אבני החושן חלק א קסד

מה שצידד בשע"מ בעבר זמנו דיש חזקה דאינו עובר בב"ת אולי גם בטוען א"י אם פרעתיך פטור לא נהירא ופשוט דחייב

ב) אפי' הי' שכרו פרוטה. זה מדברי הרמב"ם שכ' פ' י"א מה' שכירות וז"ל אפי' לא יטעון רק פרוטה אינו נוטל אלא בשבועה ותמהו עליו דבה' טוען כ' דכל הנשבעין ונוטלין צריכין כפירת שתי כסף ועיין ש"ך ס"ק ב' ותירוצו סתום והתומים והנתה"מ פירשו דאם הי' שכרו יותר מב' כסף צריך שיכפור שתי כסף אבל אם אין שכרו שתי כסף אז נשבע אף על פרוטה וטעמו כמ"ש הראב"ד שם בה' טוען דמה יעשה העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה ע"כ והמעיין יראה שדבריהם רחוקים דאם שכרו שתי כסף ופרוטה וכבר קיבל שתי פרוטות אז לא ישבע על השאר ויטול ולא שייך בו כדי חייו ומה יעשה העני ואם הי' שכרו שתי כסף פחות פרוטה וקיבל הכל חוץ מפרוטה נאמן לשבע וליטול וגם מי נתן דברי חכמים לשעורין ועליך ע"כ לומר או דתקנו בשכיר אף על פרוטה או לא וגם יותר פלא דעיקר הקושיא לא תירצו כלל דהא בה' שכירות כ' דאף שאר נשבעין ונוטלין אפי' לא יטעון אלא פרוטה לא יטול אלא בשבועה אף דאין שייך בהם וכי ילך בפחי נפש אך גם מה שהבינו בסברת הראב"ד כפשוטו דמה יעשה העני הזה עד שפירשו כן בדעת הרמב"ם לחלק בין שכרו הרבה או מעט לא נהירא כלל לומר דכונתו להקשות על הרמב"ם דכי ילך בפחי נפש כפשט לשונו דכי הראב"ד למראה עיניו ישפוט לרמס בדין ואם בכל השבועות צריך שתי כסף מה לנו בזה דילך בפחי נפש אך כונת הראב"ד הוא כמ"ש הר"ן דאין שום סברא להצריך כאן שתי כסף דבשלמא בנשבע ונפטר כיון שאין כופר שתי כסף פטרה אותו התורה מהשבועה אבל מה שייך כן בשכיר וכי משום דשכרו פחות לא יטול וילך בפחי נפש והרי הוא מוכן לשבע ואם אינו דבר חשוב מהראוי שיטול בלא שבועה וזה סברא אמתיית ונכונה וכן מורה סוף לשון הראב"ד פ"ג מטוען שכ' והראי' שהביא הרמב"ם מהנשבעין בטענת ספק שצריך ב' כסף אינו דומה ששם נשבע להפטר ואך נראה דהרמב"ם סובר דעיקר השבועה הי' על בעה"ב כמ"ש התוס' שהבאתי בס"ק הקודם ואבאר עוד אי"ה לקמן ורק משום דטרוד עקרוהו לשבועה ממנו וכן י"ל בכל הנשבעין ונוטלין דוק ותשכח ולכן קאמר כיון דאין כאן כפירת ב' כסף ואין כאן שבועה על בעה"ב ממילא דלא נהפכה על השכיר וזה גם כונתו בה' שכירות שכתב בלשון שלילה אף דאינו רק פרוטה אינו נוטל אלא בשבועה ור"ל דס"ד כסברת הר"ן דיטול בלא שבועה וא"כ בעיקר הקושיא הנ"ל י"ל כמ"ש הכ"מ דאין כונת הרמב"ם שיטול אף בפרוטה משבועה קמ"ל דלא יטול ומה שסיים אלא בשבועה דמשמע דבשבועה עכ"פ נוטל כמו שדחה הש"ך דברי הכ"מ י"ל דמשכחת דהיינו ביש לו עוד תביעה ליטול כגון שחבלו ג"כ ואז נוטל בשבועה אבל עיקר דבריו לאפוקי דלא תימא דא"צ לשבע כיון דאין שבועה פחות מב' כסף ודו"ק. ושוב מצאתי בשע"מ שמתרץ דברי הב"י שפי' דברי הרמב"ם דמשכחת ע"י גלגול וחמה עליו הב"ת וכ' השע"מ דמשכחת ביש על הנתבע שבועה ומגלגל עליו פרוטה של שכירות וממילא כיון דצריך לשבע נשבע התובע וצ"ע אם שייך גלגול כזה שאח"כ ישבע הוא ואכן קרוב דבריו למ"ש דעיקר צריך שיהי' על הנתבע שבועה ודו"ק

ג) אפי' הי' השכיר תובע את הקטן ה"ז נשבע ונוטל. בספרי הרמב"ם שלפנינו הגירסא אפי' הי' השכיר קטן נשבע ונוטל ויען כי תמהו איך מוסרין שבועה לקטן לכן הגיהו כמו שהוא בש"ע והנה הי' נראה קצת ליישב הגירסא דר"ל דממתינין עד שיגדיל וישבע וקמ"ל בזה דכאן לא בעינן נתינה ג"כ בגדלות כמו במודה במקצת אך פשוט דהי' להפוסקים דוחק לפרש כן אך כעת ראיתי בשע"מ דעל מ"ש הרמ"א דהי' השכיר קטן נשבע בעה"ב כ' השע"מ דאחר שיגדיל הקטן ישבע ויטול ומה שצריך עכשיו בעה"ב לשבע הוא רק משום דאינו נותן לו מיד ויש בזה הדין דסי' ע"ג דאם יש הכחשה ביניהם בזמן וה"נ כיון דאינו נותן מיד צריך לשבע והשע"מ הולך בזה לשיטתו בכמה מקומות דכ' בסי' ע"ג דאם המורשה תובע והוא מהפך השבועה שהתובע יבוא צריך הנתבע לשבע על מה שמעכב המעות וכבר השגתי עליו בכל המקומות דאין הדין כן ויש ראיות לנגדו ואין להאריך

ד) הי' השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בעה"ב. התומים ס"ק ד' הביא דברי הח"ץ דעבד כשר משביעין אותו והקשה עליו דבירושלמי איתא שבועת העדות נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות ופריך וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד ולפי דברי המ"צ מאי פריך דילמא איירי בעבד כשר ע"כ ולדעתי כל המפורשים טעו בדברי הירושלמי וכבר תמה התומים דהא שם העדים אין חשודים ואיירי בתובעו עבד או שטר ואין הבנה כלל לפירכתו וכי נותנין שבועה לחשוד גם בל"ז יש הרבה תמיהות לפי הבנת התומים ואין להאריך ורק מוכרח אני להעתיק דברי הירושלמי והוא בפ' שבועת הדיינים על משנה דאין נשבעין על עבדים ושטרות וקרקעות וקאמר שם עבר ונשבע ר' יוחנן אמר מביא קרבן על השבועה ר' לעזיר אומר אין מביא קרבן כן השיב ר"י לר' לעזיר לא אם אמרת בשבועת העדות שנוהגת בעבדים ושטרות וקרקע תאמר בשבועת הפקדון שאין נוהגת בעבדים וכו' ושבועת העדות לאו בב"ד וב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא בעבר ונשבע ואת אמרת מביא קרבן וכאן עבר ונשבע מביא קרבן ע"כ. והנה המפרש פני משה כ' דלא מצא ברייתא זו דלא אם אמרת ולי נראה דאם הי' ברייתא הי' פריך מינה בפ' שבועת העדות במה דיליף פקדון מעדות במושבע מפי אחרים וגם בש"ס דילן משמע דשוה שבועת העדות לשבועת הפקדון גם בפלוגתא דר"י ור' לעזיר מפרש דאיירי בשבועת ביטוי דאל"כ הביא ר"י אח"כ סתירה לדבריו ויען כי דבריו דחוקים ויש להשיב הרבה לכן לא רציתי. להאריך בהם ואך עיקר הנראה בפירושו של הירושלמי ומקודם אבאר במה דכל המפרשים טעו בתיבת לחשוד דסברו דהוא בשוריק ובאמת פשוט דהוא בחולם כאשר אבאר וזה דפליגו ר"י ור' לעזר הוא אי חייב קרבן שבועת הפקדון בקרקע ומצינו פלוגתא זו בש"ס דידן פ' שבועת הפקדון רק דהוא להיפך דר"י סבר דפטור ור' אלעזר סבר דחייב ומצינו כעין זה הרבה פעמים וגם בש"ס דידן סובר דר"א סובר דנשבעין על הקרקעות ושם פשוט דתרווייהו סברו דאין נשבעין ומ"מ סובר ר"י דבעבר ונשבע חייב קרבן שבועה ור' לעזר ס"ל כיון דאין בו שבועה בב"ד אין בו קרבן וזה דפריך ר"י לר' לעזר א"כ בכ"מ דמדמה פקדון לעדות יפרוך מה לשבועת העדות שכן חייב שבועה בקרקע ואין לומר דאף בעדות אין נשבעין על קרקעות בזה אין לומר כן דמאי נ"מ בין מטלטלין לקרקע דהא אף במטלטלין אין ב"ד משביעין את העדים וזה דקאמר וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד אותם ולהשביעם שלא יאמרו שקר וע"כ דבעבר ונשבע מביא קרבן וה"נ קפץ ונשבע מביא קרבן וזה נראה ברור בכונת הירושלמי ואין זה ענין לנידון שבכאן ולדברי המ"צ ודו"ק

ה) בד"א כשיש עדים ששכרו. התומים כ' דאם הי' עדים בשעת שכירות אף דאינן לפנינו מ"מ נשבע השכיר עיי"ש טעמו ואין נראה דהא רב ששת פריך שם על מימרא זו דרב דאמר דוקא בשכרו בעדים פריך מברייתא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל אבל אמר שתים קצצת לי וכו' הממע"ה מדסיפא בראי' הוי רישא בלא ראי' ולדברי התומים דבשכרו בעדים א"צ להביא העדים א"כ מאי פריך דסיפא בראי' ע"כ דצריך אבל כאן הא א"צ להביא העדים