אבני החושן חלק א קעז

בדין השומרין וכ' הקצה"ח כיון דצריך קנין בשומרין ואין יכול לקנוח רק הקרקע בחזקה והענבים באגב וכיון דאין הקרקע בחיוב שמירה אין כאן קנין ע"כ והנמה"מ דחה דבריו בכתה דחיוב ויש להקשות עוד דהחילוק בין שאר דבר לשומרין כ' הרמב"ם בפי' המשנה ושם איירי במודה במקצת עיין ש"ך ס"ק ט' ואך הנתה"מ בסופו כ' דכיון דלהרמב"ם חייב בפשיעה א"כ תל הקנין עיי"ש. והנה הש"ך ס"ק ב' כ' ג"כ כיון דאין הקרקע בחיוב שמירה הוי כלא קיבל עליו לשמור נראה קצת כמ"ש הקצה"ח אך י"ל דכונתו דלא קיבל עליו חיוב שבועה עיי"ש וקצת מוכרח לומר כן דאם הוי כלא קיבל לשמור איך חייב בפשיעה ולפי ענ"ד בלא"ה י"ל דאף אם פטור גם מפשיעה מ"מ מל עליו חיוב הגוף לשמור כמו שכתבתי לעיל סי' פ"ז במחלוקת הרז"ה והראב"ד וא"כ י"ל דחיוב הגוף לשמור שייך אף בקרקע וצ"ע בזה כי יש נ"מ לדינא במסר לו בהקרקע אם צריך קנין וקנה אגבה ענבים העומדין לבצר למ"ד דפטור מפשיעה

ו) ה"ז נשבע עליהם וכו' ודוקא שאין צריכים לקרקע. עיין בטור דהרא"ש חולק וסובר דאף דאין צריכין לקרקע הוי כקרקע ותמהו על הטור דהרא"ש פ' יש נוחלין גבי הנותן נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דבהניח פירות תלושין הן של יורשים ומחוברים לבנו וכ' הרא"ש דפירות מחוברין ועומדין לתלש כתלושין דמי וראי' מפ' הכונס דאכלה פירות גמורין משלם פירות גמורים הרי דבהדיא כ' הרא"ש דלאו כקרקע דמי והמומים בכל פלפולו לא העלה ארוכה לסוגיא דסנהדרין דמועלין בשטרו ולהסוגיא דפ' השולח ואשר הנראה לי בזה דהנה הסוברין דצריכין לקרקע הן כקרקע הטעם דבטלו אגב ארעא אכן חכמים דאמרי כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אף בעומדין לבצור אין הטעם דבטלו לקרקע רק כיון דאינן מטלטלין דהרי לא ק י"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי לכן הן עצמן דינן כקרקע ולכן בכ"מ הן כקרקע אבל בכותב נכסיו לבנו אם אין צריכין לקרקע אף דכקרקע דמי מ"מ אינן בטלין להקרקע שכתב לו אביו לכן הן ליורשין וזה שהביא ראי' מפ' הכונס דאכלה פירות גמורים דקיי"ל בזה דמשלם פירות גמורין וע"כ דלכן לא שיימינן להו אגב ארעא דהן בפני עצמן ואין להם שום שייכות לקרקע ויחיישבו בזה כמה קושיות להמעיין ואך מה שכ' הרא"ש בפ' האשה שנפלו ואע"ג דקיי"ל העומד לגדור כגדור דמי וכונתו לסוגיא דפ' נערה כבר מתרץ הש"ך דלענין ב"ח שאני וקצת יש עוד לעיין אם בכתובה אינה גובית דאקני מיורשים ובפרט לשיטת הש"ך סי' קט"ו דבכתובה לא מהני דאקני י"ל דלכן שם כגדור דמי כיון דהם דאקני ואין בטלין לקרקע לכן אין האשה גובית מהן ודו"ק

ז) שאין צריכין לקרקע. הש"ך ס"ק ט' פסק דבכל מילי הן כקרקע ובפ' נערה דאמר כל העומד לגדור כגדור דמי דלענין ב"ת וכתובה הוי כמטלטלין דלא סמכו דעתייהו כיון דהיתומים יכולין לגודרם והנה כן כתבו התוס' סנהדרין (ד' ט"ו) ולפי חורפי' לא עיין אך קשה לי דהש"ך פסק לקמן סי' ק"ת דאם מכרו יתומים שעבוד הב"ת צריכין לשלם משלהם וכיון דכקרקע דמי למה לא סמכו דעתייהו ורש"י דפי' שם לענין מזונות א"כ אין חילוק בין הפירות להשדה דאף מהשדה אם ימכרו לא מגבה ואולי לא בדקדוק נקט הש"ך לשין זה רק דלא סמכו דעתם שמא אביהן יגדרם לכן אין גובין מהיתומים

ח) טענו ב' חדשים שכנת בחצרי. עיין ש"ך ס"ק י"ב העתיק דברי הה"מ שכ' דאם היו מתלקותן שזה אומר יש לי לדור בו עדיין וזה כופר הוי תביעת קרקע ואין נשבעין רק היסת ופי' בש"ך דר"ל דאם זה אומר יש לי לדור בו עדיין ב' חדשים וזה אומר רק חודש אע"פ שזה המשכיר הוי מודה במקצת מ"מ כיון דמחלקותן בקרקע נשבע רק היסת ע"כ ובסי' שי"ב ס"ק ט"ז כ' הש"ך דה"ה למד דין זה מדברי הרמב"ם שהוא כלשון המחבר שם דמ' או לזמן ארוך נשבע היסת עיי"ש. והנה צ"ע דמה איריא משום דהוא תביעת קרקע תיפוק לי' בלא"ה הא הילך הוא והנה אמת דכאן י"ל דהש"ך רק לדוגמא בעלמא נקט אבל מ"ש שם דנלמד מדברי הרמב"ם והרי אינו מוכרח די"ל דטעמו דהרמב"ם שם הוא משום הילך והי' אפשר לפרש דברי הה"מ דשכר בעשרה דינרים ואומר דיש לו עדיין לדור ב' חדשים וזה אומר שאין לו לדור רק חודש ולענין הבית המשכיר נאמן רק השוכר דהוא מוחזק בשכירות מנכה לעצמו עבור חודש וע"ז אמר דאף דהשוכר מודה במקצת מ"מ כיון דמחלקותן בקרקע אין השוכר נשבע רק היסת כיון דאין מחלקותן בהכסף אך הש"ך לקמן סי' שי"ז כ' דאין השוכר נאמן ואך אם אין ידוע בכמה שכר דאז ודאי מנכה לו אך זה אולי לא הוי תביעת קרקע כיון דאין השוכר נאמן רק מחמת שמוחזק בממון וצ"ע. עוד כ' הש"ך דה"ה נמי אם המשכיר אומר על שני חדשים שכרת והשוכר אומר לא שכרתי רק על חודש אחד ג"כ הוי כקרקע ואינו נשבע רק היסת ע"כ וצ"ע דהרי א"צ לשבע רק אחר הזמן ואז הוי מטלטלין שוב ראיתי שכן הקשה הקצה"ח. ועיין מומים כ' ג"כ דאם המשכיר תובעו שהשכיר לו בדינר לחודש על שני חדשים וכבר עברו והשוכר טוען שעדיין לא עבר רק חודש אחד הודאת השוכר לא הוי רק מקרקע כיון דלפי דבריו עדיין לא כלה הזמן והקשה אח"כ דמאי פריך הש"ס בב"מ למה לי למעוטי קרקע משבועה הא קרקע הילך הוא הא משכחת כה"ג ותי' אח"כ דכה"ג לאו הודאה הוא דאין חיובו ברור שמא יוציאנו אנס מביתו ולא יספיק השכירות דלהבא ויצטרך ליתן לו משכירות העבר ועדיין צ"ע ע"כ ועיין נחה"מ דהסכים כן ולי צ"ע דמה שאמר שמא יוציאו אנס מביתו א"צ לזה דבלא"ה המשכיר נאמן שהיום סוף הזמן וא"כ אף אם השוכר נאמן שלא ליתן השכירות מ"מ אין לומר בזה כיון דשכירות אינו משתלמת אלא בסוף הוי כקרקע כיון דצריך לקרקע כמ"ש שם כיון דמוכרח להוציא משם דירתו א"כ היום סוף הזמן שקבע ואף דמנכה לעצמו מהשכירות מ"מ הזמן נשלם גם מ"ש דיצטרך ליתן משכירות העבר והוא משום דהמשכיר חייב להעמיד לו בית והרי הוא אומר שנשלם הזמן ואפשר דזה שסיים בצ"ע וגם לפי דבריו יש עדיין לעיין דאם נאמן השוכר שזמן השכירות לא יהי' עד אחר חודש וא"כ עדיין א"צ לשבע כמו שמבואר בסי' ע"ג בש"ך ואח"כ הודאתו ידועה גם אינו כקרקע ואולי כבר יצאה בפטור וצ"ע

ט) הואיל ואינם חלוקים כמה קרקע מכר לו עיין ש"ך ס"ק ט"ו דמפרש דמאי דאמרינן בגמרא בטוענו דמי עבד גדול ומודה דמי עבד קטן היינו כגון שקנה ממנו עבד או שדה בדינר ואי אפשר שהמוכר יעמידם לידו כגון שניטלו מחמת המוכר או שהמוכר שרפו או הזיקו וטוען הלוקח גדול לקחתי בדינר והמקח קיים ותן לי דמי הגדול והמוכר אומר קטן לקחת וכו' והנתה"מ תמה דאם שרפן או הזיקן זה הוא הדין דסעיף ז' שתפר בה בורות וזה הוי כקרקע כיון שהתביעה בא מקרקע והי' כיון דשרפן או הזיקן יכול הלוקח לבטל המקח והוי תביעת ממון ע"כ ודבריו תמוהים הן בפירושו הן בדינא חדא דהרי הש"ך דחה פירוש התוס' דפירשו דיכול לחזור מחמת שלא כ' עדיין השטר והקשה דאם התביעה הוא בדמים מה לי אם העבד גדול או קטן ולפי דברי הנחה"מ גם להש"ך אין התביעה רק מחמת שחוזר ויותר תימה דהש"ך כ' בפירוש לקחתי בדינר ומכרתי בדינר הרי דאין חלוקין כלל כמה מעות נתן לו ואם חוזר א"כ אין כאן הכחשה וגם דינו שכ' דיכול לחזור הוא תימה ומבואר הוא בש"ך דמקח קיים ולכן תובע דמי עבד גדול והיינו אף שלא נתן רק דינר מ"מ תובע עבד גדול שהי' שוה יותר או דהמוכר רוצה ליתן לו דמי קטן אף ששוה פחות ממה שלקח וגם בסברא אין מקום לומר שאחר שקנה יתבטל המקח אם המוכר אבדן וגם אם תפרש