אבני החושן חלק א טז

בשקר יש לי עיון כעת דהרי משמע דאף בתביעת ספק כמו בשבועת השומרין ואמר דור לי בחיי ראשך יכול לחזור ושם אין שייך דסמך עצמו שלא ישבע שקר דהרי אינו יודע כלל וא"כ הי' נראה דטעם דיכול לחזור בו הוא משום דכ"ז שלא דור לא נגמר המחילה מ"מ שאני דין זה דשם הוא המחילה בגוף הדבר שהיקל מעליו שבועה תמורה בקלה יכול לחזור אבל כאן הא הם שני דברים דהרי מחל לו החוב שנתחייב באחריות ונגמר המחילה רק שאינו רוצה להאמינו שנאנס שפיר י"ל דלא מצי חוזר ואנן מהימנינן לי' בשבועה וצ"ע בדין זה

סימן יג

א) אחד מבע"ד שאמר איש פלוני ידון לי וכו'. ועיין תשו' הרמ"א ומשמע שם דאין אחד יכול לכוף חבירו לדון בזבל"א רק יכול לומר אני רוצה ב"ד של שלשה והיינו שלא יהפוך כ"א בזכות מי שמבררו וא"כ אם אחד בירר לו אם יש עוד דיינים בעיר ודאי יוכל השני לומר לא אדון לפני זה שבררת אך זה שייך בנתבע שיכול לומר אדון בפני ב"ד אחר ומ"מ מכל המקומות משמע דעכ"פ לא יוכל לפסול אותו שבירר שכנגדו שעכ"פ ישב בדין אף אם אינך רוצה שיהפוך בזכותו וכ' שם בתשו' הרמ"א סי' ק"ד דאם הנתבע בירר דיין הפוסל בורר של התובע הרשות בידו דיד הנתבע על העליונה דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא ולכן לא הבנתי מ"ש הסמ"ע בס"ק ט' דאם התובע רוצה יכול לומר שרוצה לברר שנים והביא ראי' מבית הועד דיפה כחו של התובע וא"כ אם הנתבע יכול לומר אברור שנים כ"ש התובע והרי מבואר שם ברמ"א להיפוך דדוקא לבית הועד דהם דיינים ויכולין לכוף לדון בפניהם אבל בשאר דברים יד נתבע עדיף וגם בדברי הרמ"א שכ' שיכול הנתבע לומר שיברר שנים נראה דדוקא בלא הוצאות שיגרום על התובע וגם לא מטעם דיכול לכופו דידון בזבל"א רק דיאמר דישבו אלו השנים שבררתי אבל איך יכול לגרום הוצאות וא"כ תימה בעיני מ"ש הסמ"ע דאם הנתבע יכול לגרום הוצאות כ"ש התובע ולפע"ד ודאי התובע אין יכול לגרום על הנתבע הוצאות ובפרט מה שסיים דלכן נקט הנתבע משום דמסתמא הוא מבקש השמטות ולפעד"נ דאם רואין שהוא מערים ורוצה השמטות יכול התובע לכופו לדון בפני דיינים ולא יוסיף מאתים על מנה וצ"ע. שוב ראיתי בתוס' יו"ט ריש פ"ג דהנתבע יכול לומר דרוצה בזבל"א ומ"מ י"ל כמ"ש דהוא יברר לו אחד וממילא או התובע ג"כ יברר או ישבו שנים עם זה שבירר הנתבע עיי"ש דמשמע קצת מדבריו כן

ב) ידון לי. עיין ש"ך ס"ק א' בשם הב"ת דדייק מדכ' הטור אם לא נתרצו בפשרה משמע דבפשרה אין יכולין לברור השלישי שלא מדעת הבע"ד ולכאורה אינו מובן דהרי הרמ"א כ' בסמוך דאם יכולין להשוות עצמן אין צריכין לברור השלישי וא"כ ממ"נ אם ישוו עצמן א"צ להשלישי ואם אין משווין עצמם מי ימחה בידם להתיעץ אם אחד שלא ברשות הבע"ד ומעולם לא שמענו שלא יוכלו הבוררים להתיעץ עם אחרים ואם רוצין לברור אותו שבאם לא יוכלו להשוות דעתם שיכריע השלישי לילך אחר הרוב הא לעיל סי' י"ב סעיף י"ת מבואר שאין הולכין בפשרה אתר הרוב וצריך לומר דאיירי בקבלו קנין לפשר. בפני ג' ולילך אחר הרוב ובזה אמר דהשלישי צריך לדעת הבע"ד ומשמע מזה ג"כ דלא כמ"ש הנתה"מ סי' י"ב בשם הר"ן דאם לא פירשו שמות הפשרנים יכולין לחזור דא"כ אף מדעת הבע"ד שנתרצה מ"מ כיון דבעת הקנין לא בררו אותו יכולין לחזור ועיין מ"ש שם בסוף הסי': נ) וכ"מ שאין יכול לחזור אין יכול לומר שיוסיפו הדיינים. עיין תומים דדוקא בזבל"א אין יכול להוסיף אבל בסתם דיינים יכיל להוסיף אף אתר שטען ונראה דדוקא באומר שגם אלו ישבו אבל ודאי לא יוכל לומר שרוצה יותר לדחות דא"כ אין לדבר סוף גם נראה דוקא שמוסיף שנים אבל ביוסיף אחד יהי' ב"ד שקול

ד) אם בא לפסול דיין שבירר חבירו בגזלנות וכו' אין שומעין לו. הדבר תימה לפי הנראה דהא מבואר לקמן סי' ל"ז בש"ך ס"ק ו' דאם יש שני כתי עדים יכול לפסול כת אחת ולא הוי נוגע וכן ברש"י בסוגיא משמע דרק בערכאות אין יכול לפסול אבל בפסול ממש יכול לפוסלו וכן הקשה השע"מ וכן התומים הניח בצ"ע ואפשר דכאן איירי בכבר טען לפניהם ובכה"ג הוי נוגע דרוצה לפוסלו כדי לחזור מטענתו ויחזור ויטעון: ה) אם הצריכו הדיינים לשאול דבר. השע"מ הקשה כיון דהם עצמן אינם יודעין נתבטל הברירה וכדין אומר א"י דהוי כמאן דליתא ומהנ"י אין ראי' דהיא לא איירי בזבל"א ולכן כ' השע"מ דהיינו דוקא שהב"ד הגדול יכתבו טעמם וא"כ הברורים יראו סברתם וידונו בעצמם אבל לדון ע"פ פסקם לא ע"כ וצ"ע דא"כ למה כ' המחבר והם ידונו דליכא למימר שיפסקו הב"ד הגדול דבעינן שיהיו הבע"ד עומדין לפני הדיינים ע"כ ותיפוק לי' כיון שהם נתבררו והם יודעין אין יכולין ב"ד הגדול לדון ולכן נראה דסובר המחבר דאדעתא דהכי בוררים איתם דאם יצטרכו לשאול ישאלו ואף דהנ"י איירי בסתם דיינים יליף מני' דאף בזבל"א הדין כן דהרי גם שם כיון דאין הבע"ד עומדין לפניהם איך ידונו אלא ע"כ דזה הוי כיודעין כיון שבא כן מב"ד הגדול ומ"מ צ"ע ואך במ"ש הרמ"א דאף יכולין לשאל ממי שירצו בזה נראה כהשע"מ דדוקא ב"ד הגדול דיכולין לכוף זא"ז לדון לפניהם מש"ה דעת ב"ד הגדול מכריע שיהא כאלו הם יודעין אבל ודאי דאין להם רשות לשאול ממי שירצו ולדון ע"פ דעת מי ששאלו לו שלא נברר עד שיבינו הם עצמם מסברתם

סימן יד

א) נעלה לב"ד הגדול. עיין סמ"ע ס"ק א' דהתוס' מחלקין בין בית הועד לב"ד הגדול דלבית: הועד יכול רק המלוה לכוף את הלוה לילך עמו אבל הלוה אין יכול להכריח את המלוה אבל לב"ד הגדול אף הלוה יכול להכריח את המלוה אבל הרמב"ם אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבין בית הועד ולעולם המלוה יכול לכוף אבל לא הלוה והקשה התומים דא"כ יקשה להרמב"ם קושיית התוס' דבפ' הגוזל בתרא אמר דאף הנתבע יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא. ואשר הנראה לפענ"ד דהנה הסוגיא שם בפ' הגוזל הוא מוקשה מאוד והכי איתא התם אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אמר מר עוקבא וכגון דפתחי לי' בדינא ושלחו לי' ולא אתא אבל לא פתתי לי' יכול לומר לב"ד הגדול אזלינא ופריך כי פתתי לי' נמי ומשני דנקט דיסקא מב"ד הגדול ופרש"י שב"ד הגדול שלחו כאן לכופו והנה הרבה יש להקשות בסוגיא זו הא' כבר הקשה התומים בס"ק ב' כיון דשלחו מב"ד הגדול לכופו א"כ אף בלא פתחו נמי למה לא יכופו אותו לדון כאן אך העיקר מה דקשה לי דלמה הוצרך לומר לב"ד הגדול קאזלינא והרי שם אינו עוסק בענין זה אם יכול הבע"ד לומר לב"ד הגדול אזילנא דאין שם נ"מ בזה דבלא"ה איך מקבלין עדות שלא בפניו הא יכול הלוה לומר לא אדון בפניכם רק בפני ב"ד אחר דהרי כן הדין ולשיטת התוס' זה דין אחר ושייך למס' סנהדרין היכי דאומר נלך לבית הועד דאין הלוה יכול לומר כן ישמיענו דמ"מ יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא לכן