אבני החושן חלק א קצ

דעכשיו אין מי שיקח אם מתן שיעור הראוי יהי' קונים וצ"ע לפ"ז באם המלוה אין רוצה ליתן בהנשאר כפי ששמו לו אותו מיעוט מה נעשה והלוה אומר אין לי למכור בפחות מן השומא ומלשון הרשב"א ודאי משמע דאף באין רוצה ליתן כפי השומא יכול לומר תן לי מעותי ואיני רוצה לקנות יותר וכן הוא מסברא דא"כ תוב של ה' זהובים והוא רביע משיעור הראוי יצטרך המלוה ליתן בעד הנשאר ט"ו זהובים ואחרים אולי אין רוצים ליתן בעד הכל סך ט"ו זהובים וצע"ג על הב"י והש"ך שלא בארו לנו חלוקים אלו

ו) וי"א שאם עבר הזמן שקבע לפרוע או שהוא משכונה מוחזקת יכול למוכרה. הש"ך ס"ק ט' כ' דעיקר כדיעה הא' דמשמע כן בפסחים (ד' ל"א) ע"כ והתומים תמה דאדרבה שם משמע כדיעה השני' והיינו דדיעה השני' דייקו ממה דפליגו שם אביי ורבא דאביי אית לי' למפרע הוא גובה וע"כ לא פליג רבא רק דאינו גובה למפרע אבל מ"מ מכאן ולהבא דהיינו בכלות הזמן הוא שלו לענין אקדשה או מכרה ורק דיעה הא' תירצו דשם איירי במשכונה מוחזקת וא"כ נהי דקושיא אין כאן אבל מ"מ ראי' אין כאן דשמא בסתם שעבוד איירי ע"כ ולדעתי דברי הש"ך ברורים והנה גם במה שהקשה הסמ"ע במ"ש המחבר או שהוא משכונה מוחזקת וכי במשכונא לא איירי בהגיע הזמן מתרץ התומים דכונת הש"ע דמשכונה הכל מודים דיכול למוכרה וכמ"ש דהם מתרצים סוגיא דפסחים דאיירי במשכונה מוחזקת ע"כ ולפענ"ד בממכ"ת לא ירד לדקדק דהרי הטור סיים והרמב"ן כ' דבכל ענין אין יכול למוכרה בלא ב"ד וחולק על שני הדיעות שבבעה"ת ויש כאן שלשה דיעות ונראה דכונת הש"ע הוא ג"כ כן ור"ל די"א דאם עבר זמנו וי"א רק במשכונה וכו' ודיעה הא' ס"ל דאף במשכונה אין יכול למוכרה וע"כ לא הוצרכו דיעה השני' שבבעה"ת לומר דשם איירי במשכונה משום דהם ג"כ פירשו דמאי דאמר רבא מכאן ולהבא ר"ל בכלות הזמן אבל הרמב"ן והוא דיעה א' בש"ע מפרשי כפשוטו מכאן ולהבא ר"ל מעת הגבי' הוא שלו וכן משמע בהדיא שם ברש"י ועת הגבי' היינו מעת שהורידוהו הב"ד ואדרבה גם הגד"ת הקשה דהרי בתחילה לא איירי במשכונא וא"כ דברי הש"ך ברורים והתומים שהקשה עליו הי' סבור דבמשכונה הכל מודים ולכן הלך לשיטתו ודו"ק ועיין ס"ק שאמ"ז

ז) יכול למוכרה. התומים כ' דלפי פשוטו משמע דאיירי בלא שומא והכרזה וחמה ע"ז ופי' דמכרה ואח"כ עשו שומא ומל המכירה למפרע ומה דקשה מפ' המפקיד דאמר דלא אכל פירי עד דשלמו יומי אכרזתא דחק התומים בזה מאוד אכן הב"מ פירש דעשו שומא והכרזה רק הב"ד לא החליטו לו וירד בלא רשות ב"ד ודבריו נכונים יותר לכאורה וכן בס' תפארת שמואל על הטור כ' במ"ש הרמב"ן דלעולם אין יכול למוכרה כ' וז"ל דרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה משום דאלו הוי לי' זוזי יכול לסלקו וזה אף אחר ששמו קודם המלטה כ"כ הבעה"ת עכ"ל משמע דדיעה הראשונה שבבעה"ת איירי קודם המלטה ואמר השומא וזה כמ"ש הב"מ אכן לכאורה לא הבנתי דאיך דייקו מרבא דאמר מכאן ולהבא דיכול למוכרה דאם הפירוש מכאן ולהבא מכלות הזמן נידוק דאף קודם השומא ואם פירשו דאיירי בשומא וא"כ ע"כ אין ר"ל מיד בכלות הזמן א"כ דילמא אף בהחלטה איירי וצע"ג אך אפשר דקשה להו על לשון מכאן ולהבא הוא גובה דאם כפרש"י וכהרמב"ן דמעת הגבי' הוא שלו לא שייך לשון הוא גובה דהרי ודאי גבה והי' לו לומר מעת הגבי' הוא שלו וע"כ דקודם שגבוהו הוא גובה אם רוצה וצ"ע ואין לפני הבעה"מ לעיין בו

ח) אם נהגו שלא לירד ולמכור. הסמ"ע כאן ובסי' ס"א תמה על הרא"ש שדבריו סותרין זא"ז דלעיל משמע דאף בנהגו לירד אין לבטל דברי תורה ולפענ"ד פשוט דלעיל לירד שלא ברשות ולעבור על לא מבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בזה ודאי דלא מהני מנהג לעשות איסור אבל כאן איירי למכור בלא הכרזה דאין הכרזה רק לטובת הלוה ודאי דמהני תנאי ומצינו דלכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזחא משום דחשו חכמים שלא ירצה להלות כ"ש המנה בפירוש וזה לא מיקרי עובר על דין תורה רק שלא יצטרך המלוה לקבל בשומא וגם שיאמין המלוה בלא הכרזה ודאי לא גרע ממה שמחייב עצמו לשלם כל הוצאות ומצינו מנהג זה בגמר' במחוזא דמכרו בלא הכרזה משום דקרי להו אכלו נכסי דאכרזתא ופשוט

ט) ב"ד ששמו. עיין ש"ך ס"ק י"א הביא דברי הריטב"א דשומא לא הדרא מקטן אם גבו לו קרקע וכ' הש"ך דזה תלוי באם צריך לחזור ולהקנות דמאן דס"ל דאין צריך להקנות אף מקטן הדרא והמומים כ' דאפשר דכמו דמצינו במצרן דקטן א"צ להחזיר מטעם דלא שייך בקטן ועשית הישר והטוב וה"נ שומא דהדרא הוא משום ישר וטוב ולא שייך בקטן ולפענ"ד לא דמי דהרי קטן שקנה אין בו דין בן המיצר כלל ואף אמר שהגדיל אינו מחזיר ועיקר הישר והטוב הוא שלא יקנה ויקנה בן המיצר ולא שייך בקטן לכן אף אח"כ אינו מחזיר אבל כאן לכ"ע גבו לקטן מחזיר לאחר שהגדיל אף להריטב"א מכיון דצריך להחזיר א"כ להסוברין דלא בעי קנין חדש להלוה ע"כ דתקנו דאם יחזיר המעות הוא ברשותו כמו קודם א"כ אף קטן צריך להחזיר דאין בו קנין למפרע ודו"ק

ו) ואם השביח הקרקע אינו נוטל הוצאתו. הסמ"ע ס"ק ט"ו מולק ע"ז דהמחבר פסק כן מפני ספק פלוגתא לכן א"צ להחזיר הוצאות והסמ"ע כ' דכיון דיש ספק א"צ להחזיר השדה עד שיתן לו כל הוצאותיו והתומים הקשה ג"כ על המחבר דלקמן במצרן פסק דמספק הלוקח נקרא מוחזק כיון דא"צ להחזיר רק משום עשיית ישר וטוב והנתה"מ כ' לתרץ דקרקע הזו הוא כמו משכון ומחולקים כמה הלוה עליו ואם המלוה אומר יותר משויו אינו נקרא מוחזק וא"י לומר לדידי שוה לי וא"כ בסי' קע"ה דהקרקע שוה אבל כאן דאינו שוה לא נקרא מוחזק ע"כ והוא דבר נאה ע"ד הפלפול אבל לאמת אין זה כלל דמיון למשכון והרי במשכון אם יטעון המלוה ספק אינו גובה ולמה יהי' מוחזק בסי' קע"ה וגם לדבריו דאף לשיטת המחבר בנתיקרה דס"ל דאינו נוטל רק כמו שגבה ונימא דאם השביח נוטל כיון דהשדה שוה והעיקר כהסמ"ע דכל ספק בתקנה אזלינן לקולא ואף דקצת אחרונים כתבו דארעא דלגוביינא קיימא אין המלוה נקרא מוחזק כיון דהלוה יכול לסלקו ובפרט אם הלוה א"צ קרן חדש וכ"ז אינו עיקר לדינא וכ"ז שאין מסלקין אותו כפי המגיע לו ארעא ברשותי' קיימא והרי יכול למוכרה ודו"ק

יא) הגבה הלוה להמלוה מרצונו בלא ב"ד לא מהדרינן לי' התומים הקשה דהרא"ש דייק דללוקח שומא לא הדרא מההיא דפ' מי שהי' נשוי דזבן תרי קטינא דארעי באלפא זוזי וטרף ב"ח חדא בה' מאה ובא לטרוף השני' ואמר לו הלוקח אי נימא לך הראשונה באלפא שפיר ואי לא שקול אלפא זוזי וסבר רמי ב"ח דאין יכול הלוקח לומר לו כן ורבא פליג והרי בלא"ה שומא הדרא וע"כ דאין שומא הדר ללוקח והקשה התומים דילמא שם הלוקח עצמו נתן לו מרצונו לכן לא הדרא לפי דין דכאן ולדעתי לק"מ דודאי אם הב"ד לא שמו לי' וגם הלוה לא פסק עמו בכמה נותן לו א"כ עדיין לא נגמר הטירפא ואף דידוע דהלוקח נתן בעדה ה' מאה מ"מ ודאי דלא נאמר דזה הוי כפסק עמו והרי הלוקח רוצה בעדה אלף זוז וא"כ לא נתן עדיין ואם נפרש דנתן מרצונו כמ"ש התומים ע"כ צריך לפרש דפסק עמו וא"כ ע"כ דפסק בחמש מאה וא"כ איך אמר רבא אלפא