אבני החושן חלק א רד

לא משמע כן כונתו וצ"ע ועיין שע"מ הביא דר"ה חולק על הרא"ש וס"ל דלעולם יוכל הלוקח להוסיף ועיין מ"ש באה"ע סי' ק'

ב) אבל אם הלוקח רוצה להוסיף מעט אין שומעין לו. התומים תמה דהא המחבר ס"ל בסי' ק"ג דאף ללוקח שומא הדרא ולק"מ דשם איירי דמסולק מכל החוב דהא כתבו דהרמב"ם יליף דין זה מהך דתרי אפדני ומפרש דכבר טרף ושם איירי במסלק לו כל חובו

ג) אם המלוה אומר אקבל הקרקע בכל חובי והלוקח אומר לא כי אלא ישומו אותה אין שומעין ללוקח. התומים תמה דמאי קמ"ל דהא לעיל בסעיף ו' מבואר יותר דאף אם אין המלוה מקבלו בכל חובו וגם הלוקח מוסיף אין שומעין לו והתומים בתחילה מפרש כגון שהלוקח קנה ב' שדות מהלוה וטוען ישומו לו שאין המלוה מפסיד בזה דחה שיחסר יקח משדה השני' ואז אתן לו כל חובו ונ"מ ללוה שאם כן יוכל לגבות מהמוכר כל האלף דאל"כ לא יתנו לו טירפא רק בה' מאה והתומים צ"ל דאזיל בשיטת ר"ה ולא כהריטב"א שהביא הנתה"מ דאם הלוקח מסלקו במעות לעולם כותבין הטירפא בכל האלף עיין שע"מ והנה לפי דרך התומים הי' נראה דנ"מ שמכר הלוה שני שדות לשני לקוחות ובא לטרוף מאחרון ואומר ישומו ומה שיחסר לו יטרוף מראשון והדין דהיכי דמלוה מסולק יכול הלוקח לסלקו וקמ"ל דמ"מ כיון דיש פסידא ללוה אין שומעין לו אכן זה דוחק למה הוצרך הרא"ש לטעם פסידא דלוה תיפוק לי' מטעם פסידא דלוקח ראשון וקצרתי. עיין עוד בתומים כ' לתרץ מה שהקשה במאי דאמרינן בב"מ דב"ח גובה השבח ומסלק ללוקח בדמים ופריך הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסלק לי' אלא למ"ד מצי מסלק לי' יאמר הלוקח חן לי נרבי דארעא שיעור שבחי ע"כ והקשה התומים הא יורש ודאי דמצי מסלק ומ"מ גובה ב"ח כל השבח ומסלקו בדמים ותי' דלרמב"ח דהדין דלא מצי מסלק לי' רק ביורש מטעם שומא הדר אין קושיא דיאמר הב לי קרקע שיעור שבחי דשומא לא הדר רק מטעם ישר וטוב ואין זה ישר וטוב להיות שותף ע"כ. והנה זה צ"ע דהא בסעיף ו' דהלוקח רוצה להוסיף דאין שומעין כ' התומים דהשדה ברשות ב"ת ומה דיכול הלוקח לסלקו בנותן כל החוב דאומר לדידי שוה יותר מהחוב עיין תומים ס"ק א' וא"כ דהשדה ברשות הב"ח איך יוכל לומר הב לי שיעור שבחי ועיין מ"ש לעיל סי' ק"ט ויען כי אני נבוך בכל דינים אלו והמקור בש"ס הוא מיעוט קצרתי

סימן קטו

א) אם כתב לו הלוה דאקני טורף ג"כ השבח. בב"ב דייק מדגובה ב"ח שבח ש"מ דאקני משתעבד והקשה הקצה"ח ס"ק א' דילמא אה"נ דדאקני לא משתעבד דהוי דבר שלא ב"ל ולא עדיף שעבוד מקנין והא דגובה השבח דהרי דקל לפירות מהני וה"נ הקנה השדה לשבח עיין מה שתי' ולדידי בלא"ה לק"מ דהא ממקבל מתנה אין גובה שבח והוא משום דאומר אנא אשבתי והא דטורף מלוקח הוא משום דכתב מוכר ללוקח אנא אשפי וכיון שלא יפסיד תקנו חז"ל דיגבה והוי כאלו קנה המוכר השבח מלוקח עיין בש"ם ומפורשים וא"כ איך שייך דהוי כדקל לפירות כיון דהפירות אינן שלו רק קנאן מהלוקח ופשוט

ב) דאקנה עיין ש"ך ס"ק א' דמשמע דאף לענין שבת=ח לא אמרינן אחריות ט"ס רק צריך לכתוב דאקני והתומים הקשה דא"כ מאי פריך בב"מ (ד' ק"י) על מה דאמר ב"ח ללוקח שמין לו השבח ופריך הא אמר שמואל וב"ח גובה השבח ומאי פריך דילמא הא דשמין בלא כתב דאקני ע"כ וכבר הקשה כן בש"מ וכ' דהש"ס ידע דאיירי בכתב לו

ג) טורף ג"כ השבח. הש"ך ס"ק ג' הביא קושיית מהרש"א היוצא מדבריו דאם ב"ת אינו טורף משבח יתומים משום דאין להם על מי לחזור ה"ה דאין טורף מלוקח אחר שמת המוכר כיון דאין לו על מי לחזור והש"ך דחה דהלוקח אדעתא דב"ח משביח ואף שהשביח אתר מיתת המוכר חושש שמא ימצא ב"ח אצל יתומים או במ"א והנה זה אין מובן דאם יש ב"ח אצל יתומים לא יגבה מלוה מלוקח וכן מ"ש ממקום אחר אין לו הבנה דשבח אין גובין ממשעבדי אכן קושיית המהרש"א נוכל לתרץ בפשוט כיון דתקנת חכמים הי' כך משום דכותב לו אנא אשפי וכו' וא"כ אדעתא דהכי קנאו הלוקח שיגבה ב"ח ועיין סי' ק"ד ס"ק ו' מ"ש

ד) וי"א דבכל ענין (אף בשבח דממילא) אינו גובה רק חצי השבח וכנ"ל עיקר. הש"ך ס"ק ה' השיג ע"ז וראייתו מבכור דנוטל משבח דממילא פי שנים ולא פליגו הפוסקים רק בשלפופי והוי תמרי בזה סוברים דצריך דאקני דהוי דבר שלב"ל ואין הבכור נוטל בזה פ"ש והתומים הקשה דלמה אמרו בש"ם הטעם גבי שלפופי משום דאישתני בלא"ה הוי ראוי כיון שלא בא לעולם ע"כ ולק"מ דלולי הטעם דאישתני הוי בא לעולם דהרי התמרי יוצאין מהשלפופי ורק משום דאישתני אינם כהשלפופי ולא בא לעולם ופשוט אך בראיות הש"ך מבכור יש לי עיון דהרי בשבח שהשביח הלוה אף בשבח דמחמת הוצאה לא מצינו כלל בש"ס ופוסקים דיצטרך דאקני או שיגבהו הלוקח אף שהשביח אחר שהלוה וע"כ דביד הלוה ודאי נכסי המלוה השביחו כיון דשעבודו עליהם וע"ד כן השביחם הלוה ורק כשהם ביד הלוקח אף אם נאמר נכסי בחזקת המלוה קיימו מ"מ כיון דהם ביד הלוקח ואין הלוקח חייב לו מיקרי יותר ברשותו ולכן הוצרכו הפוסקים לומר דהוי כקנה המוכר השבח מלוקח לכן צריך דאקני וא"כ י"ל דאף בשבח דממילא כן ושאני בכור דגוף השדה הוא שלו וצ"ע. עיין השמטה

ה) וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדים. עיין ש"ך ס"ק י"א דהמפורשים הקשו דאם יש נכסים שמכר אח"כ ידחהו הלוקח אצלם והרבה תירוצים נאמרו בזה והתומים כ', דמשכחת לה דאף דיש לוקח מאוחר מ"מ אין הלוקח זה רוצה לדחותו אל המאוחר דמיירי שהמאוחר אין בו כדי חובו וגם הלוה קנאו אחר כך ואם יגבה מהמאוחר ילך אח"כ ויגבה גם ממנו כיון שחובו נגד שניהם אבל כשיגבה ממנו כיון דכבר גבה ממנו הרי קרקע של המאוחר משועבד לשניהם ויחלוקו ויטול הלוקח חצי ופשוט דלא רצו הפוסקים לתרץ כן דאטו שוטה הוא הב"ח שילך לגבות ממנו ואח"כ לא וגבה רק חצי מהשני אך התומים כ' דאף אם ירצה הב"ח לגבות מהמאוחר יכול הלוקח ראשין למחות בידו כיון דגם אחריותו של לוקח עליו ואף למאי דפסק הש"ע סי' ק"ד דאם קדם וגבה גבה מ"מ כ"ז שלא גבה יכול למחות בידו עיי"ש ואין זו סברא כלל דכי גרע זה מהא דהלוה יכול למכור מטלטלין ואף קרקע דלא יוכל הב"ח לגבות ממני כגון שלא כ' דאקני וכ"ש הכא דכ"ז שלא טרף ממנו דאין מגיע לו כלום דאין יכול למחות ויכול גם לומר אחוי טרפך ומה מהני אחריותו עליו ואח"כ ודאי מה שגבה גבה ופשוט שאין צריך ראי' ודו"ק

ו) הקרן מנכסי המוכר אף מהמשועבדים. הש"ך הקשה דמשמע דכל הקרן גובה ממשועבדים והרי כבר גבה הלוקח חצי השבת והי' אפשר לומר דחצי השבח מקבל הלוקח על שבחו ואך מהרא"ש משמע דחצי השבח נוטל על קרנו דהרי כ' דהלוקח נוטל י' חלקים וב"ח חלק אחד והיינו דאם הקרקע הי' שוה מאה והשבח י' והחוב הוא ק"י דנוטל הב"ח השדה ומגיע לו עדיין עשרה ולהלוקח מגיע מאה לכן נוטל הלוקח עשרה חלקים ואם גם על השבח נוטל הי' להלוקח ליטול י"א חלקים והנה לדעתי חימה דיותר הי' לו להוכיח דאם אינו נוטל רק על השבח למה