אבני החושן חלק א קסה

וע"כ דגם כאן צריך להביאן ועיין נתה"מ חונק ג"כ על התומים

ו) כשיש עדים ששכרו ושעשה עמו מלאכה. התומים כ' בשם הר"ן דאם מחולקים בקציצה ובעה"ב אומר שקצץ פחות ממה שדרך לשכור פועלים אין בעה"ב נאמן ע"כ וחפשתי ולא מצאתי דבר בר"ן ולא אדע טעם לחלק למה בעה"ב אינו נאמן ששכרו בפחות והשכיר נאמן ששכרו ביותר ואולי כונתו למ"ש הר"ן גבי א"ה אפי' קצץ נמי דכ' בשלמא אי הטעם משום כדי חייו בקציצה לא שייך כדי חייו דשכירות פועלים ידוע ומסתמא אין מחולקים רק במעט עיי"ש נראה כונתו פשוט כיון דסתמא אין חילוק גדול ביניהם לא תקנו בזה שישבע אף אם פעמים מחולקים בסך גדול ועיין שע"מ כ' ביותר הא דבעי עדים ששכרו ולא סגי בראו שעשה מלאכה דהא אף יורד שלא ברשות חייב בעה"ב לשלם לו וכ' דאם אין עדים ששכרו נאמן שבחנם עשה עמו ובזה נראה דמיושב גם קושיית התומים דהקשה בתוס' ד"ה קציצה דהקשו דלוקי הא דתניא דבעה"ב נאמן דאיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו דכאן אין שייך מיגו כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכ"ה והקשה התומים דלוקי דיש עדים שעשה מלאכה דחייב לשלם עכ"פ פחות שבשכירות ושוב לא יהי' כופר הכל ולפענד"נ דודאי דוחק לפרש דהא דאמר אחת קצצתי הוא פחות שבשכירות דהלשון משמע דאף בטוען שקצץ לו פחות מ"מ נאמן ודו"ק אך זה נראה דאם יש עדים ואין יודעין כמה קצץ ובעה"ב אומר שפרע מקצת אף דיש לו מיגו דלא קצץ יותר ממה שהודה מ"מ הוי מיגו נגד מנהג אם הדרך לקצוץ שתים

ז) ושעשה עמו מלאכה. כבר הבאתי בס"ק הקודם דהקשו למה לי עדים ששכרו ועיין מ"ש שם בשם השע"מ והקצה"ח כ' דאם אין עדים רק על עשיית מלאכה לא עשו תקנת שכיר כיון דלא שכרו והתומים כ' דאפשר דגם התוס' ס"ל כן עיי"ש אכן בר"ן בסוף דברי רב שרירא גאון שהביא הש"ך ס"ק ו' שכתב וזה לשונו דרוב פעמים יוכל לברר שעשה עמו מלאכה משמע דבראו שעשה עמו סגי וכן מצאתי בפ"י בב"מ שכ' בפשיטות דמדברי הר"ן משמע דעדים שעשה עמו סגי ואף בעשה בלא דעתו עשו תקנת שכיר ולי נראה דאף אם נאמר דבירד שלא ברשות לא עשו תקנה מ"מ אם יודעין שעשה מלאכה אף באין עדים ששכרו לא שייך מיגו דהא הקשו התוס' וכל המפרשים דלמה נאמן במיגו הא הוי מיגו בדדמי כיון דטרוד בפועליו ותי' דמ"מ יותר יטעון לא שכרתיך כדי שיאמינו לו וע"כ דברי לו שפרע אבל בראו שעשה מלאכה דאין לו רק מיגו שירד שלא ברשות ולא עשו תקנה אין זה מיגו דבזה הא לא שייך דיאמינו לו יותר ולא יחשדוהו בטרוד וא"כ הוי מיגו בדדמי לכן דברי הקצה"ח ודאי צ"ע לדינא ואך הא קשיא בדברי רב שרירא הנ"ל הרי יש לו מיגו דעשה בחנם כמ"ש השע"מ ולפי מ"ש הש"ך סי' ע"ה, דמתנה לאו טענה מעליא הוא ואינו נאמן אלא במיגו אתי שפיר והשע"מ שם הביא דיש מחלוקת בזה

ח) אבל אם לא היו שם עדים. הש"ך ס"ק ה' כ' דבע"א ששכרו א"צ בעה"ב רק לשבע היסת כ"כ הרמב"ם והטור והקשה הא בטענת המיגו יצטרך לשבע שבועת התורה נגד העד ותי' דכיון דאינו רק תקנה במיגו כל דהו אוקמוהו אדינא והנתה"מ כ' דיש לו מיגו דאי בעי אמר עשית עמי בלא שכירות ופרעתיך ומ"מ נראה כהש"ך דהא משמע מלשון הש"ע דאף שעשה עמו מלאכה בעי שני עדים ובזה ודאי יקשה ביש רק ע"א למה סגי בהיסת וע"כ צ"ל כתי' הש"ך

ט) ואם הודה במקצת ישבע שבועת התורה. הסמ"ע ס"ק ט' הביא דעת ר"י דבמודה במקצת אף דאין עדים ששכרו אינו נאמן במיגו דהוי מיגו דהעזה כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן במיגו דכ"ה והקשו עליו דהא לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה כמו בעיזי דאכלו חושלי והי' נראה לתרץ ע"פ דברי הרשב"א המובא בקצה"ח סי' פ"ב דלכן אמרינן מיגו דהעזה דכל שאתה חושדו בגזלן מעיז ג"כ ולפ"ז י"ל דבעה"ב דרק מחמת שטרוד אינו נאמן אינו מעיז ואך כאשר עיינתי בזה נראה דהר"י מחלק בין העזה ממודה במקצת לכ"ה בין שאר מיגו דהעזה דאל"כ בלא"ה קשה על הר"י דכ' דלא אמרינן מיגו והרי אף בטוען לא שכרתיך הוי העזה כמו שכתבו כל הקדמונים דלכן פריך רבא לרמי ב"ח שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה היינו כיון דאמרת מיגו דלא שכרתיך אף דהוי העזה שבועת השומרין נמי נימא מיגו ואף דקצת יש ליישב זה אכן בלא"ה הוא מוכרח דהתוס' שם בד"ה מתוך שיכול לומר להד"ם כתבו וז"ל ואין לומר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההוא דנאנסו מתוך שיכול לומר אההוא דהודה להד"ם דא"כ תקשה לי' מכל מודה במקצת אלא ודאי התם לא שייך מיגו דאין אדם מעיז ע"כ ושם בסוף דבריהם כתבו אע"ג דאין זה מיגו טוב דאין אדם מעיז לומר להד"ם אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו וכו' מ"מ פריך לרב"ח ע"כ ודבריהם תמוהים דסותרין עצמן תכ"ד דהרי כתבו דלא רצה להקשות ממודה במקצת לרב"ח מטעם דהוי מיגו דמעיז וע"כ דסברו דלכפור מה שמודה הוי העזה יותר מכל מיגו דהעזה וזה שכתבו בלשונם דנאנסו אין מיגו טוב ור"ל אבל מ"מ מיגו הוי לענין לאפטורי מממון ושם כתבו דלא שייך מיגו וזה ברור ולפ"ז אף דבעיזי דאכלי חושלי אמרינן מיגו בממון אבל במודה במקצת לא אמרינן מיגו כלל וזה נראה ברור לכל מעיין בסוגיא שם

י) הודה במקצת ישבע שבועת התורה. והנה האחרונים הקשו לשיטה זו דאף במודה במקצת נאמן בעה"ב במיגו דלא שכרתיך דהרי בב"ב (ד' מ"ה) בברייתא דאומן אומר שתים קצצתי דקאמר אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרו אלא דליכא עדים והקשו התוס' ואי בליכא עדים אמאי קתני רישא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל הא יש לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך ותי' ר"י דבמודה במקצת לא אמרינן מיגו וא"כ המחבר דסובר דאף במב"מ אמרינן מיגו הדרא קושיית התוס' לדוכתי'. וליישב זה נפרש קודם קושיית התוס' דהא לכאורה מה הקשו הא הש"ס לא קאמר רק דאין עדים ששכרו דאל"כ ודאי יודעין הקציצה אבל ודאי שפיר משכחת דהיו עדים שעשה עמו מלאכה ועכ"פ מחויב לשלם כיורד שלא ברשות אך כבר הבאתי בס"ק ח' בשם השע"מ דבירד שלא ברשות בעה"ב נאמן ולפ"ז יהי' קושיית התוס' כיון דאם מחולקים בעה"ב והשכיר אם ירד ברשות בעה"ב נאמן וא"כ קשה יהא בעה"ב נאמן במיגו דלא שכרו ואינו מגיע לו רק אחת או שפרע קצח ואינו מגיע לו רק אחת ולתרץ זה נציע הסוגיא בקיצור דרבה שם סובר דאומן אף שראו בידו נאמן לטעון לקוח אם לא מסר בעדים ואין זה כדברים העשוין להשאיל ואביי פליג וס"ל דבראו הכלי בידו שוב אינו נאמן דסתם אומן נותנין לו לתקן והוי כדברים העשוין להשאיל וע"ז פריך רבא לאביי מהא דאומן אומר שתים קצצתי לי דכ"ז שהטלית ביד אומן נאמן וע"כ דהיינו במיגו דלקוח וע"כ איירי כה"ג דיש עדי ראיה וליכא עדי מסירה וקשה לאביי ע"כ תוכן הסוגיא ולפ"ז ל"ק מה שהקשו התוס': בנתנה לו בזמנו אמאי נשבע ונוטל יהא נאמן במיגו דירד שלא ברשות דהרי אביי ס"ל דסתם אומן נותנין לו לתקן וא"כ לא מהימן בעה"ב ג"כ דירד שלא ברשות ושפיר מוקי רבא אליבא דאביי דליכא עדים שמסר לו ומ"מ לק"מ קושיית התוס' אך קשה לרבא עצמו דס"ל כרבה דאומן נאמן בלא עדים ומוקי בלא עדים אמאי בזמנו נשבע האומן הא יש לו מיגו דלא שכרתיך ורבה לא ס"ל דסתם אומן נותנין לו לתקן כן תורף הקושיא על הש"ע: