו כמו שובר ובעדים א"צ לפרוע ופשוט

ה) וי"א דחייב אא"כ כ' זיל דון. הש"ך ס"ק ת' תמה בשם דהרי הוא אנוס ופשוט דלק"מ דהרי כן הוא שיטת הרא"ש דלא הי' לו ליתן וכמו ריב"ח שלא רצה ליתן לר"ם וכמ"ש ס"ק ב' ועיין ס"ק שאח"ז

ו) מיהו אם ידע המורשה בביטול שליחותי' וכו' דינו בטל וצריך לחזור ולדון עמו. כ"כ הב"י לדעת הרא"ש והש"ך ס"ק י"א חולק וכ' כיון דהנתבע לא ידע ונתן לו הממון או דן עמו ע"י הרשאה אין מועיל בטולו ולא כ' הרא"ש רק דיכול לבטלו וליטול הרשאה ממנו עיי"ש ולפי ענ"ד נראה לפי מ''ש הב"י דנראה עיקר הפירוש בדברי הרא"ש דהיינו דצריך לדון עם התובע פעם שנית אבל בנתן ממונו ע"י הרשאה ולא ידע ודאי דנפטר כיון דהנתבע לא ידע וכן משמע מדברי הרמ"א כאן דלא כ' רק שצריך לחזור ולדון (ולא ידעתי למה דחה הפרישה דברי הב"י) וא"כ ודאי אין זה תימה כ"כ אם צריך הנתבע לחזור ולדון ונראה דברי הב"י נכונים וראי' לזה דהא לכאורה צריך להבין דעת הרא"ש דהקשה למה אין כיפין ליתן להשליח וחי' משום דיכול לבטל השליחות לכן צריך הרשאה ע"כ וקשה דהא הרשאה ג"כ אינו רק תקנה ומהדין יכול לבטלו רק הלוה שלא ידע פטור וקשה למה לא תקנו דאף בשליח בעדים יפטר ולמה נתנו יד לזה לעכב ממונו והדרא קושיית הרא"ש לדוכתי' וצריך לומר דודאי לא רצו לבטל זכות המלוה שלא יוכל לבטל השליח וממילא אין הלוה צריך ליתן אבל הרשאה הא ביד המלוה ליטול ממנו ההרשאה בחזרה ואם לא נטל איהו דאפסיד אנפשי' (וכן משמע מהש"ך ס"ק ז' וח' דעיקר הטעם משום דמסר הרשאה לידו (ולא משום דהרשאה עדיף) ואך לפ"ז ק"ק למה הצריכו לשון הרשאה בכל כתב שימסור בידו סגי דלא יהני רק אם חזר ונטל הכתב וצ"ל דהרי בלא"ה עיקר תקנת הרשאה הוא שיצטרך לדון עמו ואף הש"ך ס"ק ד' דצריך ליתן ליד שליח כ' דאם יש לו טענות ידחהו ויאמר לאו בע"ד דידי אח ואין מחויב לקבל הטענות מאיש אחר וגם אף אם יטעון עמו יכול אח"כ התובע לתבוע שנית לכן תקנו שיכתוב לשון שמקנה לו) ולפ"ז בביטלו מה לו להתובע שהנתבע לא ידע מ"מ הממון אינו שלו ולא אהני טענותיו וגם בלא"ה משמע טעם הב"י דמחלק בין מעותיו לבין דן עמו משום דלדון שנית אין כ"כ הפסד לנתבע לכן צריך לדון שנית אך העיקר נראה דבנתן מעות ע"פ הפסיד להנתבע בהרשאתו אבל לדון עמו הרי אין זה גורם ממון שיתחייב התובע עי"כ ודו"ק

ז) ואפיק לנפשך מחצה, הש"ך ס"ק כ"א הביא בשם היש"ש דאם כתב לו שליש ממה שיוציא הוי כפירות דקל דלא מהני והקצה"ח כ' כיון דעכ"פ מכח שכירות נתחייב לשלם לו אף דאין מחויב ליתן לו דבר שהבטיחו מ"מ חייב ליתן לו שכרו וזה שהתחיל במלא כחו לדון עמו נתחייב בדמי השכירות כפי דמים שיוציא לכן יכול לדון עמו ע"כ ולכאורה דבריו תמוהים כיון דלא נתחייב לו הדבר שביד הנתבע איך יתחייב הנתבע לדון עמו שוב ראיתי שכן הקשה הנתה"מ אך י"ל דכיון דהוי ב"ח שלו שוב יכול לדון עמו מכח שעבודא דר"נ ואך קשה ביותר דהרי לא התחיל כלל החיוב שהרי הבטיח לו שבאם יעשה הדבר יתן לו כו"כ ואין זה באפשר לעשות כיון דאין מחויב לדון עמו כיון שאין לו חלק בהחוב. ואמת כי כונת הקצה"ח הוא כיון דעדיין אין זכותו ידוע שלא הבטיח לו רק מה שיוציא וע"י שידון יקח המגיע מיקרי יש לו זכות בו מ"מ הסברא אינו כן אך עיקר דברי היש"ש לא הבנתי דהרי כל חוב אי אפשר להקנות רק הרשאה היא תקנת הגאונים וא"כ מאי נ"מ אם אינו ברשותו או דגם הוי כפירות דקל ואף דתקנו לשון זיל דון ואפיק לנפשך דיהי' לו קנין בו ע"כ היינו רק בהלשון שיהי' שלו אחר שיפיק וה"נ יהי' השליש שלו ושפיר כ' הקצה"ח כיון דאין חלקו ידוע צריך לדון על הכל ואולי המהרש"ל קאי לפי דין דהש"ס שצריך קנין גמור ובפקדון ובלא חל הקנין אין ההרשאה תלה ולא עיינתי ביש"ש ואם יהי' כן אין מחלוקת בין היש"ש להסמ"ע דהא הסמ"ע איירי אחר תקנח הגאונים שוב ראיתי במלחמות פ' מרובה הביאו השע"מ דכ' דאף נתן לו רשות להשתמש במעות אחר שיוציא יכול לדון וצ"ע

ח) כל הוצאות שהוציא המשלח חייב בהם שכך כותבין כל דמתעני עלי הדר. הש"ך ס"ק כ"ג הביא דברי הסמ"ע שהקשה דהרי כ"ש אם לא כתב לו כן דאף המעות יוכל המורשה להחזיק ותי' דנ"מ אם כבר החזיר המעות ולולי שכתב לו כן לא הי' צריך לשלם לו ההוצאות ועיין בש"ך דהיינו ביש הכחשה ביניהם אם הרשהו להוציא ובעניי לא זכיתי להבין דמ"ש זה מכל יורד ברשות וממוצא הוצאות ברשות על נכסי חבירו ודברי הרמב"ם יש לפרש כפשוטו דנתחייב בדין ולכן לולי דכתב לו כל דמתעני הי' טוען בשבילך ירדח ולא היית שליח ואין לי לשלם לך וזה נכלל במה שכ' הסמ"ע שהי' הוצאות יותר ממה שזכה בדין והדרישה כ' וז"ל לכאורה נראה שאם הוציא הוצאות יותר ממה שהוציא מהמחזיק אע"פ דכתב לו כל דמתעני וכו' לא הוי רק כיורד ברשות שאין לו הוצאה רק שיעור שבח אכן מסתבר כיון דלטובה נתכוון ולולי שהוסיף בהוצאה הי' מפסיד הוצאה ראשונה לכן צריך לשלם כל הוצאות ע"כ ואין לו הבנה לכאורה מה שכ' דיורד ברשות אין לו הוצאה רק שיעור שבח ואולי ט"ס וצ"ל דהוי יורד שלא ברשות או כונתו כיורד לשדה העשוי' ליטע ור"ל דלא הי' כונת המרשה שיוציא יותר וא"כ עכ"פ נשמע מהדרישה דאם לא הוציא כל כך לא גרע מיורד לנכסי חבירו ובודאי נוטל כל הוצאות כמ"ש ודו"ק

ט) ואם רוצה המורשה להחזיק במעות. עיין ש"ך ס"ק כ"ה בענין אם הקנה לו אג"ק והביא דברי הרא"ש ובעה"ת וכבר כתבתי בס"ק ב' דרחוקים הם זה מזה ולהרא"ש ע"כ צ"ל דלא היו נוהגין בקנין אג"ק רק ברוצה להקנות שיהי' שלו ממש ולבעה"ת הא דאמר ר"א דלקני לי' אג"ק היינו הרשאה ואין נ"מ לדינא רק במנהג בימי הש"ס

י) ראובן הי' לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון וכו' הדין עם שמעון. היינו ששמעון אדעתא דהכי קיבל עליו הטירחא שישתמש שם בהמעות והסמ"ע ס"ק י"ד כ' דמ"מ ראובן יכול לחזור שלא יתן הנתבע לשמעון וכ' הקצה"ח דאם חוזר צריך לשלם לשמעון שכר טירחתו והנחה"מ