אבני החושן חלק א רי

דאין פורע הכל אף המקצת אינו רוצה וכל פרוטה ופרוטה הוא שליחות בפ"ט גם שם בסי' קפ"ב אין ברור באם רוצה המוכר להשלים הכור הוי מעביר ע"ד עיי"ש בנחה"מ וכאן הרי הלוה רוצה להשלים ובלא"ה הסברא כיון דהמלוה קיבל אחריות מהכל כ"ש דקיבל אחריות ממקצת כן נראה לפי ענ"ד

ב) אפי' השליח עכו"ם. הש"ך ס"ק ד' הביא דברי הרמב"ן דבשליח עכו"ם צ"ל והפטר והש"ך השיג עליו והנה הרמב"ן הביא ראי' מזרוק חובי דצ"ל והפטר וכ' הדרישה דמודה הרמב"ן ביחד לו אדם דאין צ"ל והפטר והדרישה לא עיין בדברי הרמב"ן עצמו רק בב"י שהביאו אכן הראי' שהביא משלח לי ביד עבדך משמע דאף ביחד אחד צ"ל והפטר והנה הש"ך דתה ראייתו דהתם יד עבד כיד רבו ונראה לתרץ דברי הרמב"ן דהלך לשיטתו דהנה הא דבזרוק לי חובי דצ"ל והפטר כ' הנתה"מ בסי' הקודם דכיון דהיכי דלא הגיע ליד בן דעת אין שייך בו ערבות לכן צ"ל והפטר ולפ"ז ודאי נכונים דברי הש"ך דהרי בבא ליד עכו"ם שייך בו ערבות א"צ לומר והפטר ודברי הנחה"מ נכונים בסברא אכן באמת הרמב"ן אין סובר כן רק ס"ל דאף בלא בא ליד בן דעת שייך ערבות כמבואר דבריו בהר"ן ריש קידושין דגם בחנם ע"ג סלע יש בו ערבות ומ"מ ראינו דבזרוק חובי צ"ל והפטר וע"כ דכ"ז שלא אמר והפטר אין בו דין ערבות ולכן גם גבי עכו"ם צ"ל והפטר דאין חילוק בין זרוק לחן לעכו"ם שאין בו דין שליחות ולפ"ז שפיר מביא ראי' משלח ביד עבדך דאף דיד עבד כיד רבו מ"מ וכי אם יאמר לאדון תן לעבדך ואני אשלם אין בו ערבות ולמה בנאנסה פטור וע"כ צ"ל דאם שלח סתם לא הוי ערב א"כ אף גבי עכו"ם צ"ל והפטר ודו"ק כי דברי הרמב"ן נכונים לשיטתו. עיין פלוגתתם בסי' ש"פ

ג) ובדרך שבני אדם רגילין להעביר שם ממונם. הסמ"ע ס"ק ד' כ' דבפרט לו שלח לי ביד פלוני אף אם פלוני העבירו במקום סכנה מ"מ תיכף כשנתן לידו נפטר ורק בלא פרט לו אז אין להלוה לשלחו במקום סכנה והש"ך ס"ק ה' פקפק בזה דח"ש והתומים מתרץ דבאמר שלח ביד פלוני וידוע דאותו פלוני הולך דרך סכנה הרי נתרצה לזה לכן פטור ע"כ ולא משמע כן מדברי הסמ"ע שהרי כתב דתלונתו על השליח שלא הי' לו להוליכו במקום סכנה משתע דיכול לדון עמו ואם ידע דהשליח הולך דרך שם וע"ד כן ציוה למסור לו א"כ גם על השליח אין לו טענה אך נראה כונת הסמ"ע מטעם אחר דאם לא פרט לו ודאי כמו שאין יכול ליתן רק ליד נאמן ה"נ אין יכול ליתן למי שהולך בדרך מסוכן דמ"ש אבל בפרט לו אדם מיד כשקיים הלוה דבריו ונחנו למי שציוה אין לו לידע איזה דרך יוליכו ותיכף יצא מרשותו והי' להמלוה להזהירו שילך במקום בטוח או ע"כ ידע המלוה שזה איש נאמן וישמור ממונו וא"כ אין לו על הלוה ודברי הסמ"ע נכונים בסברא

ד) אלא אמר לו בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני. עיין סמ"ע ס"ק ו' דלכן בעינן דוקא שאמר לו בפני עדים מדטרח ויחד עדים כדי שיצא הקול שהוא שליחו ועיין תומים ויש שם חסרון בדבריו ורצונו להקשות על הסמ"ע דכ' דטרח משמע דאם הי' במעמד עדים לא מהני א"כ מאי פריך הש"ס על ר"ח מהא דתנן לא ישלח ע"י שליחו ודחיק לשנויי בשכירו ולקיטו לשני דאיירי בלא טרח ולכן העלה דעיקר הטעם הוא דעשאו בעדים יש לו קול

ה) אבל לא עשאו שליח וכו'. הטעם דה"ק לי' אינש מהימנא הוא והביא הש"ך ס"ק י"א דברי התוס' שהקשו כיון דמחזיקו לנאמן אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ותי' דאף אם הוא בעצמו הוליכו במקום סכנה חייב וכ' הש"ך דלדבריהם אין הלוה חייב רק בנתנו לו להוליכו במקום סכנה ודעת הפוסקים אין נראה כן ע"כ וכ' הנתה"מ דתיבת הלוה שבש"ך הוא ט"ס וצ"ל הנפקד והנה אם הש"ך בנפקד איירי איך כ' ודעת הפוסקים דסתמו אין נראה כן הא הם איירי בלוה והתומים כ' באמת דהפוסקים איירי בלוה והתוס' מיירי בנפקד עיי"ש שכ' דמה שמחלק הש"ך בין הפקיד אצלו לאמר לו אינש מהימנא הוא דוחק אכן השע"מ כ' דהתוס' לא איירי במוליכו במקום סכנה גם הסוגיא לא משמע כן ועוד דהי' להם לפרש דאיירי במקום סכנה רק כונת התוס' דאין לו להוליכו בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה

ו) ויחרים על מי ששלח שליח ולא יודה. הש"ך ס"ק י"ז הביא דהסמ"ע תמה דהא סעיף זה לא איירי ביש הכחשה ורק כיון דלא עשאו בעדים אין זה שלית וא"כ מאי חרם ושבועה שייך כאן והש"ך כ' דבמסר לו דיוקני שפיר הוי שליח אף בלא עשאו בעדים וגם בס"ק ט"ו הביא הש"ך דברי הסמ"ע שכ' אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו כי זה לא שם המלוה בפיו ותמה הש"ך דלשיטת הסמ"ע אף אם שם המלוה בפיו לא הוי שליח עיי"ש אכן נראה דברי הסמ"ע ברורים דהוא ס"ל דיש חילוק בין אמר לו הביאם לי דאז אפי' אם האמת כן לא הוי שליח אבל אם אמר לו שישלח על ידך שפיר הוי שליח ומזה איירי בסעיף ד'. ואבאר זה דהנה לכאורה אף להש"ך דכ' דדיוקני זה הוא הדין דסעיף ד' דאל"כ קשה למה לא העתיק הרמב"ם הדין דדיוקני עיי"ש ואכחי קשה למה לא העתיק הדין דאין משלחין לכתחילה בדיוקני כדברי הש"ס אך פשוט כיון דכ' הדין דביש הכחשה המלוה נאמן א"כ פשיטא דהברירה ביד הלוה שלא יתנם לשליח ואם ישלח איהו דאפסיד אנפשי' ואין כאן חידוש דין אכן לפ"ז יקשה על המחבר דבסעיף ד' העתיק דברי הרמב"ם בכתב שהיו בו סימנים ואותיות למה בסעיף זה כ' דין זה דאם שלח חותמו לא נפטר הלוה וגם למה עשה מזה סעיף בפ"ע והי' לו לפרש דהיינו חותם או סימנים כיון דזה הכל הוא פירוש של דיוקני וע"כ נראה דהוא מפרש דיוקני בענין אחר והיינו כמו שהעתיק כאן בסעיף ג' והיינו דפי' דלא ישלח מעות בדיוקני הוא אף אם השליח אומר אמת והיינו בלשון גרוע שאמר הבא מעותי ובזה אין משלחין ואף דלפי זה מנ"ל הדין דסעיף ד' י"ל דמ"מ לא פליג על דין שכ' הרמב"ם. שוב ראיתי בפרישה ותה"ל כונתי בסברא ואך ראיתי דעיקר לשון טוב הוא שאמר שישלח על ידו כמו בסעיף ד' דהי' בכתב שלחהו ביד לוי ובסעיף זה איירי שאמר שישלח ולא אמר על ידך ולפ"ז דברי הסמ"ע נכונים ולעיל כ' שלא שינה השליח שישלחם על ידו דאז ודאי דהוי שליח וכן כאן שפיר הקשה כיון דכאן איירי בלשון גרוע אף שמסר לו חותמו אין משלחין א"כ אין כאן חרם ושבועה

ז) ויש מי שהורה שישבע. הש"ך ס"ק כ"ד הקשה למה כאן הביא שני דיעות ולקמן סעיף י' לא כ' רק דיחרים ולא כ' דצריך לשבע ועיי"ש מ"ש ולא אדע דהחילוק מבואר דלקמן בשליח שעשה הלוה הא אינו יודע כלל שבא מעותיו להמלוה לכן אין על המלוה שבועה אבל כאן דבא השליח בשם המלוה א"כ עכ"פ ברי ע"פ אחר הוי ובא ליטול צריך שבועה. ואמת כי הש"ך לקמן ס"ק נ"ט כ' דאף אם הלוה טוען שאמר לו השליח שמסרם למלוה (והוי ג"כ ברי ע"פ אחר) מ"מ א"צ לשבע אמת כי לא ידעתי מנ"ל להש"ך זה ונראה דלא כתב כן הש"ך רק לדינא והכרעתו כיון דאף כאן כ' הש"ע דיעה הא' בסתם דא"צ לשבע אבל המחבר דלא הביא שם ב' הדיעות איירי רק בשמא ואף אם תאמר דאף המחבר איירי ג"כ בברי ע"פ השליח מ"מ כיון דלא העתיק שם דאיירי בברי לא הביא דיעה זו דישבע ובפרט דאף כאן סובר דא"צ לשבע והביא דיעה זו בסתם הגם דיש עוד לחלק דכאן נתן מעותיו ע"פ אחר ואז עדיין לא הי' נוגע אבל שם דטוען הלוה שאמר לו למלוה דאז כבר הי' השליח נוגע ועיין ש"ך סי' ע"ה מחלק בברי ע"פ אחר נוגע לא הוי ברי ואך א"צ לזה כי מ"ש ברור: