אבני החושן חלק א רז

בראוי משמע מה שנפל לו בחייו גובית אף דהוי דאקני ושמואל הרי סובר מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ואין חילוק בין קנה ומכר לקנה והוריש ואי דאקני לא נשתעבד היכי תגבה מיורשים מה שנפל לו אח"כ ולפי הנ"ל לק"מ דכתובה שאני דכל מה שנפל לו בחייו נשתעבד ובודאי מה שנפל אחר מותו דאז לא שייך אסור לדור בלא כתובה אה"נ די"ל דלא נשתעבד וא"כ לא מצי למפשט מהתם ויש עוד ליישב בזה הרבה קושיות עיין תומים ולא ראיתי להאריך יותר: סימן קטז

א) ואם קנאה. עיין קצה"ח ס"ק א' דכ' יש לעיין בבא מוקדם ומאוחר לגבות ושמא נתיקרה ובהיוקר יש לשניהם לחלוק למאן דס"ל דאף שבח דממילא חולקין לוקח וב"ח עיי"ש ומ"ש בסי' קט"ו בהשמטה חזרחי

ב) כותבין לו טירפא. עיין ש"ך ס"ק ב' ועיין מ"ש סי' קט"ו ס"ק ז'

ג) וכן אם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה אלא ת"ק וכו' כותבין לו טירפא באלף. הש"ך ס"ק ג' הביא דהמ"מ והנ"י חולקין ע"ז וא"צ המוכר ליתן רק מה ששוה עתה והתומים הביא ראי' להמ"מ ע"פ מ"ש בתחילה דאם בשעת קני' לא היתה שוה רק ק"נ והלוקח נתן בעדה ר' כי כן שוה למי שצריך לה ואח"כ כשבא הבע"ח לגבות לא שמו אותה רק בק"נ כשויו דאין הלוקח יכול לומר לב"ת אתן לך ר' והסתלק לפי המבואר לעיל סי' קי"ד סעיף ו' דאם הלוקח מוסיף קצת אין שומעין לו כשאין כל החוב פרוע ומזה הביא שם ראי' להה"מ והנה זה יוצא מגדר הסברא דהרי לעיל מבואר דלכן אין שומעין ללוקח שמוסיף קצת דאמרינן דאין רוצה להוסיף רק אומר מה יזיק לי דזה שאתן אקבל מן המוכר וזה אין שייך בשוה בעיניו ר' ונתן כל כך למוכר בעדה ועוד הרי כה"ג שנתן יותר מודה הה"מ שכותבין טירפא ביותר כמ"ש הש"ך שם ורק בהוזלה אח"כ כ' הה"מ דאין גובה רק השוה וע"ז כ' הש"ך דדבריו נכונים ועיין הגהות א"ב ולפ"ז אין מקום לראייתו עיי"ש וקצרתי

ד) ואפי' לא מכר לו בשטר רק בעדים. הרמב"ן כ' דדוקא אם כתבו לו הב"ד מיד שטר טירפא דאל"כ טענינן ללקוחות שמא פרע לו המוכר והתומים כ' דלא כתב כן הרמב"ן רק כשטרף הנגזל ממנו אבל כשטרף ממנו הב"ח הי' לו להמוכר ליקח שטר הלואה ותו לא מצי טרף וכמבואר בב"ב (ד' קס"ט) ובלא לקח שטר הלואה לא חיישינן דפרע ע"כ ולא אבין כלל מה ענין שטר הלואה אצל לוקח ואף דקרעו שטר הלואה וכי לא יוכל הלוקח לטרוף ושם בב"ב איירי דיאמר הלוקח להמלוה שוף לי בהאי ארעא ויטרוף שנית לכן צריך לקרוע שטרו ואין זה ענין ללוקח כלל ובודאי איירי שקרעו השטר כדין ומ"מ הלוקח טורף ומ"ש התומים מדלא כ' הש"ע דברי הרמב"ן משמע דלא ס"ל ולי נראה דמכת פשיטתן השמיטו דודאי איירי באופן הידוע שלא פרע לו המוכר והיינו כשהב"ד כתבו לו טירפא ועיין ש"ך סוף הסי' ועיין מ"ש בסי' רמ"ג

ה) אלא בעדים בעלמא. התומים הקשה דא"כ מאי פריך בב"מ במכר שדה גזולה איך טורף ממשעבדי הא השטר לא ניתן לכתוב ומאי פריך הא אף בלא השטר טורף ע"י העדים והנתה"מ תי' דעכ"פ ע"י השטר אינו גובה דהוי מפ"כ ודוחק הא י"ל דאיירי בהעדים לפנינו ועיקר קושייתו לא הבנתי דהרי קושיית הש"ס הוא דאין השטר כלום לגבות על ידו ומכר אין כאן ולא הוי רק מלוה ע"פ ואינו גובה ממשועבדים ואין להקשות דמ"מ הרי מכר יש לו קול וא"כ אף דאין כאן רק מלוה ע"פ מ"מ יטרוף ע"י הקול פשוט דלק"מ דהרי כל מדת חכמים כך הוא דהא שטר שנפסל ע"י שנמצא אחד חרוב א"פ אף דלא נודע הפסול עד זמן הגבי' והי' לו קול ויש ערים אחרים מ"מ אינו טורף ויותר מזה אף שטר שיש בו חלק שיטה והי' יכיל המלוה למלאותו אם לא מלאו ובא לב"ד אין טורף בו ומה חילוק לענין הקול בין מלאו או לא וה"נ אף דמכר בעדים טורף ממשועבדים מ"מ כשיש לו דין מלוה ע"פ אין טורף דמלוה ע"פ אף דלוה בפרהסיא אין גובה וזה פשוט

ו) בעדים בעלמא. התומים הקשה לפ"ז למה במכר באחריות אין העדים כותבין לו שטר אחר אף דידוע שנאבד השטר והרי התוס' בב"ב (ד' קל"א) גבי פרע מקצת חובו דאין העדים יכולין לכתוב לו שטר אחר דכבר עשו שליחותן כתבו דהיינו דחיישינן שמא יקדימו השטר ופי' התומים דבריהם בסי' ת"א לא דחיישינן שישקרו לכתוב מוקדם רק שיקדימו לזמן ההלואה וקשה בשטר מכר דאף בלא השטר גובה למה ניחוש דהא מדין יגבה ונראה דבלא"ה לכאורה קשה לדברי התוס' דהא אם יכחבו בעצמן הוי מפ"כ כיון דכותבין שלא מדעת המתחייב ואם יכתבו מזמן השטר הם מחייבים את הלקוחות שכבר קנו ולמה הצריכו לגזירה שיכתבו לזמן הלואה שהי' קודם זמן השטר אך צ"ל דהא מבואר בהר"ן הובא בקצה"ח סי' ל"ט דלכן במכר שלא באחריות יכולין לכתוב ולא הוי מפ"כ דע"ד כן ציוה לכתוב שיכתבו אפי' כמה שטרות כיון דאין לו ריעותא וה"נ בפרע מקצת כיון דעדים יקרעו שטר הראשון למה לא יכתבו ע''י ציווי הראשון כיון דאין כאן ריעותא לכן הוצרכו לטעם גזירה וא"כ כאן בלא ציוה כלל לכתוב ודאי דהוי מפ"כ אף דמוכר בעדים אית לי' קלא וא"כ אף בידעינן שאבד השטר ויצוה לכתוב מזמן ראשון אין בידו דאין זה מדעת המתחייב כיון דיבוא לטרוף מלקוחות והם המתחייבין מה תאמר ע"י ציווי הראשון זה שפיר דומה להלואה דכתבו התוס' דחיישינן שיקדימו לזמן והשטר הי' אחר זמן המכר

ז) אם לקח בפירוש שלא באחריות וכו' יכול לפייסו שיתן לו כחו. עיין מה שכתבתי בזה בסי' קי"א דלא אביו למה אין יכול לכופו: סימן קיז הלכות אפותיקי

א) אבל קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד. הקצה"ח ס"ק ב' כ' דלרש"י יש שיטה אחרת דכתב דלכן אתי מלוה וטריף דאינו ברשותו של לוה להקדישו והקשה דא"כ אף קדושת הגוף נמי לא יפקיע וכ' דרש"י ס"ל דקדושת הגוף חל אף על דבר שאינו ברשותו והביא דהריב"ש כ' ג"כ כן ואין הריב"ש לפני ולדעתי הוא תימה דא"כ איך ילפינן משם מכר והפקר כיון דקדושת דמים הוא רק גזה"כ ועיין תוס' חולין (ד' ו') וגם יותר תימה דע"כ מ"ש רש"י דאינו ברשותו ר"ל דאינו שלו דהא ברשותו הוא כ"ז שלא גבה המלוה וכי נאמר דיכול להקדיש דבר שאינו שלו ואין ראי' כלל מדבר שלא בא לעולם ואין ברשותו לזה שאינו שלו ופשיט בכל הש"ס דדבר שאינו שלו אין יכול להקדישו עיין פ' מרובה ובודאי לא יכתוב הריב"ש נגד הש"ס והעיקר בדברי רש"י נראה פשוט כמ"ש בחי' הרי"ם לכתובות (ד' צ"ב) דודאי אם יהני המכר הוי ברשותו ושוב לא יוכל המלוה לטרוף מן הלוקח דאין הלוקח חייב כלום למלוה רק בקרקע מי שיכול להוציאו בדיינים נקרא ברשותו והמלוה כשיבוא זמן הגבי' יכול להוציא בב"ד לכן לענין זה נקרא ברשות המלוה ואין הלוה יכול למכור מכר גמור וזה שכ' רש"י דאין ברשותו וא"כ אין חדשות בדברי רש"י

ב) אלא א"כ אסרן על כל העולם. הקצה"ח ס"ק ה' האריך בקונמות שאסרן על כל העולם דיש להם פדיון ואינן קדושת הגוף ויש לי עיון בזה וכבר האריך בס' קה"י אות ה' ערך הקדש והנחתי אותו לעת הפנאי