אבני החושן חלק א קעא

דמי לכן בעה"ב חייב לשבע עיי"ש. והנה בקצה"ח ס"ק שאח"ז וכן הנתה"מ פירשו דברי הר"ן שכ' דמי יימר דמשתבעת היינו אף אם צויתיך ליתן איני מחויב לשלם לך כ"ז שלא תשבע א"כ למה אשבע בחנם ולפ"ז אף אם גורם לממון כממון מ"מ א"צ לשבע ועיין מ"ש סי' פ"ז ועוד למה כ' הר"ן דאפי' היסת אין נשבעין דהרי בגורם לממון עכ"פ היסת בעי וע"כ כמ"ש דהוי שבועה בחנם וגם לפי דעתי אין דומה להך דפ' שבועת העדות דשם אין העדים חייבין קרבן רק באם יתחייב הנתבע מיד אבל כאן הרי החנוני מוכן לשבע ועיין מ"ש לקמן עוד ואך לכאורה הי' נראה לפרש דברי בעה"ת דלכן צריך לשבע דלפי דברי בעה"ב דלא ציוהו ליתן אז נוטלין הפועלים בלא שבועה לכן תובע את בעה"ב שגרם לו הפסד דאם הי' מודה שציוהו ליתן הי' הפועלים צריכין לשבע ומי יימר דמשתבעו ובפרט דלפי דבריו שכבר נתן להם ודאי דלא היו נשבעין לשקר וא"כ הוי גורם לממון והבעה"ת דס"ל גורם לממון כממון חייב לשבע והר"ן דסובר לאו כממון דמי אין זה הפסד במה שנתן להפועלים בלא שבועה ובפרט דהר"ן סובר דחנוני מדינא אינו נוטל ולכן התנוני צריך לשבע תחילה ואם לא ישבע נוטלין פועלים בלא שבועה לכן לא הוי רק גורם אכן המחבר דס"ל דאף החנוני נוטל מדינא וכ' הקצה"ח ס"ק ב' דלשיטתו אין התנוני נשבע תחילה ואף שדבריו צ"ע דלעולם הפועלים עדיפי מחיוב החנוני אבל מ"מ עכ"פ גם הפועלים אין דינן ליטול רק בשבועה וא"כ הפסידו ואך בודאי ג"ז צ"ע דשם העדים יודעין דהלוה חייב א"כ שפיר הוי גורם לממון אבל כאן יכול בעה"ב לומר מי יודע אך האמת אתך וא"כ אף גורם לא הוי ותימה על הקצה"ח דבסוף דבריו כ' סברא זו ובתחילה כשפי' דברי בעה"ת לא דחה בזה פרושו ויש עוד להאריך בזה ועיין בהגהות א"ב סי' פ"ז וצ"ע

ט) אם לא נתן בעה"ב לחנוני קצבה וכו' החנוני נאמן לומר כו"כ נתתי בלא שבועה. הסמ"ע ס"ק כ"ב כ' בשם מהרש"ל דאף להסוברין דבחנוני לבדו תובע מ"מ צריך לשבע כאן ידוע שנתן ואכתי קשה מ"ש ממוציא הוצאות על נכסי חבירו דג"כ ידוע שהוציא ומ"מ צריך לשבע כ' הש"ך ס"ק כ"ט דשא"ה כמ"ש הטור כיון שאמר תן כל מה שצריכין כקצץ דמי ע"כ ולא אבין דגם בשדה צריך להוציא כפי מה שצריך להשדה והטור לא כ' דהוי כקצץ רק במה שכ' דחזקה שלית עושה שליחותו והוקשה לו דהא לא קצץ לו כמה יתן ומה עשה שליחותו שייך ע"ז כ' דהוי כציוה תן כך וכך כיון דציוה ליתן כל מה שצריך הוי כקצץ ועשאו שליח על כל מה שצריכין. שוב מצאתי שכן הקשה התומים ונראה דכונת מהרש"ל לפרש דאיירי שלא נתן להם יותר מכדי שכרן המגיע להם ולכן א"צ לשבע וזה שכ' דאף להסוברין דהחנוני אף בתובע לבדו צריך לשבע מ"מ כאן דידוע שהוציא א"צ לשבע וזה ודאי נכון בפשוט דהא כבר ידוע מ"ש הר"ן דאף במוציא הוצאות מדינא א"צ לשבע וכאן ג"כ דידוע שהוציא א"צ לשבע ואף דשם תקנו שישבע היינו משום דאין הוצאותיו ידועין וכבר כ' הש"ך בס"ק א' דהיכי דאינו מחויב אף תשלום אחד הוי הפסד אבל כאן דלא נתן יותר מהמגיע להן ואין בעה"ב מפסיד א"צ שבועה דידוע שנתן אף דאין ידוע אם נתן הכל ודוק כי הוא נכון. ובזה מובן דברי הרמ"א דאם אמר שנתן יותר משכרן צריך לשבע וא"כ יש לפרש דברי הרמ"א מ"ש וי"א דאף אם הפועלים כאן היינו אף במודים שנתן להם כל כך מ"מ צריך לשבע ומיושב לשון אף שכ' שהש"ך בס"ק למ"ד כ' דאינו מדוקדק גם למה כ' לשון י"א ולפמ"ש קאמר די"א דאף דמודים מ"מ לא מהני עדותן שיטול בלא שבועה ובזה אפשר דיש לפרש דברי הטור שכ' דחזקה שליח עושה שליחותו והקשו עליו מה צריך לטעם חזקה גם מה טעם הוא לפוטרו משבועה ולפי הנ"ל י"ל דאף דידוע שנתן קצת לא יחויב שנתן הכל ע"ז אמר מסתמא כיון דאמר כל מה שצריכין חזקה שנתן הכל והפועלים קבלו ממנו כך ואף דאולי לא כונתי האמת בדבריהם וגם הש"ך לא כ' כן בס"ק למ"ד מ"מ לדינא אפשר דכונתי להאמת וכן מורים דברי התומים לדינא

י) קטן ששכר פועלים וכו' ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלין אבל לא החנוני. הקצה"ח ס"ק ט' הקשה כיון דאין חנוני נוטל למה צריכין הפועלים לשבע עיי"ש והנה י"ל כיון דמ"מ, החנוני מכחישן צריכין לשבע עיין מ"ש ס"ק ב' אך מ"מ לכאורה כיון דכ' הרמב"ם דהחנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן לא הוי כתובע כלל כיון דאין להקטן הנאה ואך נראה דגם מה שנתן החנוני מיקרי הנאה לקטן ואך מה שא"צ הקטן להחזיר לו נראה דמצינו כה"ג בב"ב (ד' ת') דר"פ רמא כריא חדתא איתמי א"ל ר"ש ודילמא לא מדויל א"ל אי לא מדויל מהדרנא נהלייהו והרי מותר בנכסי יתומים לחוב ע"מ לזכות וע"כ דאין זה זכות גמור וא"כ איך לקח מהם ע"כ דהוי הנאה שלהם ומ"מ אי לא מדויל צריך להחזיר וה"נ אף דגם נתינת החנוני מיקרי הנאה מ"מ אי, לא מהני להו שצריכין אח"כ ליתן לפועלים אזלא הנאתן וא"כ מה שלא נתחייבו ליתן לפועלים הוי הנאה ומחויבים לשלם לו וא"כ ע"כ צריכין לשבע ואין נפטרים ממנו רק ע"י שבועתן שנוטלין מהם ודו"ק

סימן צב

א) נקרא חשוד מי שנשבע לשקר אחד שבועת העדות. עיין תומים מה שתי' דברי התוס' דס"ל דאף בזמן, קרוב יכול לומר אישתלי עיי"ש והנה התומים הביא קושיא בשם בה"ז בכריתות, (ד' י"ב) דאמר מודה ר"מ (אף דאית לי' עדים מחייבין אותו קרבן באכלת חלב) לחכמים באומר לא ידעתי לך עדות דפטור דיכול לומר לא נתכונתי לעדות וקשה בלא"ה הא יכול לומר אישתלי ואיך מחייבין אותו קרבן ונראה דהנה כבר כ' הנתה"מ דכל היכי דנשבע היפך האמת לא אמרינן אישתלי ורק בשבועת העדות דשבועתו הוא שאינו יודע ואם באמת שכת נשבע אמת לכן אמרינן דשכח וא"כ כאן דנשבע לא ידעתי וזה היפך האמת לכן לא אמרינן דשכח ואך עדיין יש לעיין בזה דהרי מה שאומר בלשון ידעתי אין זה נ"מ לתובע דהרי העיקר הוא מה שאינו יודע עכשיו וא"כ תופסת הלשון שאמר לא ידעתי בלא"ה אינו מביאו לידי קרבן אכן נראה דהש"ס לא איירי כלל בענין שבועת עדות רק בשבועת ביטוי והראי' מדנקט לשון לא ידעתי וזה הלשון אמר ג"כ בשבועות (ד' כ' ) לענין שבועת ביטוי ובכל פ' שבועת העדות נקט לשון אין אנו יודעין וע"כ דאיירי בשבועת ביטוי וכן התוס' שם דהקשו איך עדים מחייבין אותו קרבן הא חייב חטאות אין ממשכנין אותו ותי' דשם לא ניחא לי' בכפרה אבל באומר לא אכלתי וסובר דאינו חייב ממשכנין וקשה מאי יעשו בדברי אביי דהרי בשבועת העדות ע"כ החיוב קרבן במזיד הוא וא"כ מאי אשמעינן אביי דמודה ר"מ הא בלא"ה אין ממשכנין בשבועת העדות וע"כ דאיירי בביטוי (אמת כי בדברי התוס' יש לעיין דבב"ק שם משמע דלאו מטעם דלא ניחא לי' בכפרה אין ממשכנין רק מטעם דמסתמא הוא עצמו לא ישהה כפרתו וכבר כ' הרמב"ן הביאו המ"מ ה' מעשה הקרבנות דבעבר ג' רגלים ממשכנין וכן כתבו התוס' בראה"ש ד' ו') ואך לפ"ז יקשה לשיטת שאר הפוסקים דס"ל דאף בשבועת העדית בזמן קרוב א"י לומר שכחתי א"כ למה נקט אביי לא ידעתי דהוא שבועת ביטוי ולמה לא נקט אין אני יודע דהוא שבועת העדות ואך נראה דלא הי' יכול כלל לומר מודה ר"מ בשבועת עדות ובאמת קשה לי להמפורשים דאיירי בשבועת העדות קשה דהא חכמים דפטרו באכלת חלב הוא משום דיכול לומר מזיד הייתי וא"כ בשבועת העדות דאף מזיד חייב וא"כ אף לחכמים לולי הטעם דיכול לומר לא נתכונתי לעדות היו