אבני החושן חלק א יד

אמתלא על שתיקתו ולפענ"ד צ"ע דהרי מחילה בלב לא מהני רק היכי דאנן סהדי עיין לקמן סי' י"ב וא"כ וכי נימא חזקה דמחל בפה אח"כ וגם בריבית הרי כתבו הגאונים דלא מהני כלל מחילה ורק הרמב''ם דסובר דמהני היינו אחר שכבר ידע שמחויב להחזיר יכול למחול דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי אבל ודאי כיון דבעת הנתינה נתן לו בלב שלם ומ"מ יכול לתובעו למה נאמר דמחל שנית ושתיקתו אין ראי' לזה וכ"ש דא"צ אמתלא רק זה גופי' הוי אמתלא שלו דלא רצה כלל לתובעו כיון דתחילה נתן לו בלב שלם אכן משמע מהטו''ז דהוא סובר דכ"ז שאינו תובעו אין עליו חיוב להחזיר כמו בניו דאין חייבין להחזיר הריבית דלברי' לא אזהר רחמנא הרי דקנה וסובר הטו"ז דאף דיכול לתובעו מ"מ כיון דאין לו עליו חוב אין הב"ח יכול לכופו לתבוע ועיין כה"ג בכנה"ג בכללי קים לי בשם ספר משפטי צדק דיכול לומר איני רוצה לזכות מטעם קים לי כדי לחוב לב"ח שלו כן נראה סברת הטו"ז ומ"ש הנתה"מ דאיך אפשר שלא יחזיר דהא אינו לוקה מטעם לאו הניתק לעשה וע"כ מוכרח לקיים העשה י"ל דלאו הניחן להשבון בלא"ה אינו לוקה דהא ביד חבירו לתובעו וכשמוחל דע"כ הוא מטעם כאלו התקבלתי באמת הוי כהחזיר אכן באמת דברי הטו"ז צ"ע דהסמ"ע סי' צ"ז כ' דלכן אינו מחויב להשכיר עצמו ולפרוע החוב משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים משמע דחייב לעשות כל השתדלות לפרוע חובו ובשוחד אפשר דיש חיוב להחזיר אף בלא תובעו ורק בריבית מצינו דבניו אין חייבין משמע דקנה ועיין מ"ש בס"ק א' והש"ך חולק על הטו"ז עיין נתה"מ בחידושים ודו"ק

ג) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. התומים כ' בשם מהרי"ט דזה דוקא בדין התלוי בשידא דדייני אבל בשאר דין כיון דדן כהוגן למה יהי' בטל עיי"ש ומהתוס' לא משמע כן דהרי הקשו לפי' ר"ת דיתן הדיין למי שירצה א"כ יתן למי שיתן לו שכר יותר ותירצו דאם יקבל שכר לאו דיינא הוא ורק על דיין הטילו השידא ע"כ ואם כדברי מהרי"ט אם בנוטל שכר לא קאי רק במקום שידא אין התחלה לקושייתם דהרי באמת יכול ליתן למי שיתן לו יותר ורק ע"ז אמרו דיניו בטלים וגם הי' להם לתרץ כן דלכן אמרו דיניו בטלים וגם הלשון לאו דיינא הוא משמע דבכל מקום לאו דיינא הוא ועוד תימה על מהרי"ט דע"כ איירי בנטל משניהם או שלא נטל ע"מ לזכותו דאל"כ הוי נוגע וא"כ מה לי בתלוי בשידא או לא ולפי דבריו אף בשידא למה יתבטל כיון דדן כהוגן לא בשביל השכר ונטל משניהם אלא ע"כ קנס חכמים הוא דאין כאן דין כלל

ד) דיניו בטלים. עיין ב"ח דמ"מ אין הדיין צריך להחזיר מה שנטל והנה כן ג"כ משמע במהרי"ט הנ"ל דהקשה למה דיניו בטלים לימא דקנסו אותו ויהי' מחויב להחזיר והשע"מ הקשה דהרי נתנו לו ע"מ שידון אותם וכיון דאין דינו דין למה לא יחזיר ותי' כיון דמדאורייתא דינו דין לכן א"צ כמו גבי כתב לכהן חייב אני לך מנה דאין בנו פדוי ומ"מ חייב ליתן לו מה שנתחייב ולא אדע מה בין זה למוכר איסור דרבנן דצריך להחזיר הדמים דהוי מקח טעות וראייתו אין ראי' דשם באמת חייב להכהן ולמה נפסיד ממונו ולא אמרו רק אין בנו פדוי אבל כאן דאין הדין דין למה לא יחזיר. אכן לתרץ קושייתו י"ל דהרי גם עליהם לידע שדיניו בטלים וע"ד זה נתנו לו ועיין באה"ע גבי ע"מ שלא חנשא לפלוני דאם נשאת בטל הגט הקשו דהא אין הקידושין תופסין למה יתבטל ותירצו דע"כ כן הי' התנאי אם תתקדש אף דלא יתפסו הקידושין ה"נ י"ל דנתנו לו ע"מ שידון כיון דידעו שדינו בטל ע"מ כן שכרוהו וקצת י"ל כיון דנטל משניהם והברירה בידם לקיים מה שפסק והם עצמן מבטלין לכן אין חייב להחזיר אך לפ"ז הי' חילוק דאם אינו חוזר רק האחד אם צריך להחזיר להשני דיאמר למה גרמת היזק לי ואינך רוצה לקיים ועדיין צ"ע

ה) אומר לבע"ד תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה. ועיין סמ"ע דאם לא התנה נוטל כפועל בטל והטו"ז חולק דכאן יכול הבע"ד לומר הייתי הולך אצל אחר וכמו פורע חובו של חבירו שלא מדעתו ויפה כ' הקצה"ח דהא הוי כאומר פרע עבורי דחייב להחזיר לו ומ"ש הנתה"מ דלא הזכיר מעות לא אבין דמ"מ הרי עשה לו היזק ומה שכ' דהי' הולך אצל אחר הא גם להשני מגיע שכר בטילה

סימן יב

א) אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי וכו' אינו רשאי לעשות פשרה. הש"ך ס"ק ד' הביא דהב"ח כ' דיש להחמיר כהתוס' ר"ל דהתוס' שם (ד' ו' ע"ב) ד"ה נגמר הדין הקשו על רש"י דאם כבר אמרו אתה זכאי האיך שייך פשרה לכן פירשו דאם כבר גמרו הדין אע"פ שלא אמרו איש פלוני אין לבצוע והש"ך השיג על הב"ח ועיין פתחי תשו' דהעיקר כהב"ת והנה שם (ד' ז') קאמר מאי בין ת"ק לר"ש בן מנסיא וקאמר משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה איכא בינייהו דלר"ש ב"מ אסור לבצוע ולת"ק מותר ולפ"ז לת"ק דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי נפרש שכבר אמר איש פלוני וא"כ מאי קשיא להו על פרש"י ונראה דאף להתוס' אף אם יודע להיכן הדין נוטה מותר לבצוע ורק נגמר הדין ר"ל דהדיינים כבר גמרו הדין ביניהם כמ"ש התוס' שלא הי' חסר רק לומר ולא כמו דמשמע מהש"ע דלהיכן הדין נוטה הוא גמר דין כתבתי זה דאף אם מחמיר כהתוס' מ"מ אם יש רק קצת עיון עדיין מותר לבצוע

ב) אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה. התומים הביא דברי הת"ה שהקשה מזה על מ"ש התוס' בב"ק (ד' מ') ד"ה הוי מעריקנא לי' לאגמא דהקשו הא הב"ד היו מנדין אותו ותירצו דמתוך כך הי' הניזק מתפשר עמו והקשה הת"ה דהא אמרינן הכא דאסור לעשות כן ותירץ דיכול לומר דאף דאסור תדאג בזה נשמתי ע"כ והוא דוחק כאשר תמה בזה היש"ש דאף דשייך טענה זו לפטור מממון אבל להוציא ממון מיד השומר ודאי דאין טענה ולי נראה לפרש קצת כונת התוס' דלכאורה קשה למה הוצרך הש"ס לומר הוי מעריקנא לי' לאגמא הרי כמו דמצינו בפורע חובו ש"ח דיכול לומר מפייסינא הוינא לי' ועיין לקמן סי' קכ"ח דהרבה סוברין דאף אם הי' של חבירו בידו ונתן לב"ח יכול לומר כן רק הש"ך כ' דכיון דהי' משועבד לב"ח מדר"נ יכול ליתן לו אבל שם הש"ס אכתי לא אסיק אדעתי' הך דר"נ א"כ יאמר לשומר מה הי' לך לפרע חובי ועיין סי' ק"ה ובנתה"מ סי' נ"ח דאף דתופס לב"ת קנה שומר צריך לעשות השבה מעליא אכן פשוט דזה דוקא בנתן בעצמו אבל כאן דהב"ד תפסו ויכול השומר לומר מה היית עושה אם היו תופסין ממך ולכן קאמר הוי מעריקנא לאגמא וע"ז הקשו התוס' הא היו מנדין אותו וע"ז תירצו דהי' מפשר עמי והיינו ע"י פיוס כמו שם דאומר מפייסינא הוינא ועתה שכבר תפס אינו רוצה להתפייס

ג) וי"א דוקא בשנים. זה למד הב"י מדברי הרמב"ם וחוץ מה שכבר כתבו האחרונים שאין כ"כ הכרע מדברי הרמב"ם עיין באר הגולה ושאר אחרונים אכן גם לדעתי נראה כונה אחרת בדבריו דז"ל הרמב"ם פ' כ"ב מה' סנהדרין יפה כח פשרה מדין ששנים שעשו דין וכו' ובפשרה וקנו מידם אין יכולין לחזור משמע דרק בשנים מהני ולא באחד. והנה כבר הקשו עליו דהרי בגמר' אמרינן (ד' ו') דמ"ד תרי אפי' חד נמי והאי דאמר תרי כי היכי