אבני החושן חלק א קפו

להמקבל כ"כ התומים ויען כי לפענ"ד לא כ' כן הרא"ש רק באשה וגם בטעם הראשון שכ' הרא"ש שם כאשר יבואר האריך התומים לכן אבוא על דבריו אשר לפענ"ד אין הפירוש כן. והנה טעם הראשין כ' הרא"ש דלכן זוכה המקבל בפירות דהרי אם לא יזכה בהם ע"כ יזכה הבעל והיא היתה כונתה להבריח מבעלה שלא יזכה לכן זוכה המקבל ע"כ והקשה התומים דשם בגמר' פריך על שטר מברחת וכיון דלא קנה הלוקח לקני בעל ומשני עשאו כנכסים שאין ידועין לבעל ופירשו התוס' בשם ר"ח דאין קושיית הש"ס דלקני בעל דאולי באמת קונה רק קושיית הש"ס דכיון דאם לא יקנה הלוקח יקנה הבעל והיא רוצית להבריח ממנו וא"כ עי"ז נאמר דיקנה הלוקח ולמה אמר ר"נ דלא קנה ומשני דבאמת הבעל בין כך וב"כ לא קנה דהוי כנכסים שאין ידועין והוי הברחה לכן לא קנה הלוקח ע"כ והרא"ש לא ניחא לי' בפי' ר"ת דלמה נאמר דניחא לה באחר יותר מבעלה ופי' כפשוטו דיקנה הבעל ומשני עשאו וכו' (והנה ר"ת כ' דהמבריח מב"ח כיון דלא שייך תי' הש"ס באמת קנה המקבל ולהרא"ש לא קנה עיי"ש) והקשה התומים דהרי הרא"ש לא ניחא לי' בפי' ר"ת משום דס"ל דודאי ניחא לה בבעל יותר מהמקבל ורק להבריח שיהי' בידה וא"כ למה בפירות כ' הרא"ש דזוכה המקבל דכונתה להבריח מבעלה והרי הבעל עדיף לה מן המקבל ותי' התומים דרק בתחילה דקס"ד דלא מהני כלל הברחה שלה וקנה בעל וע"כ דכל הברחתה הוא משום דטעתה דסברה דמהני הברחה לא ס"ל להרא"ש כר"ת דנאמר דרוצים יותר בהמקבל אבל לפי האמת דמהני הברחה דהוי נכסים שאין ידועין ולא טעתה ממילא סברת ר"ת במקומו דאם המקבל לא יזכה א"כ זכה הבעל וזה לא ניחא לה דעל הפירות אין כאן אומדנא דמוכח ע"כ ולא זכיתי להבין כלל דבריו דאדרבה כיון דמהני הברחה ולא טעתה א"כ עדיף לומר דלא נתכונה כלל למתנה דהרי אף דיאכל הבעל הפירות לא יזכה בנכסים ובזה הרי אמר דניחא לה יותר שיאכל הבעל ולא חי' כלום כמבואר לכל מעיין ואכן נראה שדברי הרא"ש פשוטים דכ' שם בתחילה שדעתה להבריח מבעלה כדי שתוכל למכור הפירות בכל עח שתרצה וכן הוא באה"ע סי' צ' דבכל עת שתרצה תוכל לחזור ולכן ניחא לה בהמקבל כדי שיהי' בידה לחזור והרי גם בהשדה עצמה אמרינן אם מתה זוכה המקבל וע"כ דאמרינן דע"ד כן נתנה מחנה והיינו דלמה שכ' ר"ת דאין בידה לחזור ותהי' מתנה גמורה בזה אמר הרא"ש דבעלה עדיף לה אבל ביש לה נחותא זו שתוכל לחזור המקבל עדיף לה כדי שיהי' בידה לחזור וזה פשוט בעיני בכונת הרא"ש. וטעם שני כ' הרא"ש כנ"ל דאם לא יאכל פירות לא יטריח בשדה לכן דעתה שיאכל וזה שכ' התומים דה"ה במבריח מב"ח זוכה בפירות ורק אח"כ כ' הרא"ש גבי ב"ח דלוה מטעי טעי והי' סבור דלא יהי' לא של המלוה ולא של המקבל וכיון דלא מהני הברחה ושייך לב"ח לא ניחא לי' שיזכה בהם המקבל וישארו בחזקתו ויאכל בעצמו עד שעת הטירפא וע"ז הקשה התומים דע"כ זה לטעם הראשון וא"כ קשה דבתחילה כ' הרא"ש שני טעמים ואח"כ חזר מטעם השני ולכן מחלק התומים דקודם שנודע לו דלא מהני הברחה אז המקבל אוכל פירות אבל אחר שנודע לו כיון שיודע שלא יהי' לו הנכסים למה לו זה שיאכל המקבל הפירות ולפי זה מה שכ' המחבר שכל הריוח להמקבל היינו קודם שנודע ע"כ ודבריו אין מבוארים בהרא"ש ואיך סתם אכן נראה פשוט דלא כ' הרא"ש כלל דניחא לה כדי שיטריח בשדה רק גבי אשה דבלא"ה לא יהי' שלה רק של בעל וניחא להיות של המקבל במחנה ע"י מה שתוכל לחזור בהפירות והשדה ואם תצא מבעלה יחזיר לה השדה ועבור זה נותנת לו הפירות כדי שיטריח אבל בב"ח דלא מהני הברחה לא זכה המקבל כלל והפירות הם ברשות הנותן והמעיין יראה בדברי הרא"ש כי כן כונתו לכן לא רציתי להאריך ואף שגם הנתה"מ כ' דשטר מברחת הוי קנין גמור ולפענ"ד לא כ' הרא"ש כן רק גבי אשה ונראה ודאי דהנכון עם הש"ך דאין להמקבל הפירות וב"ח גובה אותן

גם מ''ש הנתה"מ דאף דהוי קנין גמור מ"מ זכה בהן המלוה כיון דבידו לחזור לא יצא מרשותו המעיין בדברי הרשב"א שהביא הב"י יראה דהיכי דקנה אף שיוכל לחזור הוא ברשות המקבל שכ' דלא נשתעבדו וזכה המקבל עד שיחזור ואז מהני כיון דכ' בשטר דיהי' יכול לחזור ע"כ והרי מבואר דהם ברשות המקבל כ"ז שלא חזר ודוחק לחלק דהתנה שאני דהוי כמכר על תנאי דאדרבה לפי דברי הנתה"מ הי' בו קנין גמור ובלא"ה פשוט דאף דיוכל לחזור כ"ז שלא חזר אין המלוה גובה ולא עדיף מהך דסי' ט' דכ"ז שאינו תובע הריבית אין המלוה גובה אף דיכול לתבוע ומה שנסתייע ממה שכ' הרא"ש גבי הא דפריך לקנינהו בעל וכ' הרא"ש דלא יצאו מרשיתה פשוט דלא כ' הרא"ש זה רק בס"ד דסבר דאינו קנין כלל והראי' דהרי פירות הם ברשותה לחזור והם כנכסים ידועין ומ"מ לא קנה הבעל עיין תומים וע"כ דהיכי דהוי קנין אף שבידה לחזור מ"מ כ"ז שלא חזרה הוי של המקבל וא"כ מדאמר גבי ב"ח דגובה ע"כ דאף קנין אינו כלל ודו"ק

י) מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין וכו' דכל מי שבא להפקיע חק"ח בערמה ותחבולה חייבים לבטל כונתו התומים הקשה דלמה לי טעם זה הא מבואר בטור סי' קי"א דאם קנה שדה על תנאי שלא יגבה הב"ח ואח"כ כשבא נתבטל המכר ממילא המעות שביד המוכר הוי מלוה וגובה מהמעות שביד המוכר א"כ אף בלא כוון לערמה ע"כ ולי הי' נראה לכאורה דצריכי תרווייהו טעמי דהרי כל זמן שלא גבה הקרקע לא נתבטל המכר א"כ אין יכול לגבות מן המעות שהוא של המוכר וגם הקרקע אין יכול לגבות דהרי אינו של הלוה לענין זה שיוכל הב"ח לגבות ואך כיון דאין מועיל ערמתו יכול לגבות מן הקרקע ואם עי"ז יטעון המוכר שבטל המכר יוכל לגבות מן המעות כן הי' אפשר לומר דרך פלפול אך באמת משמע דאף שהי' תנאי שיתבטל מ"מ כל שיש ללוה כח בה יוכל לגבות וממילא בטל המכר וגובה מהמעות אכן נראה לתרץ קושיית התומים בפשוט דבסי' קי"א דהי' תנאי באמת אינו גובה מהקרקע רק מהמעות שביד המוכר ואם נתייקרה השדה ביד הלוקח ויש בה כדי החוב ובהמעות לא יהי' לגבות כל חובו אינו גובה רק המעות, אבל כאן שהי' רק ערמה גובה הקרקע ששוה כל החוב דהרי אינו יכול כלל לבטל המכר ופשוט

סימן ק

א) ואם נראה לדיין שלא יספיק לו שלשים יום יוסיף לו לכאורה קשה לפי מ"ש הסמ"ע בשם הה"מ בטעם דשלשים יום של הזמן הוא דאם ירצה לגבות בלא"ה ימתין ימי הכרזה שלשים יום וטעם זה אינו מספיק להוסיף לו יותר ואך נראה דעיקר טעם של השלשים שימכור בעצמו ולא ליזיל נכסי לכן מוסיפין ג"כ אך י"ל דהא דצריך הכרזה שלשים יום הוא משום דשערו חכמים שיעלו המעות כפי האפשרי ביותר ולפ"ז אם רואין ב"ד דצריך יותר ימתין יותר ואפשר אף בהכרזה אם רואין שצריך יותר יוסיפו והארכתי בזה לפי שראיתי בשע"מ שכ' במ"ש הרמ"א שאין נותנין זמן לשבועה כ' השע"מ דהיינו ביש לו מעות אבל באין לו מעות כיון דאף אם יודה יצטרך להמתין זמן הכרזה ממילא אף להשבועה נותנין זמן ומביא עוד ראי' מסי' ט"ג דאם המלוה מודה שלא הגיע עדיין זמן פרעון אין משביעין להלוה על המקצת שכופר דאולי יודה בתוך הזמן ע"כ ולפי מה שנתבאר פשוט דז"א דהרי אף למכור לא היו נותנין רק כיון שצריך הכרזה ואם כן באומר שלא יתן למה ימתינו והראי' ע"ג פשוט לכל מעיין דאין כאן שום ראי' דהרי