אבני החושן חלק א קמה

הקצה"ח הקשה דהא יש לחוש אחד שקורי משקר וא"כ לא נשאר רק ע"א והודאה בפני אחד לאו כלום ולכן כ' דע"כ דעת בעה"מ כמו שהבין הרמב"ן דהיינו דאמר במנה דאודי קמך אודי קמי פלניא ולא הבנתי דבריו דכי משום זה לא שייך דילמא חד שקורי משקר ולא אמר רק בפני אחד ולא הועיל כלום בתי' שלו והעיקר כהנחה"מ דביש שני עדים לא חיישינן כלל לשיקרא וכן כ' הקצה"ח עצמו בסי' למ"ד ס"ק ט' ועיין מ"ש בסי' כ"ח דהשע"מ הקשה שם ג"כ כעין קושיא זו וגם מה שהקשה הקצה"ח דהא הוי חצי דבר דהא צריך עוד הודאה אינו מוכרח דהרי אין חסרון בההודאה רק דצריך עוד עד השני אך קצת קשה לי לפי מה דקיי"ל כנהרדעי דהלואה והודאה מצטרפין וקשה הא עד ההלואה א"צ לעד הודאה והעד של הודאה צריך לעד הלואה וא"כ נפיק נכי רבעא דממונא על פומא דחד סהדא והערני לזה חכם אחד וצ"ל דאף דאין עד הודאה כלום בלא עד השני מ"מ כיון דעד הלואה אינו מעיד על ההודאה לא מיקרי נפיק תלתא רבעי אפומי'

ז) החביא לו עדים וכו' והשיב לו הייתי מודה אלא שאני מתיירא שמא תכפני לשלם מיד והעדים שומעין כ"ז פטור, הש"ך ס"ק כ"ו הביא לשון הטור שכ' וז"ל כי הא גוונא דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' שיש שם עדים וכו' ודייק הש"ך מדבריו דאי ידע שיש שם עדים ואמר מתיירא אני שמא תכפני חייב ע"כ ובעניי לא זכיתי כלל להבין דבריו דאם איירי באמר אתם עדי פשיטא דחייב דזה הדין דבסמוך סעיף י"ג באומר ערי ושכבי להוי סהדי אף דלא ידע מתחילה שיש שם עדים ואי בלא אמר א"ע איך דייק מדברי הטור דחייב דהרי אין טעם לחייבו רק דנאמר דהוי הודאה גמורה וא"צ א"ע והרי הטור הביאו הש"ך ס"ק כ"ד ס"ל דלא מהני הודאה גמורה וגם בל"ז אין הסברא מוכרחת דזה הוי הודאה גמורה דאם ידע שיש עדים ואמר מתיירא אני יותר יש סברא דלהשטות נתכוין ומ"ש הטור דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' כונתו פשוט דנדייק כמו שכ' הטור אח"כ דבאמר ערי ושכבי וכו' איבעי לי' לאסוקי אדעתי' ומהני אתם עדי דשם אמר להוי סהדי והיינו א"ע ודו"ק

ח) שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן. הש"ך ס"ק למ"ד השיג על מ"ש הסמ"ע דבאין לו בנים רק שאר יורשים לא שייך שלא להשביע וכ"כ הכ"מ ע"כ וכ' הש"ך דמ"ש הכ"מ דאיסור גיורא לא הי' לו יורשים ולא שייך שלא להשביע כונתו דהרי ידעינן שכונתו הי' לזכות לרב מרי דלא הי' לו שאר יורשים ע"כ. והנה לפי מ"ש הרבה פעמים ובריש סי' זה וכן כ' הקצה"ח סי' זה דקנין אודיתא היכי דידעינן שלא הי' חייב רק מתחייב עצמו דמהני הוא דוקא היכי דיכול המקבל לטעון שהי' חייב לו מכבר ואין שום ריעותא בהודאתו או אף אם המקבל מודה שלא הי' חייב לו מכבר מ"מ נתחייב לו מכח הודאתו אבל במקום שהנותן יכול לטעון שלא להשביע אז אינו מתחייב בחיוב חדש וא"כ איך כ' הכ"מ דבאיסור גיורא ידעינן שלא הי' כונתו רק לזכות לרב מרי דמ"מ מה מהני זה כיון דבהודה בחזקת שחייב יכול לטעון שלא להשביע שוב לא מהני הודאה זו לקנין וזה נראה כונת הרשב"ם דכ' דהש"ס דייק מעובדא דאיסור גיורא דלא שייך שלא להשביע והתוס' הקשו על דבריו דאיך שייך שם שלא להשביע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאופן דשייך שלא להשביע לא מהני לקנין והתוס' ע"כ צ"ל דלא סברי כשיטת הרמב"ם דאתם עדי מהני לחיוב חדש רק שהפוסקים החולקים עליו ולפי דבריהם בקנין דמהני לחיוב חדש לא שייך כלל טענת שלא להשביע ולכן הקשו על הרשב"ם אך באמת לא אבין דדברי הקצה"ח בסי' מ' נראין נכונים דהפוסקים הבינו מדברי הרמב"ם דסובר דאמר אני מתחייב עצמי לך ובזה מהני אתם עדי לכן חולקים עליו אבל באומר חייב אני לך בלשון חיוב מכבר לד"ה מהני וזה הוא האודיתא דאיסור גיורא וא"כ איך פליגו התוס' ע"ז וצ"ע ודברי הקצה"ח בס"ק י"ד הם סותרין עמם לפי מה שהסברתי ודו"ק

ט) ואין חילוק בזה בין עני בין עשיר. הש''ך ס"ק ל"א כ' דדוקא בהלואה אין חילוק אבל בפקדון בעני לא שייך שלא להשביע והוא דבר חדש לא הו גו האחרונים גם התומים והנתה"מ בחידושים לא העתיקו את דבריו והחילוק שכ' בין מלוה לפקדון הוא דחוק והי' נראה דאף הש"ך לא קאמר רק בפקדון שאין ידוע אבל אם ראוהו בידו ואמר זה של פלוני ודאי די"ל דכ"ש בעני י"ל דהודה שלא להשביע דכיון דהי' מחזיקין אותו בעני ועכשיו ראו בידו מעות יאמרו דעשיר הוא ובזיון הוא לו שיאמרו עליו שמתרשש והון רב לכן הודה שלא להשביע וכבר כ' הש"ך סברא זו בס"ק מ"ה וכן משמע מהך אריסא דבר זוזא עיין ברי"ף פ' הכונס ואף דהתם אם הי' אומר שאינו שלו הי' נותנין אותם לבר זוזא הוא משום דהי' אריס שלו וכל מה שבידו הי' בחזקת בעה"ב שלו וצ"ע

י) מי שמת ונמצא כתוב בא' משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פלוני. האחרונים הקשו מהא דחנן בפ"ד ממעשר שני מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר ולמה לא אמרינן שמא שלא להשביע כחוב עליו כן והנה הי' נראה לחלק בין איסור לממון שוב ראיתי שכן כ' הנחה"מ אך ראיתי דיש לעיין בזה ואחר העיון נראה חילוק אחר בזה דהנה ביבמות (ד' קט"ו) הביא שם הפלוגתא דר"י ורבנן בזה במצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן ור' יוסי אומר אמרינן אישתקד הי' קרבן ועכשיו חולין ומקשה ורבנן לית להו שמא פינן ומסיק דכ"ע אית להו שמא פינן ורבנן סברו כאן אם איתא דפינן הי' מוחק הסי' ור"י אית לי' דאישתלי למחוק או לפנחיא שבקי' והנה מה דאמר לפנחיא שבקי' זה הוא כמו טענת שלא להשביע שרצה שיסברו שאינו שלו והנה הקצה"ח מחלק בין עשה מעשה או לא והנה כאן מבואר דרבנן לית להו לפנחי' שבקי' הרי דאף בלא עשה מעשה אמרינן שלא להשביע ואדרבה עוד ביותר שהי' לו למחוק וא"כ הדין מבואר דכ"ש בעשה מעשה לא אמרינן שלא להשביע כקושיית האחרונים אך יש לעיין דהתוס' שם ד"ה אימר הביאו ירושלמי בעובדא דר' יונה דהי' כתוב שמו של השותף עליו וא"ל ר' יונה אישתקד הי' דידי' ועכשיו דידי ואין מובן מאי בעי התוס' בזה וכן הרא"ש הביא שם דברי הירושלמי ודוחק לומר דהביאו לענין זה לומר דהלכה כר' יוסי (באם היינו אומרים כן פשוט דדברי הש"ע לק"מ) והרי הרמב"ם והמרדכי פסקו כת"ק עיין ביו"ד סי' רנ"ט ולכן הי' נראה דאף דהגמר' שם מדמה איסור לממון לענין חשש שמא פינן מ"מ אם טען כן אישתקד הי' שלך נאמן ולא פסקו הרמב"ם והמרדכי דהרי זה הקדש וצדקה רק שם במצא וא"י מה טיבו אבל, בטוען כן ודאי דנאמן ולכן הביאו הך עובדא דר' יונה. ואך כשבאנו לזה הי' נראה לחלק בפשיטות דהרי ע"כ לא פליגו רבנן ור"י רק במציאה אבל כדין דהכא דהא במציאה כבר כתבו המפורשים דהמוצא לא מיקרי מוחזק ועיין לעיל סי' ס"ה הבאתי דברי הפ"י דהקשה נימא ברי ושמא ברי עדיף וכל מציאה יחזיר למי שיתבע ותי' משום דיש רובא דעלמא ואני פקפקתי בזה ועכ"פ היכי דאין כאן רק חשש שאלה ומכירה לא שייך רובא דעלמא וכ"ש הכא דכתוב עליו ק' קרבן וה"ה בשמו כתוב עליו כיון דאין חשש רק שמא פינן ודאי דנותנין לו ובזה סברי רבנן דלא חיישינן שמא של אחר אבל כאן דהשטר הוא בחזקת היתומים מודים רבנן דאמרינן לפנחיא כתבו ואף דלכאורה נראה בש"ס ב"מ (ד' כ"ה) איפכא דהא מפורש שם דאפי' שמו כתוב עליו אמרינן אפוקי אפקה אך הרי מבואר בש"ע לקמן סי' רס"ב דרק במטבע דדרכו להוציאו ויותר מבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"ח בשם