אבני החושן חלק א קצד

דשטרי הלואה שטרי ראי' הן א"כ ע"ת כרתי ולא זכיתי להבין דבריו דלענין מלוה ע"פ אין נ"מ בעדי חתימה דמ"מ ספק שמא שייך לאחד ואך תי' אחרון שלו עיקר דכיון דמה שגבה גבה ואין גזל בידו יחלוקו ודוקא היכי דהוא גזל ביד השני ואם יחלוקו יהי' גזל ודאי שודא עדיף שמא יבוא ליד מי שהוא שלו והוא משמעות הסוגיא וגם י"ל דכיון דשעבוד לא הוי הקנאה לגמרי וכשיפרע לאחד יגבה השני א"כ לשניהם נשתעבד לכן חלוקה עדיפא ויש בזה לפרש דברי הרי"ף שכ' שאני שעבוד. שוב מצאתי כן בחי' רע"א מס' כתובות מערכה י"ד ובחי' הרי"ם פי' דזה הוא דאמרו בגמר' דהוי דררא דממונא היינו דיש לשניהם שעבוד וקצרתי

י) נוטלין מאה מאה. הקצה"ח ס"ק י"ד הביא דברי הב"ח דאם מכר סחורה והסחורה בעין הוא קודם לגבות ממנה והקשה דא"כ איך גובה ב"ת משבת לוקח וכבר כתבתי בס"ק ז' דשם כך תקנו עיי"ש ואינו ענין לדברי הב"ח שטעמו משום דע"ד כן לא נתן ועיין סי' ל"ט מ"ש

יא) מי שהוציא ב' שט"ח שנעשו ביום א' גובה שניהם. עיין סמ"ע ס"ק למ"ד וש"ך ס"ק י"ט פירשו דלא חיישינן שמא כתבו שני שטרות על מנה אחת שני פעמים עיי"ש ותימה דמה ענין דין זה לכאן והי' לו לכותבו בה' הלואה או בסי' ר"מ גבי שני שטרות על מתנה אחת ולולי דבריהם נראה פשוט דקמ"ל דגובה שני חלקים וקאי על סעיף י' דאמר דכל השטרות חולקין בשוה וקמ"ל דמי שיש לו שני שטרות גובה שני חלקים ולא חיישינן ששניהם נעשו על הלואה א' והיינו דאם יש לו שני שטרות ובכל אחד כתוב מאה נוטל שני חלקים ולא אמרינן דהלוהו מאתים בבת אחת וא"כ אין לו רק חלק אחד קמ"ל דמסתמא הלוהו שני פעמים והוא דלא כהתומים שהשיג בסעיף י' על הב"ח והש"ך שכתבו בסי' נ"ג דבהלואה אחת אינו גובה רק חלק אחד והתומים הביאו הנתה"מ ס"ק ח' כ' דאף חלק הלואה אחת לשני שטרות גובה שני חלקים דהא עיקר השעבוד הוא בשטר ולפמ"ש יתפרשו דברי הטו"מ שכתבו דלא חיישינן שנעשו על הלואה אחת משמע דהלואה אתת אינו גובה רק חלק אחד ומ"ש דעיקר השעבוד הוא בשטר י"ל דכיון דהטור ס"ל שעבודא דאורייתא א"כ עיקר השעבוד הוא ההלואה ואף דמתקנת חכמים מלוה ע"פ אין גובה מ"מ כיון דיש שטר הדרן לדינא דש"ד א"כ אין שום סברא לחלק בין נכתב מאתים בשטר אחד או בשני שטרות ואך לפ"ז הוא ג"כ דלא כהב"ח דהרי הב"ח ס"ל דבשני שטרות אינו גובה רק חלק אחד והביא ראי' מב"ב דמשמע דברצון הלוה עושין לו שני שטרות משטר אחד וניחוש דיגבה ב' חלקים וצ"ל כמ"ש הש"ך דכותבין בו שהוא משטר אחד או כמ"ש התומים דאין לחוש לזה כיון דלא יהי' גזל בידו דמה שגבה גבה ועיין תומים הביא מחלוקת אחרונים בזה עיי"ש

יב) אין ב"ח נוטל בראוי. הש"ך כ' דהוא פלוגתא אי ב"ת נוטל בראוי והוי סד"ד ורק כאן בדין זה בלא"ה יכולין לומר מאבי אבא קאתינן והתומים הקשה מהא דאמר בפ' יש בכור וכולן אין נוטלין בראוי ופי' הש"ס לאתויי ירושה שנפל מאבי אביו דה"א כיון דודאי יורשו לא הוי ראוי והקשה הא בלא"ה יכול לומר מאבי אבא קאתינא והנה כבר דיבר מזה הרמב"ן וקאמר דלא קאי. על ולא האשה בכתובה דפשוט הוא רק קאי על בכור ורק התומים הקשה דאף בבכור הא יאמרו הפשוטים מאבי אבא קאתינן עיי"ש ולא הבנתי כלל דהרי בסוף מי שמת בסוגיא שם בבן בכור קאמר ג"כ מאבי אבא קאתינא ובמקום אב קאימנא הרי דבן של בכור דמוכרת לבוא מכת אביו ומ"מ דוחה את הלוקח שבא מכת אבי אביו ונוטל גם חלק בכורה וא"כ כ"ש דהבכור יכול לומר דנוטל מאבי אביו ומ"מ בא מכח אביו ונוטל חלק בכורה וע"כ צ"ל משום ראוי ופשוט

עוד הקשה התומים להסוברין דב"ח נוטל בראוי דבפ' יש נוחלין דקאמר גבי מלוה לענין בכור דאמר ר"נ גבו מעות יש לו לבכור פ"ש דזה הלוה אביו גבו קרקע אין לו ופריך והא אמר ר"נ ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה מהן הרי דהוי כבא לרשות אביהם והקשה התומים דילמא ב"ת שאני דנוטל בראוי לכן חוזר וגובה אבל בכור הא אינו נוטל בראוי ע"כ והמעיין יראה דלק"מ דהא בבכור דמחלק ר"נ בין גבו קרקע לגבו מעות הוא משום דמעות חשבינן כאלו הן אותן שלוה אביהם כיון דמחזיר המעות עצמן אבל קרקע כיון דאין זה מה שהלוה הוי ראוי אבל בב"ח הוי איפכא דמעות אין יכול לגבות דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אבל בקרקע הוי כאלו אביהם גבה ולא הוי כיתמי שקנו קרקע וא"כ פריך הש"ס דמה בגבו יתמי מעות אין ב"ח גובה כ"ש בקרקע דגבי בכור אמרינן דאין זה מה שהלוה אביהן וא"כ איך יגבהו הב"ח הא אין זה שהלוה אביהן והוי כקנו קרקע והוי כהמעות עצמן ועיקר קושיית הש"ס דכיון דבבכור גרע ממעות א"כ אין זה שהלוה אביהן רק יתמי קנו בחליפי המעות ופשוט

והנה החילוק בין טעם דב"ח אין גובה משום ראוי או משום דיאמרו מאביהו דאבא קאתינן הביא הש"ך בשם הג"א דנ"מ היכי דנפלו לו מאבי אמו דהם אין יורשין את אבי אמו א"כ אין יכולין לומר דירשו מאבי אמו ואי נוטל בראוי גובה והוא תימה דהא אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מאב ועיין תומים מה שתי' ובס' שו"ת זכרון יוסף ראיתי דכ' דמשכחת לה שהי' לאמו מאבי' שטר ח"ו ומתה וירש הבן השטר ומת ואח"כ מת אבי אמו ע"כ ולא נהירא דאם יורש השטר ח"ז להנחיל לאחין מאב א"כ הב"ח ג"כ גובה כמו מלוה שהניח דגובה מדר"נ ואם נאמר דזה לא הוי כמלוה רק כיורש א"כ אין מנחיל לאחין. ודע דהרבה פוסקים סוברין דאין יכולין יורשין לומר דבאין מכח מוריש שלו רק באבי אביהן משום תחת אבותיך יהיו בניך אבל בשאר ירושות אי ב"ח גובה בראוי שפיר גובה ושפיר יש נ"מ בלא"ה

סימן קה

א) וקדם אדם אחד ותפס וכו' שכל התופס לב"ת במקום שחב אחרים לא קנה. והנה אם התופס כבר מסרן ליד הב"ח שתפס בשבילו מן הסברא הי' נראה דזכה דרק אין יכול להעשות שליח עבורו ולחוב לאחרים והוי כעדיין הם ביד הלוה אבל אחר שבא לידו למה לא יזכה ומצאתי להנחה"מ סי' קפ"ח משמע ג"כ כן דאם בא לידו זכה אכן מסתימת הרבה פוסקים משמע דאף בא לידו לא זכה ועיין תשו' מהר"ם אלשיך סי' ק"ט הביא שם לשון הריב"ש תשובה ק"ז שכ' וצריך שהיא תתפוס בעצמה לא ע"י שלית והאלש"ך שם חוץ דלא שאל שם בנידון דידי' אם כבר הגיע לידה כ' שם ראי' דהיכי דחב להלוה עצמו לא מיקרי חב לאחרים הביא ראי' מנפקד שמסר ליד המלוה עיי"ש ומה ראי' הא שם כבר מסר משמע דאף אם מסרן כבר לא מהני ויש ליתן טעם דהתופס זכה לכולן משום דאסור לו לתפוס לכן נתחייב משום שעבודא דר"נ ליתן לכולן וכיוצא בזה מצינו להרשד"ם תשו' קמ"ה הובא לעיל סי' ק"ד בב"ח שעיקל נכסי לוה ואח"כ באו אחרים ועיקלו ואח"כ בא הראשון ותפס דלא זכה ומדמה לה לארבא דבא ליד ב"ד דלא מפקינן וכאן בתפס נראה שהשע"מ ג"כ לא יחלוק כיון שעשה היזק לאחרים ולא גרע מבא ליד ב"ד רק שם בסי' ק''ד כתבתי דבלא"ה נראה כמהרשד"ם משום דנתחייב לכ"א חלקו ואך בסמ"ע לעיל סי' פ"ג ס"ק ג' בנתן לו הלוה לשלם להרבה מלוין כ' שם במוסגר דידוע דדעת השליח הי' כן משמע דברצה תיכף ליתן לאחד קנה זה אחר שמסר לידו אך אולי הוא מוסגר מפני שאין כן הלכה ואמת כי מצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' ר"ט בסופו כ' וז"ל שהרי לפי מ"ש לי שלא מצינו