אבני החושן חלק א קנה

נראה לומר דהא דאמר לו ולא לב"ח הוא גופי' קמ"ל דצדקה הוא. שוב מצאתי כן במ"ל דחוטאי לית לי' דצדקה הוא ועיין שעה"מ ה' עבדים דלא ניחא לי' בזה וחלקי אמרה נפשי דודאי לומר בפשוט דצדקה הוא אין זה ברור ואף דסברא הוא דהתורה תסה על העבד לבל ישלחנו ריקם א"כ מדין צדקה הוא אך הרי בגמר' אמרינן יורשיו אמאי לא שכיר קריא רחמנא ושפיר פעולתו ליורשיו והגע עצמך אם יורשיו עשירים למה יתן להם הצדקה גם הם לא עבדו אצלו לכן נראה דהנה קשה לי למה לי למעט מוכר עצמו מהענקה והרי טעם הענקה הוא משום דמשנה שכר שכיר עבדך ובמוכר עצתו כיון דקיי"ל דנמכר לשש ויותר על שש ואין השנים קצובים וא"כ פשיטא דאין לו הענקה (וכענין הזה הקשה בשעה"מ בשם מהרי"ט כיון דאין מוסר לו שפחה כנענית ואין עובר ביום ובלילה א"כ פשיטא דאין לו הענקה ותי' דס"ד משום, דכתיב ואף לאמתך תעשה כן לכן ה"א דאף למוכר עצתו) אך בזה נאמר דהוי משום צדקה לכן בעי קרא לו ולא למ"ע דבצדקה אין חילוק בינו לבין מוכר עצמו ואך למאן דאמר לו ולא לב"ח סובר דיש לו דין חוב לכן קמ"ל קרא דלא יתן לב"ח ולפ"ז יצא לנו דת"ק דאית לי' דמוכר עצמו נמכר יותר על שש ומ"מ בעי קרא דלו ולא למוכר עצמו ע"כ סובר דצדקה הוא אכן ר"א דאית לי' לו ולא לב"א יסבור דחוב הוא (וכן במאי דת"ק לית לי' להרצאת אדון הוא דאתא משום דבצדקה א"צ הרצאה) ולפ"ז הא דאמר ות"ק בעלמא נמי לית לי' דר"נ אף דאית לי' דצדקה הוא א"כ ממילא לא יתן לב"ת אף בבא לידו אמר זה רק לרווחא דמילתא דאף אם נאמר דהוי כתוב א"צ לו לאשמעינן ולא לב"ח אבל הרמב"ם ממ"נ לא הצריך לו ולא לב"ת דאם הוא צדקה פשיטא דלא יתן לב"ת ואם הוא תוב א"כ פשיטא דאין מעניקין למוכר עצמו דכיון דנמכר לשנים שאין קצובים א"כ אין מעניקין לו ואתא לו ולא לב"ח ודו"ק

ד) בד"א כשאין לשמעון נכסים שסדרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה. הש"ך ס"ק ו' הביא דברי מהרש"ל שכ' דה"ה אם אין שמעון כאן מוציאין מלוי ולא דמי לערב דהתם איכא אטריחו בי דינא דשוב יהי' צריכין למעבד דין לערב על נכסי הלוה אבל הכא לית טעמא להכריח להמתין והש"ך דחה דבריו דכיון דהוי כנכסים משועבדים דמי ממש לערב דכמו דחשו לפסידא דערב ה"נ חשו לפסידא דלוה שני עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו אלו ואף דאמת הוא כמ"ש הש"ך אח"ז דאף כאן כיון דזה הוא נפרעין עין שלא בפניו א"כ צריך להמתין אבל מ"ש דכיון דהוי כמשועבדים והרי אדרבה בלוקח שבא לגבות ממנו א"צ להמתין כמבואר לקמן סי' קי"ד דא"צ להמתין רק מהלך יום אחד וכ' שם בפרישה הטעם כיון דיש לוקח דיוכל לטעון עבור הלוה לכן א"צ להמתין וא"כ לכאורה כאן אם אין נ"מ ללוי צריך להמתין כמו בכל גבי' שלא בפניו אבל ביש ללוי נ"מ כגון שמחל לו שמעון או שטוען שהשטר שיש לשמעון עליו הוא פרוע א"צ להמתין ואך באם לוי מודה בעיקר המעות שחייב ורק דיש לו הפסד משום דרוצה שיהי' המעות עוד בידו בזה כתבתי דודאי הנכון עם הש"ך דאף דמגיע לו טובה מ"מ הוי כנפרע שלא בפניו דהדין דיש להמתין דודאי משום דיש ללוי טובה מזה לא הוי כאלו הוא כאן כמו לוקח ודו"ק. ואכן נראה דהמהרש"ל לא קאי אדברי הש"ע דהרי כאן כ' והשביעוהו וע"כ היינו ככל טוען טענת אין לי ואם לוי מודה ויגבה מלוי א"צ הלוה לשבע וע"כ איירי ביש ללוי הפסד דאז צריך הלוה לשבע כמו בבא לגבות מלקוחות דמבואר בכנה"ג הובא לקמן בנחה"מ סי' קי"ד דצריך לשבע וא"כ ודאי דאח"כ יצטרכו לעשות גם ללוי דין עם שמעון כמו בערב דכ' מהרש"ל דצריך להמתין מה"ט ודו"ק

ה) שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי. הש"ך ס"ק ו' תמה ע"ז והתומים כ' דלולי דר"נ אין יכול לגבות מלוי דהוי ראוי ורק מטעם דר"נ משועבד לוי לראובן א"כ מוטל עליו טורח זה ולא הבנתי כלל, דבריו דמה זה ענין שלא יהי' שמעון מחויב לטרוח ולשלם חובו ואף דאין מחויב להשכיר עצמו ולפרוע חובו הוא מטעם כי לי בני ישראל עבדים אבל איך יפטור מלתבוע ללוי שגופו משועבד ועיין לעיל סי' ט' מ"ש ועיין שם בקצה"ח ודברי הש"ך ברורים

ו) אין שמעון יכול למחול ללוי. האחרונים האריכו לחלק מה בין שמחל שמעון ללוי או גבה ממנו מטלטלין ואם לוי הוא משועבד לראובן אף בפרע לשמעון יגבה ראובן שנית ולי נראה דכבר מבואר לעיל דודאי אף שנשתעבד לוי לראובן מ"מ הוי ג"כ לוה של שמעון וא"כ נראה דזה פשוט דאף אם חייב רק מנה ויש לו נכסים עבור אלף זוז כל הנכסים משועבדים לאותו המנה מ"מ אם נתן לו איזה קרקע בחובו יצאו כל הנכסים משעבודם ולפ"ז ה"נ אף דלוי משועבד לראובן מ"מ כיון דשמעון הוי מלוה דידי' וא"כ אם נתן לו מטלטלין יצא שעבודו של ראובן על אותן מטלטלין ואף אם שמעון מכר אותן המטלטלין הוא המזיק ומכר שעבוד של ראובן אבל מתל שמעון ללוי על מה פקע שעבודו של ראובן כן נראה לפענ"ד: הש"ך ס"ק י"א מתרץ קושיית הקדמונים דהקשו באשה שחבלה דאם תתן לו כתובתה בטוה"נ תמחול לבעלה והאיך יכולה למחול הא הבעל משועבד להנתבל מדר"נ ותי' השיך כיון דכבר נתנה לו הכתובה בחבלה שוב אין הבעל משועבד מדר"נ והתומים הקשה כיון דמחלה נפקע המכירה וחזר שעבודא דר"נ למקומו והרי שעבוד הגוף של הבעל עדיין קיים והקצה"ח כ' כיון דהאשה נפטרה ממילא נפטר הבעל ממנו והמכירה כדין היתה. והנה קושיית התומים על אותן הסוברים בטעם דמהני המחילה משום דשעבוד הגוף אינו נמכר בזה שייך תי' של הקצה"ח ואך לדעתי אדרבה קשה להשיטה דמכירת שטרות דרבנן אבל מדאורייתא לא חל המכר וכיון דמחלה ומטעם דהמכר לא הי' רק מכר קל מהני וא"כ עדיין חייב הבעל להנחבל מדאורייתא וא"כ ממ"נ מדרבנן חל המכר והבעל חייב ואי משום דמכר דרבנן לא מהני שלא תמחול א"כ מדאורייתא עדיין החיוב במקומו וממ"נ חייב הבעל וצ"ע אכן מ"מ נראה כהש"ך וכמ"ש הקצה"ח דהרי לא אמרינן דהמוכר א"צ לשלם רק מה שקיבל ורק קיי"ל דחייב המוחל לשלם כל מה ששוה השטר א"כ המכר במקומו והמוחל מחויב חיוב חדש ודו"ק: מה שהקשה הש"ך כאן על הרבה קדמונים דסברו דיכול למחול והקשו דיהא נאמן פרוע במיגו דמחילה והש"ך כ' דפרוע עצמו הוי מחילה והוא באמת סברא אכן י"ל לפי מה שכתבו לעיל סי' מ"ז דיכול אח"כ לגבות מהלוה וליתן אמתלא שרצה לדחות ב"ח לכן פרוע לא הוי טענה טובה כיון דיכול לחזור וצ"ע

ז) למחול ללוי. השע"מ הביא דברי שו"ת ד' טורי אבן באחד שהי' חייב למלוה שלו ותפס המלוה המציאה מבנו קטן של הלוה ופסק דיכול האב לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו מציאת בן לאביו והשע"מ כ' די"ל כיון דהבן נתחייב ליתן לאביו ומחויב להמלוה מדר"נ ואין יכול למחול ואח"כ כ' דמ"מ י"ל כיון דעדיין לא זכה יכול לומר אי אפשי ולדעתי נראה דודאי אם תחת יד הבן ודאי דיכול ליתן לו כמ"ש בס"ק ב' דיכול ליתן הפקדון להנפקד ואך כאן דכבר תפס המלוה וכיון דתיכף כשמצאה זכה האב ועיין בב"מ (ד' י"ב) רק דאין הכרע שם אם בשעה שהגביהה מיד זכה אב או הוא זכה ואב מיני' דידי' קזכי אבל עכ"פ זכה מיד וא"כ הוי כתפס מהאב ואיך שייך לומר אי אפשי כיון דכבר יצא מרשות הבן כנלפענ"ד

ח) ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון. כ' הש"ך ס"ק י"ד אם רק ידע לוי ששמעון חייב לראובן ופרע חייב לשלם לראובן פעם שנית ורק אם לא ידע פטור והשע"מ הקשה כיון דלוי חייב לראובן מדר"נ אף בלא ידע למה לא יתחייב לחזור ולשלם לו (והשט"ח כ' דכ"ז שלא התרה בו א"צ לשלם פעם אחרת