אבני החושן חלק א קלב

י) שפטור מדין הפרעון אין חייב לשלם מכח השבועה, הש"ך ס"ק כ"ג כ' בשם מהריב"ל דכל היכי דיכול לפטור מכח קים לי יכול לומר כשנשבעתי הייתי סבור שאני חייב מהדין ולכן פסק במי שחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ונשבע יכול לומר קים לי כהרמב"ם דאינו מתחייב והש"ך כ' דאין דבריו מוכרחים ובתשו' מהרש"ך כ' דבשבועה אף הרמב"ם מודה דחייב ע"כ (ואף דלמהריב"ל ג"כ להרמב"ם אסור כיון דפטור רק לדידן דיש ספק יכול לומר בתחילה הייתי סבור ואך כונת הש"ך דמהרש"ך פסק כן והביא דגם הרמב"ם ומאי ראי' וע"כ דחולק על מהריב"ל) ובעניי לא הבנתי כלל דאם כונת מהריב"ל דבשעה שחייב עצמו בדבר שאינו קצוב נשבע ג"כ א"כ איך קאמר הייתי סבור וכי בדבר קצוב הי' מחויב הא אז הי' זמן החיוב ואיך יפטור עצמו שיאמר הייתי סבור דאני מחויב והרי ודאי לא מחויב קודם שחייב עצמו ולכן ע"כ אי אפשר לפרש דנשבע תיכף רק אח"כ כשתבעו אותו נשבע לפרוע ובזה יכול לומר קים לי וא"כ אין ראי' מדברי מהרש"ך דנשבע מיד ודו"ק ומ"מ לדינא סברת הש"ך נראה דהרי אין כאן אומדנא דהרי י"ל כמו דבתחילה חייב עצמו אף שלא הי' מחויב ה"נ אח"כ נשבע אף שלא הי' מחויב ולא עדיף זה מפתח ועיין בספר מקצוע בתורה

יא) אם אינו רחוק מן הלוה יותר מתחילה צריך להוליכו אחריו. הש"ך ס"ק כ"ז השיג ע"ז דבשבועה אינו חייב רק מה שהוציא מפיו ולא מהני אומדנא רק לבטל שבועה גם בקל יוכל הלוה לומר התנצלות וכו' עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דברמ"א הרי משמע בנשבע סתם לפורעו צריך להוליך אחריו דהוא בלשון השבועה אף שלא פרט להוליך ורק הא דברחוק א"צ להוליך הוא משים אומדנא לבטל אבל באין רחוק יותר אין כאן אומדנא (שוב ראיתי שהתומים וגם השע"מ השיגו על הש"ך) וגם מ"ש דיוכל בקל להתנצל לא אבין דהרי קמי שמיא גליא אם אמת בלבו גם אפשר דגם הב"ד יכולין לכופו כיון דאין זה אומדנא המוכח לכל צריך התרה

יב) מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו. עיין סמ"ע ס"ק כ"ח כ' לחלק בין תחילת חיובו הי' בשבועה דאז חייב בין נשבע אח"כ כיון דהשעבוד ליתא גם השבועה ליתא והש"ך ס"ק למ"ד כ' דלא מסתבר לחלק בכך ולפמ"ש ס"ק י' מובנים דברי הסמ"ע דאם נשבע אח"כ י"ל דהי' סבור דחייב לכן נשבע ועתה כשנודע לו דאינו חייב אדעתא דהכי לא נשבע כמ"ש מהריב"ל אבל אם נשבע תחילה הרי ודאי לא הי' חייב ושפיר נתחייב ע"י השבועה

יג) לזמן. עיין קצה"ח ס"ק ט' דהיכי דקבע זמן בזמנים מחולפים ולא תובעו עד אחר כל הזמנים דאין יכול לכופו לפרוע הכל ביחד והנה צ"ע מ"ש ואחד שיש לו על חבירו כמה שטרות בכמה זמנים דיכול לתבוע הכל ביחד ונראה דאיירי דידוע דפרעון בפרוטרוט לזמנים הי' לטובת הלוה שלא יכבד עליו לפרוע הכל ביחד אח"כ ראיתי בס' מקצוע בתורה שהשיג על דין זה מכח איזה ראיות ולפי מ"ש ניחא ולק"מ וכן נראה מסברא דכ"ז שלא תבעו לא הי' עליו לפרוע ומצינו בש"ם ריעותא זו שדרשו כן על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד וגו'

יד) קנה באותו ממון קרקע שומעין לו. פשוט דהמוכר יכול לחזור עי"ז מהמקח דהוא מכר משום דהי' צריך למעות

טו) וי"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למוכרו פתות משנה. עיין בש"ך ס"ק ל"ט השיג ע"ז דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא לבטל דין תורה והרי בש"ס מבואר דמוכרו לאחר שלשים יום ובמרדכי איירי למכור בלא תביעה שאין הדין מפורש אצלינו בזה דד"ד עיי"ש ויפה תמה בס' מקצוע בתורה דאיך משכחת שאין דין זה לנו ע"פ תורה ואם הוא ספק קיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה וא"כ הכל הוא נגד ד"ת ע"כ. והנה איני כדאי לעשות כללים וחלוקים בדינים אך מ"מ זה נראה פשוט לפענ"ד דאף אם הוא נגד ד"ח לא אמרינן דד"ד מ"מ מנהג הוי וכמ"ש הש"ך ס"ק ל"ו בשם הראב"ד דהם דנים ע"פ מנהגות וא"כ ודאי בדבר שהי' חלוקי מנהגים בש"ס כדומה ארים דהי' מקומות חלוקים למחצה לשליש ולרביע וכן שכר סירסור וכדומה ודאי למה לא ניזול בחר מנהגם ולפ"ז הי' נראה דאף דבר המפורש בש"ס דאין זה ע"פ דין רק מכח מנהג נהי דהיכי דהמנהג עכשיו אין ידוע ודאי לא נבטל המנהג שסתמו הש"ס והוי כידוע גם אצלינו אכן היכי דבדיניהם ידוע איזה מנהג אין זה מיקרי לבטל דין תורה וכמו סתם משכנתא שתא וא"כ לק"מ על הרמ"א די"ל דאף הא דאמרינן דמוכר משכון אחר שלשים הוא משום דעל דעת כן לוה וא"כ הולכין אחר דינא דמלכותא וצ"ע בזה כי הוא כלל גדול בדין

טז) יש מי שאומר שרשאי ללוקחו לעצמו. עיין ש"ך ס"ק מ"ו וכבר כתבתי בזה באה"ע סי' ק"ג ועיין לקמן סי' קע"ה וסי' קפ"ה מ"ש בזה

יז) קנה מעכשיו אם לא אפדנו. הש"ך ס"ק נ' השיג ע"ז דרוב פוסקים סוברים דאף בלא מעכשיו קנה במשכון שהוא בידו והקצה"ח הקשה דהא בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דעת הרמב"ם דאף באומר שאם יגיע הזמן לא יפדנו מ"מ עובר רק באומר מעכשיו ורק הראב"ד דס"ל דלא בעי מעכשיו כ' משום דאין אסמכתא בעכו"ם ובודאי אי אפשר לומר דעכו"ם כיון דלא קנה משכון גרע הרי הש"ך כ' דאף בשעת הלואה מ"מ כיון דהוא ת"י לא בעי מעכשיו ע"כ. והנה זה ודאי אמת דעכו"ם לא גרע משעת הלואה כדמשמע בפסחים אכן אישתמט לבעל קצה"ח דהרמב"ם בלא"ה ס"ל דכל מה שתחת ידו לא שייך אסמכתא ואף בערבון והקשו עליו למה בחמץ עובר בלא מעכשיו ותי' דבעכו"ם שייך יותר אסמכתא ולכן אף שיש ת"י עובר עיין או"ח סי' תמ"א ובהמפורשים שם וא"כ אף להש"ך לק"מ דאף במשכון שייך בעכו"ם אסמכתא ואך מהראב"ד דאמר דאין אסמכתא בעכו"ם משום דבישראל שייך אסמכתא אף במשכון אכן יש לדחות דהראב"ד קאמר דאף בלא הרהינו אצלו אם הוא באופן שאין האחריות על הישראל שוב אינו עובר דאין בעכו"ם אסמכתא ולק"מ וכ"ז הצרכתי לדעת המפורשים אכן לי נראה דמטעם אחר בעי מעכשיו בחמץ דודאי דוחק לומר דהרמב"ם והראב"ד יפלגו בסברות הפוכות דהראב"ד ס"ל דאין אסמכתא בעכו"ם ואיך נאמר דיסבור הרמב"ם דאף במקום שאין בישראל אסמכתא יש בעכו"ם אסמכתא ולכן הי' נראה דהנה הא דישראל עובר במשכון חמץ אצל העכו"ם משום דיכול לפדותו נראה דאין הטעם משום דהעכו"ם יכופו לפדותו דמבואר לעיל ס"ס ע"ב דעכו"ם, בתר ערבא אזיל ואין יכול לכוף לפדות משכון וגם נראה דממקומו הוא מוכרע דא"כ אף באמר מעכשיו למה לא יוכל לכוף הישראל לפדותו וכמו שכ' הש"ך בס"ק זה דכי משום שאמר שלא יפדנו יפסיד המלוה חובו וע"כ דעכו"ם לעולם אין יכול לכוף לפדות וא"כ כל מה שהישראל עובר הוא רק משום דבידו לפדותו וא"כ בלא מעכשיו לא מהני דהרי בשעה שמשך לא הי' ע"ד שיהי' שלו וחצירו אינו קונה בע"כ רק אם אמר תזכה לי חצרי ובפרט לפי דעת מהרי"ט חצר הנפקד קנוי להמפקיד ושמא לא אמר העכו"ם יזכה חצרי וא"כ לעולם ביד הישראל לפדותו לכן בעינן מעכשיו דאז קנהו תיכף בשעה שמשך. ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ מאובן דהקשה קודם דמשני בש"ס שהרהינו הא כסף בעכו"ם אינו קונה עיי"ש שהאריך בסוגיא

יח) אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה, הש"ך כ' דבמעות מותרים שייך לשון מחילה