אבני החושן חלק א קפא

אם היא רצונה בכך וכיון דיכול לעקרה ס"ל דאין כאן מצוה אבל מצות פ"ו ודאי דמחויב להשתדל שתתרצה לו איזה אשה ואין מצוה זו נעקרת ודאי הוצרך הרא"ש לתי' אחר ופשוט

ויען כי דברנו מדברי הרשב"א מוכרח אני לפרש כונתו דזה לא כמו שהבינו בכונתו דהנה הרשב"א סיים עוד דה"ה כיבוד אב ומורא ועמידה לפני רבו כיון דתלוי בדעת אחרת אין לברך והקצה"ח הקשה מהא דאמרינן באלו מציאות יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר אבידה ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי והקשה דהא בכתובות אמר דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה לכן אינו דוחה ל''ח וא"כ ה"נ למה לי קרא גבי כיבוד אב כיון דלהרשב"א שוין הם ואבאר יותר כי קושיית הקצה"ח כבר הקשו שם בכתובות בתו"י ומתרץ הר' עזרא ב' תירוצים הא' דגבי כיבוד אב תיכף כשאמר האב בעינא איכא עשה או דכונת הש"ס דלגבי דידה ליכא עשה ולהרשב"א דמפרש דאין כאן מצוה כלל הדרא קושיית חו"י לדוכתי' ונראה דודאי לא יעלה על הדעת דליכא מצוה בכיבוד ומורא והלואה ורק מקודם נבאר כונת הש"ס במה דאמר באלו מציאות כולכם חייבין בכבודי והיינו לקיים מצות השי"ת וקשה וכי מצות כיבוד אין זה מצות השי"ת ובמה יגרע מצוה זו מכל מצות שבתורה וע"כ דכונת הש"ס דכיון דהוא מצוה התלוי ברצון האדם וכל מצות כיבוד הוא רק לקיים רצונו של האב צריך לבטל רצונו מפני מצות השם שאינו תלוי ברצון האדם וזה פשוט וא"כ זה בעצמו הוא שאמרו בכתובות דאי אמרה לא בעינא ליתי' מצוה היינו כיון דהוא מצוה שתלוי ברצונה יתבטל מפני מצות שאין תלוי ברצון לכן לא נדחת הל"ת מקמה וא"כ זה נלמד מפ' אלו מציאות ולק"מ ולפ"ז גם כונת הרשב"א הוא כן דאין לברך רק על מצות השם שאין תלוי ברצון אדם שייך לומר וציונו אבל בהתלוי ברצון האדם לא שייך שציונו לעשות רצונו של זה והראי' דהרי נדחת מפני מצוה שעליו כן נראה ברור בכונת הרשב"א

ב) להלות לעניי ישראל. השע"מ הקשה למה השמיט המחבר הדין שכ' הרמב"ם והוא מהגמר' דאיזהו נשך דלישראל בחנם עדיף מלנכרי בריבית ונראה לתרץ בפשיטות דהנה הרמב"ם לשיטתו דס"ל דיש מצוה לנכרי בריבית וכל הפוסקים חלקו עליו דהרי אמרו בגמר' דלנכרי תשיך אתי אבל לאחיך לא ולעבור בל"ת ועשה וכל האחרונים תירצו דזה תלוי בשתי לשונות בש"ס דקאמר שם בחד לישנא לא נצרכה אלא לישראל בחנם וכו' ישראל עדיף וקשה פשיטא דהרי יש מצוה להלות לישראל וע"כ דסבר שם דגם לעכו"ם בריבית יש מצוה וא"כ הרמב"ם דס"ל דיש מצוה לעכו"ם בריבית לכן הוצרך לומר כאן דלישראל עדיף אבל המחבר, ס"ל דליכא מצוה לכן לא הוצרך כאן לומר דלישראל עדיף. אכן י"ל עוד ביותר ויתיישב למה לא הביא המחבר דעת הרמב"ם כלל ביו"ד ונראה פשוט דהרי הש"ע ריש ה' ריבית הביא דאף לעכו"ם בריבית אסרו חכמים רק בכדי חייו התירו וא"כ פשיטא דאין מצוה כלל ופשוט ג"כ דלישראל עדיף אכן הרמב"ם דדרכו להביא אף מצוה שאינו נוהג בזמן הזה וכיון דהוא מצוה דאורייתא הביאו ולכן גם כאן כ' דלישראל עדיף

ג) ואם חבל מחזיר ע"כ. הסמ"ע ס"ק ט"ו האריך וכ' דהא דמחזיר כלי אוכל נפש הוא ג"כ רק בעת צורכו כיון דאמר דאינו לוקה ע"כ דעשה דהשב חשיב קאי גם על כלי אוכל נפש ועשה זו הוא רק בעת הצורך ע"כ וכ' התומים דזה דוקא לדעת הרמב"ם דאבד המשכון לוקה כיון דאי אפשר שוב לקיים העשה וה"נ הא דתנן חבל רחיים ורכב לוקה ב' נפרש ג"כ באבד המשכון אבל להראב"ד דס"ל דאבד המשכון אינו לוקה כיון דחייב בתשלומין וא"כ איך קתני בחבל רחיים דלוקה וע"כ דלוקה מיד דלא הוי כלל ניתק לעשה וע"כ הא דמחזיר הוא רק לרבא משום דאי עבד לא מהני וא"כ מחזיר מיד אף שלא בעת צורכו ומ"מ לוקה דעבר אמימרא דרחמנא ולאביי אף בעת צורכו אינו מחזיר כיון דלא הוי ניתק לעשה ואי עביד מהני וכן כתבו התוס' (ד' קי"ד) ד"ה וחייב משום שני כלים כן תורף דברי התומים. והנה מ''ש דלאביי א"צ להחזיר אף בעת צורכו אף כי כן משמע בתוס' הדבר תמי' דכי כלים של אוכל נפש נפקי מכלל שאר ובהדיא אמר בש"ס גבי הא דאמר שמואל שליח ב"ד מנחת נתוחי ופריך לא יחבול רחיים ורכב הא מידי אחרינא חביל ומשני לעבור בשני לאוין הרי דלאו דלא תבוא קאי גס על רחיים ורכב וא"כ איך ס"ד דכיון דלאו דרחיים ורכב לא הוי ניתק לעשה ולא מתקן בחזרה לכן גם הלאו דלא תבוא לעבוט לא יקיים ובודאי הדבר פשוט דאף לאביי מחזיר בעת צורכו ובדברי התוס' שכתבו וז"ל ועוד קשה היכי חשיב לי' אביי ניתק לעשה (גבי סכינא דאשכבתא) הא לא אשכחן דנתקו הכתוב כמו גבי השבת העבוט וכו' צ"ל בכונתם דודאי לשון אביי דאמר זיל אהדר משמע אף שלא בשעת מלאכה ולזה הקשו דע"ז לא מצינו עשה כמו בהשבח העבוט בעת צורכו וא"כ למה חייבו להחזיר ודו"ק

גם בעיקר הדבר שהשיג על הסמ"ע וכ' דלהראב"ד אליבא דרבא מחזיר מיד ולקי משום דעבר אמימרא דרמחנא לפענ"ד אין נראה כן לשיטת הראב"ד ונראה דאם הי' הדין דמחזיר מיד לא הוי לקי ואך מדלקי נראה דא"צ להחזיר רק בעת צורכו כמ"ש הסמ"ע ובעת צורכו דמחזיר הוא כמ"ש משום מצוה דהשב חשיב ולקי משום לאו דרחיים דזה לא מתקן בהשבה כמבואר. ואבאר דברי דהנה במ"ש הראב"ד דאם אבד המשכון או נשרף אינו לוקה משום דחייב בתשלומין וכי זה הוא העשה דהשב תשיב העבוט ואיך מתקן הלאו דלא תבוא במה שמשלם והרי כ"ז שהמשכון בעין דמחזיר הוא לאו בתורת תשלומין דהא חוזר ונוטל הכר ביום וע"כ צ"ל דסברת הראב"ד הוא כמ"ש הה"מ הביאו הקצה"מ ס"ק ה' דהלאו דלא תבוא הוא רק כמו לא תגזול דיש בו עשה דוהשיב הגזילה וה"נ במשכנו לא גרע מגזילה דכי משום דחייב לו יגרע מגזל ולכן נתקיים במה שמשלם כמו גזל דאף ששרף הגזילה אמרינן במכות כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה והא דצריך העשה דהשב חשיב דלא ילקה הוא משום דקנה המשכון וא"צ להחזיר ואף דמגיע לו חובו עדיין אינו נקרא תשלומין דהא לא קניא רק למשכון וא"כ אין מחזיר כלום להלוה לכן אז צריך לעשה דהשב תשיב במה דמחזיר לעת צרכו אבל בעת שנשרף כבר נשתלם מחובו וגם אם שוה יותר מחזיר והוי תשלומין גמורים לכן אינו לוקה אף דאז אין כאן העשה דהשב תשיב וזה ברור לשיטת הראב"ד ולפ"ז גם בכלי אוכל נפש אם יהי' הדין לרבא דצריך להחזיר מיד א"כ תיכף משלם וא"כ לא גרע מגזל ואין בו חיוב מלקות וא"כ מדחזינן דלקי ע"כ דאין מחזיר תיכף וא"כ משמע כהסמ"ע דאין מחזיר רק בעת צורכו והא דלא אמרינן באמת דיחזיר מיד ולא ילקה נראה בזה כמ"ש הקצה"ח ותה"ל כי כונתי לדעתו דהא דפריך בתמורה נימא במשכון אי עביד לא מהני אין ר"ל מדא"ל להחזיר מיד דהא דאין מחזיר הוא מטעם דהלוה חייב לו ותפיס אחובי' ורק פריך למה קניא לענין שמיטה שלא ישמיט וה"נ בכלי אוכל נפש קניא לחובי' דא"צ להחזיר משום דמגיע לו וא"צ חזרה לכן לקי דאינו ניחק לעשה. יצא לנו מזה דאף לרבא וכ"ש לאביי א"צ להחזיר רק בעת צרכו כן נראה לשיטת הראב"ד

ואך מה שכ' הסמ"ע והסכים עמו התומים דלהרמב"ם הוי ניתק לעשה ואין מחזיר רק בעת צרכו ולולי דבריהם צריך לי עיון ואני נבוך בזה וכבר כתבנו דאין סברא כלל לומר דהוי ניתק לעשה דהרי אין שם עשה כלל וגם מדברי הרמב"ם פ"ג ממלוה ה' ד' כ' גבי בא אל