אבני החושן חלק א קס

רק שבועה הקלה אכן היטב אשר דיבר השע"מ דאיך הדעת נותן כשיש על הנתבע החשוד שבועה דאורייתא צריך התובע לשבע שבועה זו בנק"ח ואם אין על החשוד רק שבועה קלה לא יצטרך התובע לשבע רק בלא נק"ח ויפסיד הנתבע יותר ע"י שבועה הקלה שיש עליו וע"כ דאם יצטרך התובע נק"ח כ"ש היכי דאין על הנתבע רק היסת משתבע התובע ג"כ בנק"ח ושפיר פריך נחייבי' מדר"נ וזה נכון מאוד לתרץ קושיית הש"ך ואף דמצינו להסוברין דאף ש"ד מהפכין משתבע התובע בנק"ח ליטול וכשאין על הנתבע רק היסת ומהפכה גם התובע אינו משתבע רק היסת ולא בנק"ח היינו משום דהתם אין יכול הנתבע לומר להתובע השבע לי שבועה חמורה בנק"ח וטול דהתובע אומר השבע אתה שבועה קלה והפטר דהרי יכול להפוך עליו דבר שקל מן שבועה שלו ופשוט ודו"ק

כא) כל מי שנתחייב שבועה וכו' יש לו להחרים. הטו"ז כ' דאף הנשבעין בטענת ספק צריכין לקב"ח קודם ובדברי הב"י בב"ה שהביא הש"ך ס"ק ל"ב לא משמע כן שוב ראיתי דהשע"מ דייק ג"כ כן משם לכן אקצר

כב) אמרת ליתן לי מנה אין משביעין אותו. הש"ך ס"ק נ"א בשם מהר"ם כ' דבעני כיון דאין יכול לחזור בו אם כפר משביעין אותו והתומים הקשה דמ"ש מת"כ דכ' הרמ"א לקמן דכיון דלא נתחייב רק מחמת הת"כ אם כופר א"צ שבועה וגם אין לומר משום דאמירה לגבוה הוי כמסירה דאין זה אלא בחפץ מבורר עיי"ש והקצה"ח כ' דודאי נתחייבו הנכסים בהקדש באומר הרי עלי מנה כמבואר בב"ק (ד' ד') וה"ה באומר מנה לעני עושה קנין ונתחייבו הנכסים עיי"ש ועיין קצה"ח סי' רמ"א ובכל המקומות סובר דאף בדבר שאינו מסוים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה עיי"ש והנה בזה ודאי הנכון עם התומים דאין שייך קנין רק בחפץ מסוים וכן הוא בכל האחרונים דלא שייך אמירה לגבוה בנדר רק בחפץ מסוים דהא נדר ומת אין יורשים מחויבים לקיים נדרו ועיין נתה"מ סי' ר"ן ס"ק ד' ומה שהביא ראי' מב"ק (ד' ד') אדרבה הא שם אמרינן באומר הרי עלי מנה לבדק הבית לא יהא אלא ב"ח משמע דגרע מחוב והא דיורדין לנכסיו הוא רק מטעם כפי' לקיים נדרו וכן מה שהביא מקידושין (ד' י"ב) דאם אמר הרי עלי עולה נתחייבו הנכסים ושעבודא דאורייתא אגב חורפי' לא עיין היטב דשם ביורשים הא ודאי נודר ומת פטורין ושם מבואר דאיירי ביולדת בהביאה חטאתה ומתה אי חייבין היורשין עולתה והוא מחיוב התורה ולא משום נדר אך ודאי חיוב יש עליו ועל נכסיו לקיים אף באומר והב"ד יורדין לנכסיו וכופין אותו לשלם ואך בת"כ ג"כ בודאי כופין וא"כ ודאי קשה קושיית התומים ומ"ש התומים דמהר"ם במנה מבורר איירי ודאי דאין לשון מהר"ם משמע כן וכן מתשו' מיימוני שהביא הקצה"ח משמע כהש"ך דאף במנה שאינו מבורר חייב לשבע והנה הי' נראה לחלק דבנדר לעני החיוב הוא משום גוף העני לכן הוי כחיוב גמור כיון דחיובו הוא מחמת המקבל והוי כשאר תובע אבל בת"כ האיסור רבע על הנשבע ויכול לומר להתובע מה לך בזה וכענין המבואר בסי' י"ב באחרונים בשם תה"ד דיאמר לו תדאג בזה נשמתי לכן אין להשביע מספק ואפשר דהוא כשאר איסור דאמרינן דאדם נאמן על עצמו כמ"ש הרשב"א ואם יאמר האומר דאין זה רק סברת הכרם ואין בו כדי שביעה להנחת דעת מ"מ אין לחלוק על הר"ם והש"ך אך קצת קשה כיון דיכול ליתשל עלי' למה לא יהי' נאמן כדאמרינן בערכין גבי המקדיש נכסיו דלא חיישינן לקנוניא כיון דיכול למתשל עלה ואולי כיון דיש איסור בשאלה ועיין תשובת רדב"ז הביאו הפתחי תשו' ביו"ד סי' רכ"ת דחכם המתיר נקרא רשע לא שייך אי בעי מיתשל וצ"ע בזה

כג) אין משביעין. הש"ך ס"ק נ"ב הביא בשם בעה"ע בע"א מעיד שנתרצה הנתבע להפוך השבועה שישבע התובע ויטול והנתבע כופר א"צ לשבע נגד העד ש"ד דלא הוי רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע התובע ע"כ והשע"מ לקמן סעיף כ"ז גבי אמר נשבעתי דנאמן דכ' הטור דדוקא בשבועה דרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אבל תובעו שנתחייב לו ש"ד ואומר נשבעתי צריך לשבע היסת והקשה הא מ"מ אינו רק גורם ומדברי הש"ך משמע דאין נשבעין על גורם עיי"ש שדחק ולי הדבר תימה דהא יותר הי' לו להקשות דהרי נשבעין על שטרות שבועה דרבנן שאינו ברשותו וא"כ איך מצינו דאין נשבעין על גורם דשטרות לא הוי רק גורם לממון אכן דברי בעה"ע הם פשוטים ודין זה מבואר בכמה מקומות עיין ש"ך לעיל סי' ע"ה ס"ק מ"ז דברי הטור בשם הרמ"ה דכל היכי דאין שנים מחייבין אותו ממון רק ע"י שבועת התובע בחד סהדא לאו מחויב שבועה הוא דכללא היא דאין ע"א מחייב שבועה רק היכי דשנים מחייבין אותו ממון להדיא ולא היכי דאף אם יהי' שנים יצטרך התובע לשבע ודו"ק

כד) גזלתני או גנבת ממני וכו' נשבע. הטו"ז תמה מה בין זה לטענו עבדי אתה דאמרינן בקידושין (ד' כ"ת) דאין נשבעין ע"ז אדרבה מנדין לתובע והת"צ מתרץ בדוחק והתומים מתרץ דש"ס בספק איירי אבל בטוען ודאי גם שם צריך לשבע וזה יותר דוחק ובעניי לא אדע מה הי' להגדולים האלו ואין כאן קושיא כלל הגע עצמך באם טוענו עבדי אתה והוא מודה לו וכי נאמר דעבד הוא ומותר בשפחה ופטור ממצות שהעבד פטור כגון תפילין וכדומה והרי הדין פשוט דכל שהוחזק בשאר בשר שלשים יום לוקין וסוקלין על החזקה ותביעתו לא מעלה ולא מוריד רק הוא הוצאת שם רע ולכן מנדין אותו אבל תובעו גזלתני הרי אין התביעה רק ממון ואם יודה ישלם ולא יפסול כלל וזה פשוט

כה) אבל אם עיקר התביעה משום איסור. עיין ש"ך ס"ק נ"ז ובסופו לענין אם טוען על אשתו שזינתה כ' הש"ך וז"ל ועוד דאי תובעת כתובה הבעל נאמן וכמ"ש הטור והמחבר סי' קנ"ד ע"כ ולא הבנתי דבריו דשם איירי בטוענת שאין לו גבורת אנשים דנאמנת מטעם אינה מעיזה ואז בתובעת כתובה לא מהימנא אבל בטוען הבעל שזינתה ודאי דאין נאמן רק בטענת בתולים ביום ראשון לנשואין מטעם אין אדם טורח בסעודה. שוב ראיתי שגם על יתר דברי הש"ך השיג התומים עיי"ש

כו) שנדר לה דבר באתננה חייב לשבע. וכ' הש"ך ס"ק נ"ח דבחייבי מיתות א"צ לשבע דפטור משום קלב"מ וכ' הקצה"ח דמ"מ אם תובעת אותו חמשים דהלואה וחמשים דאתנן ומודה באתנן הוי מודה במקצת דהרי חייב לצאת י"ש לכן הוי הודאה ולא אדע דמ"ש ממשביע העדים שהדליק גדישי בשבת דפטורין מקרבן שבועה והרי יועיל עדותן אם יתפוס ואף דהי' בידי לחלק מ"מ לא נראה לכן לא רציתי להאריך

כז) וחייבוהו ב"ד. הש"ך ס"ק ס' השיג על מ"ש המבי"ט בראובן שתבע לשמעון שכבר עמד בדין ופסקו הב"ד שחייב לו ממון ושמעון כופר חייב לשבע והשיג עליו הש"ך דמאי איכפת לי' למהדר דינא עיי"ש מ"מ סיים הש"ך דאם טוען קבלת עליך בין לדין בין לטעות שיקיים כל מה שיפסקו חייב לשבע ור"ל דעתה לא שייך דלהדר ולדיינו דשמא זה אז זכה ע"י שהב"ד טעו ועתה יזכה התובע עיי"ש ולא זכיתי להבין דהא גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי דפריך ולהדר ולדיינו ולמה לא מתרץ דאיירי בקבל עליו בין לדין בין לטעות ועוד דכבר כתבתי לעיל סי כ"ב וכ"ה להקשות דמאי פריך להדר ולדיינו לשני דאפשר דהי טעות בשיקול הדעת וטוען הדיין שזיכה התובע והנתבע טוען שהוא זכה א"כ לא שייך דלהדר ולדיינו ולכן כתבתי דכל