אבני החושן חלק א קצא

יהיב אלפא שקיל והרי הלוקח עצמו החליט לו בעצמו בה' מאה ואיך יאמר אח"כ דיקבלה באלפא וע"כ צ"ל שלא נתן ברצון ושפיר דייק הרא"ש דשומא לא הדרא ללוקח ורבא דאמר אלפא יהיב ואלפא שקיל הוא משום דעדיין לא הי' שומא והחלטה כמ"ש הרא"ש וזה ברור

יב) מרצונו בלא ב"ד. הש"ך ס"ק ט"ו הביא דהב"י דייק דכל היכי דאטרמי' להביאו לב"ד אף דנתרצה מיד שומא מיקרי והדר והש"ך השיג ע"ז דהרי קיי"ל בפ' הגוזל כרבא דאף דהטריחו לבוא לב"ד מ"מ אם שילם זכה בכפל עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמה ענין כפל לכאן דהתם אדרבה באם השומר הטריח את בעה"ב אז בעה"ב אין מקנה לו הכפל ובטירחה כזו דשילם מיד אף דאטרחי' לב"ד מקנה לו אבל כאן דהוא להיפך דאם הלוה אטרחי' הדין עם הלוה דשוחא הדרה ורק בנתן מרצונו הוי כמכר ואיכא מ"ד בש"ם דאף בלא אטרחי' כלל אמרינן דמשום כסופא הגבה לו והדר וא"כ אף דקיי"ל דבהגבהו מעצמו לא הדר היינו משום דלא גילה דעתו דמפני ההכרח נותן לו אבל ברק גילה דעתו דמשום דאין לו מעות מוכרח הוא ליתן שדהו למה יגרע כח הלוה משום דלא הטריחו לכן מהסברא נראה ודאי דברי הב"י נכונים כנלפע"ד וצ"ע

יג) בלא ב"ד. בענין מ"ש הש"ע דאם קנו מידו שלא לסלקו שוב א"י לסלקו השיג השע"מ דא"צ קנין והוסיף עוד דאם בשעת הגבי' אמר המלוה עצמו שאין מקבל השדה רק ע"ד שלא יסלקו שוב אין יכול לסלקו כיון דירד אדעתא דארעא והביא ראי' מתלוי' וזבין דזביני' זבינא וכי גרע מה שהב"ר כופין מאם כופהו בעצמו עיי"ש והנה מה שמדמה זה לתלוי' וזבין אין זה דמיון כלל דשם הרי ע"ז כופהו שימכור לו ואמרינן דגמר ומקנה אבל כאן אין הב"ד כופין אותו רק משום דאין לו מעות ואדעתא דהכי מגבין לו הב"ד שאם יהי' לו מעות שיחזור לו השדה ומה שאומר המלוה דנחית אדעתא אין זה דברים כלל דהרי אנו רואין דאדעתי' דזוזא נחית ואדעת זה מגבין הב"ד ויותר מזה הרי הש"מ כ' דאף בהגביהו הלוה עצמו מרצונו יוכל לסלקו ואף שהרמ"א לא פסק כן היינו משום דהגביהו מעצמו הוי כמכר אבל המלוה ודאי דאין הברירה בידו לומר דנחית אדעתא דארעא וזה פשוט ואך מ"ש דלא צריך קנין רק מחילה דאמר הלוה שלא יסלקו סגי זה לכאורה נכון בסברא אך מ"מ י"ל דאם נאמר דא"צ קנין חדש להלוה א"כ יש לו זכי' בגוף הקרקע אולי לא מהני המחילה בדיבור בעלמא ויש לעיין בזה

יד) אבל אם היו כאן יורשין הרבה. עיין טו"ז מה שהקשה מפ' הגוזל ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ל"ט

טו) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. עיין סמ"ע וש"ך ס"ק י"ט דבשמו ממנה והש"ך כ' בחיי' מהדרינן לי' דלא הוי לוקח לפסידא דידי' והאחרונים לא הסכימו עמו דודאי בחיים לא הוי יורש ורק התומים כ' דבחיי' אין נ"מ דמחזירין לה ואישתמיט מיני' דברי הרשב"א הובא בש"מ שם בסוגיא דכ' כיון דמכרה זכותה לבעל לא שייך ישר וטוב וכן כ' הסמ"ע וכן משמע סתימת הש"ע ולאחר מיתתה כ' הש"ך הטעם דהוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי וכ' הנתה"מ דלפ"ז יורשי' יכולין לפדותה עיי"ש והוא דבר חדש ומסברא נראה כיון דאם הי' הקרקע בידה הי' הבעל יורשה אין שייך ישר וטוב להחזיר ליורשי' ובודאי לפי דברי הרשב"א שהבאתי גם ליורשי' אין מחזירין כיון דכל זכותה מכרה לבעל כן נלפענ"ד: הרמב"ן כ' דשמו ממנה קודם שנשאה חיישינן לפסידא דמלוה ולא הוי פסידא דידי' ומ"ש הש"ך דרק מטעם אי אפשי הוי יורש אבל לעשותו יורש ולא לוקח לא מצינו כבר הבאתי בחידושי לאה"ע סי' צ' דברי הרשב"ם דלעולם היכי דהוי מתחילה לוקח שוב לא הוי יורש (קצת צ"ע משדי אחוזה) ולשיטת הרמב"ם בלא"ה ירושת הבעל דרבנן: טז) וי"א דוקא כשמתה. הש"ך כ' דליכא מאן דסבר הכי דהא הרא"ש סובר דאף בחיים נקרא לוקח ומוציא הגוף מלקוחות ולי נראה ביותר דאף אם נאמר דבחיי' אין לו רק קנין פירות אין מהסברא דצריך להחזיר דמה לי דהוי לוקח לגוף או לפירות וא"צ תקנת אושא רק לאחר מיתה ומה שהאריך הקצה"ח דלא סבר הרא"ש דמהני תקנת אושא מחיים לגוף רק דאלמוהו כבר כתבתי בחי' לאה"ע סי' צ' וסי' צ"ב דאין נראה כן ועיין לקמן סי' קי"ב

יז) היתה השומא בטעות וכו' ונמצא שהפקדון הי' ברשותו לא הוי שומא. הסמ"ע ס"ק כ"ט כ' דאם השומר ידע בפקדון והניח לעשות שומא אין השומר יכול לחזור והמפקיד יכול לחזור והנתה"מ הקשה מסי' רכ"ז דכל היכי דהמתאנה יכול לחזור אף המאנה יכול לחזור ותי' שלו לא הבנתי אכן יש לפרש בפשוט דהא דאין השומר יכול לחזור היינו אחר שנתרצה הנפקד בהשומא אף אם ימצא החפץ ומ"ש והמפקיד חוזר היינו בלא גילה דעתו ואז אמת דשניהם יכולין לחזור רק קמ"ל דהברירה ביד המפקיד

סימן קד

א) כל מי שקדם וכו' קודם לגבות בין בקרקע בין במטלטלין. עיין סמ"ע שכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאין דין קדימה במטלטלין והקצה"ח הקשה עליו מהא דאמרינן בפ"ב דערכין אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ולא הי' בידו רק ה' סלעים ונתן ד' לראשונה וא' לשני' ידי הראשונה לא יצא כיון דהי' בידו ה' סלעים והתוס' פירשו דאיירי במטלטלין וא"כ אמאי לא יצא ידי הראשונה הרי אין דין קדימה במטלטלין א"כ הי' שייך חצי לשני' אלא ע"כ דאף במטלטלין שייך קדימה עיי"ש ולדעתי לק"מ דלפי דבריו תקשה ביותר בהא דבעי התם הביאו הקצה"ח הי' בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בב"א מהו כיון דבב"א נדר שניהם תפסו יהיב תרתי ופלגא להאי וכן לשני' א"ד כולה חזיא להאי ולהאי תיקו ע"כ וקשה דהא החם ודאי דאין דין קדימה ואף בקרקע וא"כ למה לא יצא ידי שתיהן ואך נראה דשא"ה דהנה בהא דאמרינן ד' לשני' ואחת לראשונה יצא דאיך יצא ידי ראשונה הא בשעה שנדר הי' בידו ה' סלעים ותי' דכיון שבשעה שהעריכו הכהן אין בידו אלא אחת שפיר יוצא ולכאורה משמע דאזלינן בתר שעת הערכה וקשה דא"כ למה יצא ידי השני' במה שנתן ד' הרי אז הי' בידו ה' וכמ"ש בש"ע לעיל סי' ק"א סעיף י' דבבא ב"ח שני מגבין לו הכל ואין לנו במה שנשתעבד לב"ת הקודם וע"כ צ"ל דבערוכין בתר תרווייהו אזלינן לקולא דאם בשעה שגרר הי' משועבד מקודם אין עליו שום חיוב והרי חזינן אף אם נחעשר א"צ ליתן אח"כ הרי דאין הנדר רק ליתן אם יש לו וזה לא מיקרי יש לו וכן אם בשעת הערכה אין לו פטור והא דבנתן ד' לראשונה לא יצא היינו משום דבין בשעת הנדר בין בשעת הערכה הי' בידו ה' סלעים ובעי בשני ערכי בב"א כיון דיש לו בשעת הנדר וחזיין להאי ולהאי ופשוט וא"כ לק"מ קושיית הקצה"ח דבנתן לראשונה ד' לא יצא הרי הטעם משום דהי' בידו בשעת הנדר ובשעת הערכה לא מהני שהוא משועבד גם לשני' אבל בבע"ח דלעולם חייב לשניהם וכ"ז שלא יפרע להם עומד החיוב עליו בין המוקדם בין המאוחר שפיר במטלטלין דאין קדימה חולקין דגם להשני נתחייב ופשוט וגם מה שהקשה הקצה"ח על הר"ן דס"ל דאין קדימה למלוה ע"פ והקשה מערוכין דמבואר דיש דין קדימה לראשונה ולפי הנ"ל פשוט דלק"מ כמ"ש דהתם לא נתחייב כלל לשני' רק כאשר תשיג ולראשונה נתחייב כיון דהי' בידו וק"ל, ובזה נראה לפרש דברי הרמב"ם המובא בקצה"ח סי' פ"ג שכ' נתן ד' לשני' וא' לראשונה יצא שהערוכין לאו כתובות נינהו והקדש מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והלח"מ הקשה שם דהא בערוכין דייק ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה משמע דדמי לשאר חוב והקצה"ח כ' דהכא איירי בדבר שיש בו דין קדימה כמו קרקע דבשאר ב"ח לא גבה וכמו