אבני החושן חלק א קע

רק התומים כ' דמנ"ל דעשו תקנה נגד עכו"ם מ"מ ודאי דאין לחלוק עי"ז על הרשב"א שהביא הש"ך ובפרט להוציא ממון נגד סברת הש"ך ודו"ק כי זה ברור

ג) או שמתו פועלים וכו' שהרי אין בעה"ב משלם אלא תשלום אחד. הש"ך ס"ק י' כ' דאף במתו פועלים יורשין גובין דהוי א"י אם פרעתי ופי' דברי הש"ע כגון שאין כאן יורשים עיי"ש ובעיני הדבר תימה דאי איירי בגר או כמ"ש הנתה"מ דבעה"ב הוא עצמו היורש א"כ מה יועיל זה דאינו משלם רק תשלום אחד והרי כבר כ' הש"ך ס"ק א' דהיכי דאינו מחויב כלל אף תשלום א' הוי הפסד ואך אף אם נחליט כמ"ש הש"ך דמחויב ליתן ליורשיו של פועל נראה דהיינו בבאין לתבוע ובענין שיש קצת דררא דממונא דהיינו שמת בקרוב לקבלת שכירתו אבל באין היורשים לפנינו לתבוע למה יש לנו לחוש שלא נתן וחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואם לא הי' נותן מסתמא הי' בא מיד לתבוע וא"כ יש לפרש דברי המחבר כפשוטו דאין היורשין תובעין אך התומים השיג על הש"ך וכ' דאף אם היורשין טוענין אמר לנו אבא שלא נפרע אין זה טענת ברי שיוכלו לגבות אך הש"ך כבר כ' דטענת בעה"ב הוי א"י אם פרעתיך ולק"מ קושיית התומים ואך הנתה"מ כ' שבעה"ב יודע שאין מחויב רק תשלום א' זה מיקרי טענת ברי כמ"ש גבי ב' שהפקידו אצל אחד ועיי"ש ואף שאין זה דומה לשם דהא התם הדין דיהא מונח וכאן ודאי צריך ליתן לפועל ורק הנתה"מ כ' זה לדוגמא לומר דאפשר דאף ברי כזה מהני שלא נטעון להם והנה לפענ"ד י"ל כן דהיינו אתר שנשבע כבר החנוני אבל קודם שנשבע ודאי דאין סברא דיהי' נתשב טענת ברי ובכה"ג לא כ' המחבר דאין החנוני נשבע כן הי' נראה לכאורה. שוב ראיתי בשע"מ כ' וז"ל דטענת בעה"ב נחשב קצת כטענת ברי כיון דאין מחויב רק לאחד ואם הי' הדין שמחויב להם הי' החנוני צריך לשבע כיון דמפסיד וכיון דנוטל בלא שבועה ע"כ דאין היורשים גובין עיי"ש ותימה בעיני כי עשה מן הסיבה מסובב ואדרבה הי' לנו לומר שיטלו היורשים והחנוני לא יטול רק בשבועה ועכ"פ נראה דאין היורשים מפסידים רק ע"י שבועת החנוני ודברי הש"ע כבר פרשתי וא"כ אין מהש"ע ראי' וצ"ע

ד) וי"א. עיין ש"ך ס"ק י"ב העלה דעיקר כהרמב"ם דהיכי דפועלים אין תובעין נוטל החנוני בלא שבועה וכ' הש"ך דלא הוי כא"י אם נתחייבתי דמוקמינן ממונא בחזקתי' כיון דתשלום אחד מחויב בודאי ודבריו צ"ע לפי מ"ש ס"ק י' דאיירי באין להפועלים יורשין והוא בעצמו היורש א"כ אף תשלום אחד אינו חייב ושפיר הוי כא"י אם נתחייבתי ואך כבר פרשתי בס"ק הקודם באופן אחר וק"ל. ומ"ש הש"ך בשם מהר"י בן פלאט דיש חזקה שלית עושה שליחותו נגד חזקת ממון וא"כ ברי עדיף כבר הבאתי בס"ק ב' דהתומים השיג עליו דאין זה חזקה ופרשתי דעיקר כונתו דציוה לו ליתן ונתחייב בזה ואך מה שדימה זה להא דמשארסתני נאנסתי צ"ע דשם יש חזקה ממש ואפשר לומר דר"ל דכאן לולי הפועלים דהוי נגדם כא"י אם פרעתי אין כאן חזקת ממון כיון דמחויב תשלום אחד ורק משום דהפועלים מגרעין חזקתו ע"ז אמר כיון דחזקה שלית וכו' והוי כמו זרק לו חובו דלא הוי א"י אם פרעתיך עיין קצה"ח סי' ע"ה ושוב הוי גם לענין התנוני כמחויב תשלום אחד דאין כאן חזקת ממון. ומ"ש הש"ך ראי' מב"מ דכ"א יכול לתובעו מהדין ולא כמ"ש הרמב"ן דהוא רק טעם התקנה הקשו עליו דהרי בפ' כל הנשבעין לא תשיב רק אותן דמדינא אין נוטלין עיין תומים י"ל קצת דודאי הא דשניהם נוטלין אין מהדין רק הדין יהא מונח לפי מ"ש דהוי כזרק חובו דאף בפועלים אין זה כא"י אם פרעתי ולפ"ז י"ל אף להר"י ו' פלאט הוא רק טעם דתקנתא ודו"ק

ה) בד"א בחנוני המקיף. הש"ך ס"ח ט"ו הביא בשם הב"ח דאם בשעת שכירות הפועלים המתום אצל החנוני ונתרצו לפרע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום והסכים עמו הש"ך והתומים השיג עליו דאף דאין יכולין לחזור ולומר רצונינו לפרע מן הבעה"ב היינו כשהחנוני פורע אבל כאן יאמרו כיון דאין החנוני פורע לנו אתה חייב עיי"ש ולפענ"ד סברת הב"ח והש"ך נראה דהנה הסמ"ע ס"ק י"א כ' דאף דהנמחה יכול לחזור אף במעמ"ש מ"מ כיון דהחנוני אומר דפרע שוב א"י לתבוע מבעה"ב וכן כ' העיטור רק הש"ך ס"ק י"ת השיג דהטו"מ ע"כ לא ס"ל כן. והנה סברת העיטור והסמ"ע נראה דהוא משום דהרי בב"מ אמרו דהפועלים יכולין לומר לבעה"ב אנו עבידנא עבידתא גבך מאי אית לנו גבי חנוני לכן חייב להם אבל בהמתום במעמ"ש ונתרצו יכול בעה"ב לומר הרי אתם גרמתם במה שנתרציתם לקבל ממנו ועי"כ אני מוכרח לשלם לו ואם לא הייתם מקבלים הייתי פורע בעצמי ולא הי' מגיע לי הפסד אכן כונת החולקים נראה דהוא כיון דיכולים שניהם לחזור קודם שפרע א"כ לא מהני ההמחאה והוי כלא הומחה ולא גרמו לו הפועלים הפסד רק הוא גרם לעצמו וכ"ז ניחא היכי דהומתום אח"כ אבל אם בתחילת השכירות היו מוטלים על החנוני ונתרצו וא"כ ודאי על ידם מוכרח בעה"ב לשלם לחנוני שוב אין לפועל על בעה"ב כן נראה הסברא ועדיין יש לעיין בזה

י) וי"א שגם זו שבועת היסת. הש"ך ס"ק כ"א תמה בזה כיון דהמחבר פסק לקמן כהרי"ף דבשלח למלוה ע"י שלית נשבע המלוה בנק"ח למה הביא כאן דיעה זו והתומים תי' דרק בשליח דיכול לומר החזרתי ללוה מיקרי טענתו טענת ברי ולכן צריך המלוה לשבע אבל כאן דאמר תן לפועלי ותני כזכי ואין יכול להחזיר לבעה"ב והוי נוגע גמור לא הוי טענת החנוני כטענת ברי לכן א"צ הפועלים לשבע בנק"ח ע"כ. והנה קצת קשה דא"כ אף היסת לא ישבעו ויש ליישב ודו"ק אכן זה קשה דהרי תן לא הוי כזכי רק היכי דבשעה שמסר בידו המעות אמר תן אבל כאן במעמ"ש משמע שכבר הי' המעות ביד החנוני ובכה"ג לא הוי תן כזכי ובתי' לאה"ע ה' חליצה כתבתי דמהטו"ז משמע דגם בשעה שמסר לידו שייך מעמ"ש אך לא משמע כן בפוסקים לקמן סי' קכ"ו ועיין מ"ש שם בזה

ז) מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו נשבע כמה הוציא. הש"ך ס"ק כ"ג כ' לחלק בין הך לסרבן דצריך דוקא עדים דהכא הא הימני' והנה ביורד שלא ברשות בסי' שע"ה דידו עה"ת ומהימן בשבועה צ"ל כיון דיש שבת שיעור שתובע הוי ג"כ כמוציא ברשות לענין שיהי' נאמן בשבועה ועיין תשו' הרמ"א סי' פ"ו דהיכי דאין ידוע כלל אם הוציא אינו נאמן ובזה מיושב מה שהקשה התומים על הר"ן בס"ק ז' דהר"ן כ' דבמוציא הוצאות מדינא נוטל בלא שבועה והקשה דמ"ש מחנוני דמדינא אינו נוטל כלל דהוי א"י אם נתחייבתי ולפי דברי הרמ"א ניחא דשם עכ"פ ידעינן דהוציא ואין להקשות על הרמ"א מרועה דנאמן דהציל ברועים ומקלות דצריך בעה"ב לחזור לו מה שהוציא דהתם הוי ג"כ כיורד ברשות ומיקרי הימני' בשעה שמסר לידו לרעות גם איכא דעת שכינה ועיין בשע"מ וקצרתי ביען כי אין כאן מקומו להאריך ועיין לקמן ס"ק ט' מ"ש

ח) ואם מודה בנ' נשבע שבועת התורה. הש"ך ס"ק כ"ז הביא דברי בעה"ת דכ' כיון דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי לכן חייב בעה"ב לשבע והש"ך תמה דמה ענין דד"ג לכאן והקצה"ח פירש דברי בעה"ת דאיירי באופן דאף אם מודה בעה"ב אין החנוני נוטל אלא בשבועה ומ"מ ס"ל דאם בעה"ב כופר צריך לשבע משום דכל הטעם דהסוברים דבעה"ב א"צ לשבע הוא משום דיכול לומר מי יימר דמשתבעת ומבואר בפ' שבועת העדות דמי יימר דמשתבעת הוי כגורם לממון והבעה"ת לשיטתו דפוסח כר"ש דדבר הגורם לממון כממון