אבני החושן חלק א קסו

וליישב זה וגם לתרץ הרבה קושיות אשר קשה שם בסוגיא דמוקשה הוא מתחילה ועד סוף צריך להרחיב הדיבור ולתרץ גם דברי הרי"ף התמוהים מה שתמהו עליו כל הקדמונים דהנה הרי"ף כ' דלמסקנא קיי"ל כאביי דאף בלא מסרו לו בעדים אין האומן נאמן ואף דליכא גם עדי ראיה אינו נאמן האומן דחזקה דכל אומן נותנין לו לתקן והוי מיגו במקום חזקה ותמהו עליו דהא אביי משני התם דליכא עדי ראיה לכן אומן נאמן והוא קושיא עצומה. וליישב זה נראה ויבואר דאדרבה משם ראי' להרי"ף דהנה קשה במה דפריך שם רבא בהא דקתני כ"ז שהטלית ביד אומן המע"ה ה"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרו ולמה לא פריך לאביי בפשיטות למה מהימן דכיון דסבר דאף בליכא עדים אין האומן נאמן כ"ש באיכא עדים דבשלמא לרבא איירי בליכא עדים אבל לאביי קשה במאי מוקים לה וכבר הקשו כן התוס' גם הקשו וכי לא משכחת דלא ידעו העדים הקציצה או שכחו גם קשה וכי לא ידע רבא דיש לתרץ דליכא עדי ראיה כמו שתי' אביי גם קשה שם דאביי מתרץ לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה ולמה לא משני בקיצור דליכא עדי ראיה ואי דאם איכא עדים שמסר נחזי מאי קאמרו זה כבר מתרץ רבא דהרי קושיא זו נחזי לאו לאביי קשה וכבר הרגיש הנתה"מ בכ"ז ונראה דלכאורה קשה דמאי פריך רבא אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן לומר ב' קצצת לי וקשה לאביי דאמר דאומן אינו נאמן לטעון לקוח וקשה דמאי מדמי בטען שתים קצצת לטוען לקוח דהרי כבר כ' הר"ן דלכן בטלית ביד אומן א"צ האומן לשבע משום דאף בנתנה לו הא דצריך לשבע הוא רק להפיס דעתו של בעה"ב ולכן כשהוא מוחזק א"צ לשבע דמפויס ועומד הוא וה"נ נאמר אף דאינו נאמן לטעון לקוח מ"מ שתים קצצת לי נאמן כיון דאף בנתנה לו נאמן בשבועה באם הוא מוחזק נאמן ואך נראה דלק"מ דכ"ז דנאמן אף בלא שבועה משום דמוחזק היינו אם יש לו מיגו ונאמן לטעון לקוח אף שבועה א"צ אבל לאביי דלא מהני חזקתו ואף דיש לו מיגו וא"כ לא הוי כמוחזק כלל ס"ל לרבא דלא שייך מפויס ועומד דלשקול בלא שבועה ואך הרי מצינו להפוסקים וכן פסק הש"ך סי' ע"ב דאם יש עדים שבא לידו בתורת משכון אך אין יודעין כמה הלוה עליו נאמן המלוה בשבועה כמה הלוה אף דאינו נאמן לטעון לקוח משום דיש דררא דממונא דיודעין דבתורת משכון בא לידו. וע"פ הקדמה זו נתחיל לפרש הסוגיא דהכי פריך רבא אי דאיכא עדים שמסר בידו לתקן נחזי מאי קאמרו ואי דשכחו הקציצה א"כ דמי למשכון דצריך לשבע אף דאיכא דררא דממונא ולמה א"צ לשבע וע"כ דליכא עדים וקתני אומן מהימן ולמה נאמן וע"כ דחזקתו מהני מטעם מיגו דלקוח לכן מפויס ועומד הוא וקשה לאביי דס"ל דאומן לא מהימן במיגו אף בליכא עדי ראיה כמ"ש הרי"ף דאף בליכא עדי ראיה לא מהימן לטעון לקוח במיגו דלהד"ם או החזרתי דהוי מיגו במקום חזקה וא"כ ליכא לאוקמי בליכא עדי ראיה ומשני אביי לעולם דליכא עדים וכ"ש באיכא עדים דהוי דררא דממונא רק לעולם מצית לאוקמי אף בליכא עדים והוא דלא ראה ופליג על סברת רבא דס"ל דהיכי דאין לו מיגו לא שייך מפויס ועומד רק אף דאינו נאמן לטעון לקוח מ"מ כיון דנאמן החזרתי שוב הוי מפויס ועומד וא"צ שבועה. ומעתה מיושב כל הקושיות ואדרבה יש ראי' להרי"ף מדלא רצה רבא לתרץ דליכא עדי ראיה והיינו משום דס"ל דאף בליכא עדי ראיה אינו נאמן וכן אביי לא מתרץ רק דלכן נאמן שתים קצצת דאף בנתנה נאמן בשבועה והיכי דיכול לטעון החזרת מפויס ועומד וא"צ לשבע על שכרו אבל לקוח ודאי לא מהימן ולפ"ז גם על הש"ע ל"ק דלרבא יהא נאמן במיגו דלא שכרתיך דלרבא שפיר איירי ביש עדים ושכחו הקציצה ומ"מ מפויס ועומד הוא ובנתנה לו צריך לשבע ודו"ק כי הוא נאה ע"ד הפלפול. ואם לא ניחוש לקושיית התוס' דשמא שכחו עדים הקציצה יש ליישב דברי הרי"ף ביותר חריפות והיינו דנאמר דאף דבמשכון אף דיש עדים צריך לשבע היינו במשכון דאם אינו בידו אינו נאמן כלל אבל באומן דאף בנתנה נאמן בשבועה לכן אם הוא בידו א"צ לשבע כלל ביש עדים ואתי שפיר יותר מה דאמר רבא אי דאיכא עדים והיינו דאז נאמן האומן אך נחזי מאי קאמרו ודו"ק

יא) בעה"ב אומר שתים קצצתי לך ושכיר אומר שלשה וכו' אע"פ שכבר נתן לו שתים בעה"ב נשבע בנק"ח. הש"ך ס"ק ט' כ' דנראה לו עיקר כהרי"ף דאינו נשבע רק היסת והא דאמר שמואל בזה ישבע בעה"ב איירי בלא נתן עדיין דהוי מודה במקצת ומה שהקשו על הרי"ף דאי שמואל במב"מ איירי א"כ מאי פריך שם לשמואל מברייתא דמשמע ואי לא מייתי ראי' פקע ואיך ס"ד דמודה במקצת לא ישבע כ' הש"ך דנראה לו עיקר כהרמב"ן דקס"ד שאין מוסרין לו שבועה משום דטרוד עיי"ש והתומים הקשה דהרי כבר סתר הר"ן זה דאם נאמר דטרוד ואין יכול לשבע א"כ אינו יכול לשבע ומשלם ונראה דלק"מ דכבר כתבתי בסי' ע"ב כיון דבעה"ב טוען ברי ואנן אמרינן דטרוד אין לך לא הוי לי' למידע גדול מזה ואין אומרין בו מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ואף דהוכחתי שם דהיכי דטוען ברי ומביא עצמו לידי חיוב שבועה ואנן לא יהבינן לי' השבועה חייב מדאמר שמואל הטעם דקציצה מדכר דכיר אף דלית לי' מחויב שבועה ואיל"מ וכן מרב דלא מגבי כתובה עיי"ש זה אינו פשיטות כ"כ דתקשה על הס"ד למה יפטור ודו"ק

והנה הרמב"ם הסובר דנשבע בנק"ח נראה טעמו דכבר כתבתי בס"ק א' דסובר שני טעמים בשכיר דלא הוי כודאי שכח רק משום כדי חייו תקנו וכמו שכתבתי בס"ק ב' דעיקר השבועה הי' על בעה"ב ונראה שיטתו דהוא כמ"ש הרי"ף הביאו הש"ך ס"ק ג' דמשום כדי חייו הי' ראוי ליתן השבועה עליו רק משום דטרוד נתנו אותה לשכיר לכן אף במחולקין בקציצה שייך כדי חייו ופשוט

יב) אומן ומר שתים קצצת לי וכו' כ"ז שהטלית ביד אומן נשבע בנק"ח ונוטל. הרמב"ן הביאו הש"ך ס"ק י' כ' דהאומן א"צ לשבע בנק"ח ול"ד למלוה על המשכון דאומן קונה בשבח. כלי וקנין גמור יש לו בה והר"ן הקשה דהא גם במשכון יש לו קנין כדר"י ויש סוברין דיש לו קנין אף לאונסין אבל אומן תנן דכל האומנין הם רק ש"ש ומתרץ הש"ך דודאי אומן יש לו קנין גמור והא דתנן האומנין ש"ש היינו בליכא שבחא דאגרי' לביטשי ולפענ"ד אין דברי הרמב"ן מתורץ בזה כאשר אבאר. והנה רציתי ליישב דברי הרמב"ן בפשיטות דהא דתנן אומן ש''ש היינו בחלקו של בעה"ב אבל בשבחו ושכרו קנין גמור יש לו ואף באונסין שנאנס הכלי מפסיד שכרו ואף דהקצה"מ סי' ש''ו כ' בפשיטות דבנאנס אף שכרו אין מפסיד כבר כתבתי עליו דאין זה מוסכם ובדברי הש"ך מבואר כאן ובסי' ע"ב להיפך דהא כ' דאומן עוד עדיף ממשכון ואומנין ש"ש הוא רק באגרי' לביטשי אבל ביש שבח יש לו קנין והפסיד שכרו והוא פשוט בדברי הש"ך סי' ע"ב וא"כ מיושב דברי הרמב"ן בפשיטות אך הדרנא בי דהא הרמב"ן שהביא הש"ך סי' ע"ב הקשה על רש"י דס"ל דמלוה קונה משכון לשון קונה הוא אף לאונסין והרי גם באומן אמרינן אומן קונה בשבח כלי ומ"מ תנן כל האומנין ש"ש ואם נפרש דהרמב"ן ס"ל דבשבח קנין גמור יש לו והא דתנן ש"ש הוא רק בחלקו של בעה"ב א"כ מאי הקשה על רש"י וע"כ דהרמב"ן מפרש דאומן ש"ש הוא אף בחלק שלו בשבחו (והוא כדברי הקצה"ח) וא"כ נדחה גם תרוצו של הש"ך ופשוט

והנה הקשו עוד על הרמב"ן דאיך נוכל לאוקמי הברייתא דאתיא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי הא איתא התם