אבני החושן חלק א רה

יטול י' חלקים כיון דחוב השבת אינו מגיע נו יותר מלהמלוה ולא הי' לו ליטול רק כהמלוה וע"כ דגובה על הקרן וכ' הש"ך דמ"מ מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגובה כל הקרן, ממשועבדים אך י"ל דרצונם קרן פחות חצי השבת ולישנא קטוע נקט וסיים בצ"ע והנה נראה די"ל דלכן גובה כל הקרן, דמדינא אף השבת הי' לו לגבות ממשועבדים רק משום דאין קצובין ואין יודעין הלקוחות לזהר והרי יודעין דעכ"פ מה שיטול מהשבח מגיע לו ויכולין לזהר בכל הקרן ותימה שלא תירץ הש"ך כן. שוב ראיתי תה"ל שכן תי' התומים והוא תי' פשוט ומורווח לדעתי וכ' התומים דבהרמב"ם בפי' המשנה משמע להדיא דגובה כל הקרן ממשעבדי ואך לפי פי' זה הי' נראה דיש בזה מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם לשיטתי דפוסק כמ"ד לפי שאין קצובין לכן גובה על השבת כמ"ש והרא"ש לשיטתו דפסק כמ"ד לפי שאין כתובין שפיר י"ל דגובה על הקרן כמ"ש הש"ך דמשמע כן מדבריו אכן נראה ראי' ברורה דגובה כל הקרן מב"ב (ד' קנ"ז) דפריך שם למ"ד לוה ולוה וקנה יחלוקו למה אמר ושבח גובה מב"ת ואם איתא חצי שבת מבעיא לי' ולפי מ"ש הש"ך דחצי השבח שנטל מחשב על הקרן ולישנא קטוע נקט וא"כ אח"כ באמת כל השבת גובה מב"ח ונראה דזה ראי' ברורה ולכן נראה דאף להרא"ש מה שקיבל מהשבח הוא רק בשביל חוב השבח ואף דע"כ נוטל י' חלקים על הקרן הוא לדחות הב"ח אבל כשבא לגבות מלקוחות יכול לומר נגדכם מועיל המכירה על השבח עצמו. ונראה גם להסביר ביותר דע"כ כן דהנה בהא דאמרינן לקמן דאין ב"ת נוטל מהפירות כ' הש"ך משום דהפירות מטלטלין הן וקשה דנהי דאין לב"ח לגבותם מ"מ יטול הלוקח זה על חלקו ויטול ב"ח כנגדם שבח ונהי דמה שגבה הלוקח פירות גבה מ"מ נראה פשוט דבכל לוה ולוה וכ' לשניהם דאקני ואחד כבר גבה קצח נוטל השני נגדו ממה שיש לגבות וע"כ צ"ל דכיון דאין מקום כלל שהב"ח יגבה פירות לא הי' בזה תקנת חכמים דיהא כאלו קנאו המוכר מהלוקח וחזר ומכרו לכן אין לב"ת שייכות בהם ולפ"ז גם גבי השבח דחצי השבת שייך להלוקח לא הוי כלל כקנאו המוכר וא"כ ממילא נשאר להלוקח על שבחו וזה לכאורה ברור אך קצח יש לפקפק בזה מדכ' הרא"ש דאם לא כ' להלוקח דאקני אין הלוקח נוטל כלום מהשבח משמע קצת דהשבח לעולם תקנו שיהא למוכר ולא דמי לפירות כלל ומ"מ נראה כמ"ש

ז) אבל השבח אינו גובה רק מב"ח. עיין ש"ך ס"ק ט"ו דהתוס' ב"מ כתבו דלפי הטעם דאין קצובין ואין יכולין לקוחות לזהר אבל אם מכר הלוה אחר שטרפו מהלוקח גובה ממשעבדי דאז כבר היו קצובין וכ' דמ"מ מדברי הרמב"ם אף דפסק כמ"ד לפי שאין קצובין מ"מ נראה מדבריו דאינו גובה אף ממה שמכר אח"כ ונדחק בטעמו והנה נראה ראי' לזה דאין גובה דבגיטין (ד' נ"א) דקאמר לפי שאין כתובין אמר ר' יוסי מה תיקון העולם יש בזה והלא אין קצובין ופירשו שם רש"י ותוס' דר"י אמר למה צריך לטעם שאין כתובין תיפוק לי' דבלא"ה אין לטרוף משום דאין קצובין ואם נאמר דלפי טעם דאין קצובין גובה ממה שמכר אח"כ א"כ הוצרך ת"ק לומר שאין כתובין דלכן אינו גובה אף מה שמכר אח"כ וע"כ דאין חילוק והנה קצת אחרונים כתבו דהא דס"ל להרמב"ם דאין אדם יכול להתחייב בדבר שאין קצוב הוא דיליף מש"ס דגיטין הנ"ל דאמר בשבת דאין קצובין ואף דשם גובה מב"ח היינו דהרי פרע חובו אבל להתחייב א''י לכן אין גובה ממשועבדים ואין הטעם כלל שאין הלקוחות יכולין לזהר ואם נאמר כן פשוט דאף מה שמכר אח"כ אין גובה

ח) אבל שבחו הנכסים אחר מיתת המוכר אין לב"ח בו כלום. הש"ך ס"ק ט"ז השיג ע"ז והתומים כ' דלפי מה דקיי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו היינו דלא חל הקנין עד אחר שבא לעולם ממילא הנכון עם הנ"י דאין ב"ת גובה ממנו דלא קנאו המוכר כלל עיי"ש ואין זה מוכרח דלאו דוקא נקטו קנאו המוכר רק ר"ל קנאו הב"ת לשיעבודו והמוכר שעבד במה שכתב להלוקח אנא איקום שישתעבד הלוקח לב"ת וצ"ע לדינא

ט) וכל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפים ממנו. הש"ך ס"ק י"ז כ' הטעם דהוי מטלטלין והתומים כ' דכיון דאין כותבין בשטר של הלוקח ופירותיהן לכן אין ב"ת גובה כמו מקבל מחנה דאין טורפין ממנו כיון דאין לו על מי לחזור דלטעם הש"ך קשה דאם כתב לב"ת ושעבד לו מטלטלי אג"ק יגבה הפירות והנה מ"ש התומים דאין לו על מי לחזור אין זו ראי' דאם הי' הדין דטורף ממילא גם הפירות יהי' בכלל שבת ואך נראה דהש"ך בעיקר התקנה קאי דכיון דאין גובה ממטלטלין לא תקנו חכמים שיגבה ואף אם כתב לו מטלטלי אג"ק מ"מ הרי חכמים לא תקנו בזה ולא חשו שיגבה לפעמים דיכתוב למלוה מטלטלי אג"ק ובפרט דכל התקנה הי' משום נעילת דלת לא חילקו וזה ברור לפענ"ד ובנתה"מ כ' דהש"ך לשיטתו דס"ל דשבח דממילא א"צ לטעם שכותב מוכר ללוקח לכן הוצרך הש"ך לטעם דהוי מטלטלין ולכן פסק הנתה"מ דאם באמת שעבד לו מטלטלי אג"ק גובה ג"כ הפירות שהם בעין ולא זכיתי להבין דבריו דאם היא רק מטעם מטלטלין א"כ יגבה הב"ח כנגדם כל השבח כמ"ש ס"ק ו' וע"כ דזה לא תקנו כמ"ש שם ועוד מ"ש הנחה"מ דהוא שבח דממילא לא יעלה לשיטת הפוסקים שהביא הרמ"א דכ' הש"ך דבשלפופי והוי תמרי כיון דאישתני לא מיקרי שבח דממילא וכ"ש פירות ולא כ' הש"ך רק בנתיקרה וגם אם נאמר דזה הוא שבח דממילא וקרקע של ב"ח השבית מה יועיל דהוי מטלטלין הרי מטלטלין של ב"ח המה לכן כל דברי הנחה"מ צע"ג לפענ"ד

י) הפירות שאכל הלוקח. הש"ך ס"ק י"ט כ' דבאפותיקי יש הרבה פוסקים דגובה אף הפירות שכבר אכל ונראה מדבריו דהוי ספיקא דדינא והתומים תמה בזה דהא שמואל סובר דלא אמרינן אחריות ט"ס במכר משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ומבואר דאף אם טרפן ב"ח משום דעשאו אפותיקי אין הלוקח חוזר על המוכר ואם צריך הלוקח להחזיר אף פירות שאכל מה שייך בזה זבין ארעא ליומא ומכח קושיא זו כ' דודאי הפירות שאכל הלוקח לד"ה אינו גובה ועיי"ש שדחק בפירוש הזה ולי נראה פשוט דלא קאמר הש"ך רק בפירות שאכל אחר שבא זמן הגבי' אבל מה שאכל קודם פשוט דא"צ להחזיר דהרי חל המכר ושלו אכל ושפיר שייך עביד אינש דזבין ליומא (ואם כבר בא זמן הגבי' ואח"כ מכר אפשר דאה"נ דלא חל המכירה כלל) ולכן שפיר י"ל, דאף הפירות שאכל הוי ספיקא דדינא ומהני חפיסה ואף דהלוקח מוחזק מ"מ באפותיקי דשמין השבת והב"ח צריך ליתן ללוקח דמים יכול לתופסן עבור פירות שאכל הלוקח דארעא כיון דלגוביינא קיימא מיקרי ב"ת מוחזק וצ"ע

יא) שנשאר לו בשדה בית ט' קבין וכו'. הש"ך ס"ק כ"ב השיג על הרמב"ן דכ' דבלא מסיק שיעור כל השדה אין הלוקח יכול לכוף המלוה שיתן לו דמים אף דלא נשאר להלוקח שיעור דמה לו למלוה בזה והוא אינו רוצה לקנות והשיג הש"ך עליו והקצה"ח הסכים להרמב"ן דאין לו למלוה בזה ולא אבין דמ"ש זה מהא דסי' רי''ח דאם לא נשאר למוכר שיעור שדה כופין הלוקח ליתן דמים עיי"ש סעיף ט' ואין סברא לחלק ביניהם ודו"ק כי קצרתי

יב) אבל אם עשאו אפותיקי. הש"ך ס"ק כ"ו כ' דמ"ש התוס' ב"מ (ד' ט"ו ע"ב) דמאי דאמר התם הא דמסיק שיעור ארעא ושבחה והא (דב"ח נותן הוצאה ללוקח) בלא מסיק רק שיעור ארעא והקשו התוס' דאי לא מסיק רק שיעור ארעא למה נוטל שבח היתר על הוצאה ותירצי דבלא"ה שפיר פריך הניחא למ"ד דלא מצי מסלק לב"ת אלא למ"ד מצי מסלק לימא לי' הב לי גריוא דארעא