אבני החושן חלק א קפ

דאינו יוצא ידי חובת ק"ש בכתב משמע דלאו כדיבור דמי אך כאשר באו דברי התומים לפני ראיתי שהביא בשם השב יעקב דהביא ראי' ממגילה דאמרינן הי' כותבה וכו' הרי דכתיבה לא הוי כאמירה והתומים תמה עליו דמה ענין לזה ששם הצריכה התורה קריאה לדבר שצריך לקבל בלב דא"כ סופר הכותב פרשת ק"ש יפטר מק"ש אבל המקבל על עצמו הוי קבלה כאומר והרי בכתב לכתוב גט כותבין ע"כ ובעניי לא אבין החילוק בזה ואדרבה נראה דגט אינו ענין לכאן דבגט העיקר לידע דעתו ורצונו ולזה סגי בכותב אבל שבועה מאי ענין קבלה על עצמו וכי צריך רצון ודעתו בזה רק שישבע ואם ישבע בשקר עושה איסור ולכן נאמן שודאי לא יעשה איסור וא"כ מה לי אמירה לענין איסור או בענין קיום מצוה כגון ק"ש ומגילה וכותב השם ודאי לא הוי כמזכיר והוגה השם ומה שהביא מרש"י גיטין גבי אם לא יגיד כבר כ' הקצה"ח סי' מ"ו דזה עצמו שמפלפל הש"ס שם אי כתיבה הוי כאמירה ועוד הביא שם דברי השבו"י דהביא ראי' מסוטה דאמרינן ואמרה ולא אלמת והקשה דתיפוק לי' דאינה יכולה לשבע אלא ע"כ דשבועה בכתב מהני ולא אבין דאדרבה אי כתיבה כאמירה איך נתמעט אלמת מואמרה וע"כ דזה הוא כונת הש"ס דבעינן ואמרה האשה אמן היינו שתשבע ואלמת אינה יכולה לשבע וזה נראה כונת התוס' שם דכתבו דאף אי לא בעינן קרא כדכתיב מ"מ כאן אינה שותה דאינה יכולה לקבל עלי' השבועה ור"ל דזה הוא שאמרו בש"ס דבעינן ואמרה ואין ר"ל כיון דלא משכחת ואמרה דהרי לא בעינן קרא כדכתיב ורק משום דבעינן שתשבע ועיין תומים שדחה ג"כ דבריו רק דחק דלמה נקט הש"ס ואמרה ולפענ"ד הוא הוא. גם במ"ש דהרי ר"ת מחיר עדות בכתב ה"ה כאן מפי כתב שבועה הוי ובעניי אין זה ראי' דהרי אדרבה מדאסרינן עדות אילם משום מפיהם משמע דכתב לאו כדיבור הוא וא"כ ע"כ ר"ח דהתיר עדות בכתב הוא משום דא"צ רק להודיע לב"ד שכך הי' המעשה וזה נדע מכתבן והוא כמו שפי' הקצה"ח סי' מ"ו וכן הנתה"מ דאלם הוי פסול הגוף ולכן בראוי להגיד אין זה נתמעט מפיהם כיון דידעינן דזה חייב לזה וכמו בגט דסגי גילוי דעתו ומה שהביא התומים ראי' מהא דכותב דברי תורה א"צ לברך הרי דכתיבה לא הוי כדיבור נראה שהוא ראי' נכונה ומ"ש התומים דלשיטת ר"ת ודאי אסור רק כיון דמספקא לן אי הלכה כר"ת ספק ברכות להקל ע"כ לא אדע מה שייך ספק ברכות לכאן דזה הוא רק דמספק לא יברך אבל הרי ע"כ יברך אח"כ באותו יום ברכות התורה וא"כ איך יעשה ספק לכתחילה והרי אסור בלימוד קודם ברכה ולמה לא יברך כיון דע"כ יברך וזה פשוט. ומה שהביא ראי' מתמורה דאמרינן מקלל חבירו לוקה ודייק דלאו שאין בו מעשה לוקה ודילמא איירי במקלל בכתב דהוי מעשה לדעתי אין ראי' משום דודאי אם באמירה אין לוקה ודאי דאף בכתב אין לוקה דהא לא אמרינן רק כתיבה כדיבור ואם על הדיבור פטור ודאי אין הכתיבה יותר. אך גם התומים דעתו נוטה יותר דהכתיבה אינו כדיבור בשביעה ורק מ"מ האחרונים האריכו בתשובותיהם ולא באתי על דבריהם ורק ראיתי כי העלו זאת בספק ובענין אם כותב נשבעתי כבר כ' הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח דהודאה בשבועה לא מהני וה"ה כשאומר בלשון עבר נשבעתי הוי כהודאה ואף דקיי"ל שטרי דידן שטרי קנין הם נראה ג"כ דלשון נחתי הוי כהודאה וכקנין אודיתא וא"כ אין זה ענין לשבועה ורק אי מהימן אח"כ לומר שלא נשבע עיין שם ברמ"א דאם יש לו אמתלא נאמן ולא רציתי פה להאריך יותר גם כבר כתבתי קצת בחי' לה' גיטין ואי"ה אבאר במ"א רק כאן באתי על דברי התומים

ג) אע"פ שנושאת ונותנת בתוך הבית. עיין ש"ך בסוף הסימן שכ' דכל היכי דנו"נ בענין הלואה ופקדון שנהנה הבעל חייב לשלם אבל בפשעה בפקדון או השליכתו לאש וחבלה הבעל פטור ע"כ והתומים תמה עליו דהלואה ופקדון כעין עיסקא כיון דאמרינן דשליחותי' עבדה למה לא יתחייב וכי אם ישלח שליח להלות והשליח ישרפו הכי לא יהי' חייב ע"כ והנה ודאי דאף אם יהי' כן אין קושיא על הש"ך דכאן לא איירי בעיסקא רק דומיא דחבלה ומה שכ' דלא נהנה היינו לא נהנה בהלואה ואם הלותה עבורו ודאי דהוי הנאת הבעל ואין זה בכלל לא נהנה אך אף אם הלותה יש לי עיון דודאי אם נאמר דהיא כשליח גמור ודאי דחייב אבל אנן לא אמרינן רק כיון דהבעל הטיל העסק עלי' א"כ נתרצה למה שתלוה והוית כאפטרופוס שלוה לצורך העסק דחייב לשלם אבל בלא נתנה בהעסק אפשר דאין שייך בזה אפטרופסית דהרי לא אמר לו בפירוש שילוה לה ועיין לעיל סי' ע"ז דשותף אף שלוה לצורך השותפות והיינו שנתרצה השותף השני שילך להלות מ"מ אם לא בא אל העסק יכול לומר לעצמו לוה כמ"ש הנתה"מ שם וא"כ אפשר דה"נ כן הוא ואך התומים כ' כיון דחייב מחמת תקנת השוק אין לחלק ובזה ודאי דיש לעיין כי הש"ך לאו מחמת תקה"ש אתי עלה ועיין נתה"מ דכ' דהיא עדיפא משליח דאלו שלית צריך לברר שלוה אבל כאן באינה רוצית לשבע צריך הבעל לשלם ע"כ והסברא צ"ע אם שייך כה"ג תקנת השוק דכי נאמר דהמלוה חייש לכפירה שתכפור וסמך שלא תשבע ולכן הלוה לה ובשבועת היסת דלא נחתינן לנכסי ורק משמחין ולמה ישלם הבעל והוא אינו בר שמתא וצ"ע

ד) ואם הבעל מודה שבאו אלו הכלים לרשותו חייב לשבע שלא פשע ואינו ברשותו וכו'. השע"מ הקשה דיהא נאמן במיגו דלהד"ם דלא באו לרשותו ונגד טענת להד"ם לא יצטרך לשבע דהוא נגד טענת שמא והניח בצ"ע והנה אפשר לפרש דהתובע טוען ברי שבאו הכלים לרשותו לכן צריך לשבע ש"ד וע"ז כ' דמודה ואך בכופר צ"ע אם יש להשביעו היסת די"ל דאף היסת א"צ לשבע כיון שאומר שאינו בידו וא"כ אף אם יודה שבאו לרשותו לא יצטרך לשלם רק לשבע וא"כ בכופר אף שבועת היסת א"צ ואך נראה דלעולם צריך לשבע היסת אף באם התובע אינו יודע שבאו לרשותו דהרי לענין היסת לא מהני המיגו כמ"ש הש"ך לעיל סי' צ"ה ס"ק י"ז דשבועת היסת תקנתא הוא ולא מהני מיגו להפטר ממנה ואפשר דאף שבועת המשנה צריך לשבע כמו כל שבועה שאינו ברשותו דנשבע משום שמא עיניו נתן בה אף בשילם כ"ש באינו משלם כמ"ש בסי' צ"ה ס"ק ג' וצ"ע

סימן צז הלכות גביית מלוה

א) מצות עשה להלות וכו'. התומים הביא תשו' הרשב"א שהקשה למה אין מברכין על מצוה זו ותי' דאין בידו דאולי חבירו לא ירצה ודייק התומים דע"כ הרא"ש לא ס"ל כהרשב"א דהרא"ש הקשה למה אין מברכין וציונו לקדש אשה ותי' דיכול לקיים מצות פ"ו בפלגש ולמה אין מתרץ ג"כ דהוא אינו בידו דאולי לא תרצה האשה ללכת אחריו וע"כ דלא ס"ל כהרשב"א ע"כ ותימה בעיני על התומים שפי' כונת הרשב"א דכל מצוה שאין יכול לקיים בעצמו ותלוי בדעת אחר לכן אין מברכין דהרי כ' שם הרשב"א הביאו בקצה"ח וז"ל דכל מצוה שאפשר לעקרה לא חשובה מצוה כלל וראי' מכתובות (ד' מ') דאמרינן שם דלכן לא דחי ולו תהי' לאשה איסור לאו משום דאי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה ע"כ ולפי דעת התומים מצות פ"ו לא תהי' מצוה כלל כיון דתלוי בדעת אחרת אכן כונת הרשב"א פשוט דמחלק בין מצוה שעליו לעשות וא"י להפטר ממנה למצוה שעליו לעשות לחבירו כמו הלואה דאינו מחויב להלות רק אם חבירו רוצה וכן מצות ולו תהי' לאשה הוא